אורות הגבעה נח תשע"ח

איסור אבר מן החי

הנה מתבאר בגמרא חולין (ק"ב א') דאיכא תרי איסורי, אבר מן החי, ובשר מן החי, ובתרוייהו בעינן כזית, אלא דאיסורא דבשר מן החי כאשר אוכל כזית בשר, אע"פ דאוכל רק חלק מהאבר, ואיסורא דאבר מן החי כאשר אוכל אבר שלם, אע"פ שאין בה כזית בשר,  אלא הגידין ועצמות מצטרפים להשיעור.  

ובחידושי רבינו חיים הלוי (הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"ג) חוקר בעיקר איסורא דאבר מן החי, האם יסוד הדין, דבשר וגידין ועצמות יחד הם גוף האיסור דאבר מן החי, וכדין הבשר כן גם דין הגידין והעצמות, דהן בעצמן אית בהו איסורא דאבר מן החי היכא דהויין כברייתן עם הבשר ביחד, ומשום הכי הוא דמצטרפי הגידין והעצמות לשיעורא,  או דילמא נימא דבאמת אבר מן החי שוה לשארי איסורין, דאיסורו נוהג רק בבשר, אלא דין גידין ועצמות באבר מן החי הוא רק דין צירוף להבשר, והוא דין בפני עצמו דכל דהוי כברייתו ואיסורא חייל על ברייתו, מצטרפי ביה גם גידין ועצמות לשיעורא,  אבל לא דעצם איסורא דאבר מן החי איתיה גם בגידין ועצמות.  וכתב להוכיח כהצד השני מדברי הרמב"ם, עיי"ש.  

ויש לעיין בהאי חקירה מכמה אנפי:

א.       אכילת אבר מן החי שלא כדרכו

הנה מבואר בגמרא פסחים (כ"ד ב') דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן. ויש לעיין מהו לענין איסור אכילת אבר מן החי.

וכתב הגרע"א (שם) דמתבאר מהגמרא דהאוכל אבר מן החי חייב אף שלא כדרך אכילתו, וטעמא, דהרי חייב גם על גידין ועצמות, ואף אי הכל הוה עצם היה חייב, [אלא מכיון דצריך לאכול כל האבר, ממילא צריך לאכול הבשר], והרי אכילת עצם ודאי הוה שלא כדרך אכילה, ואם כן הוא הדין חייב כשאוכל הבשר שלא כדרכו, כגון כשאינו מבושל, דלא גרע מאכילת עצם.  ולכאורה כל דברי הגרע"א דהבשר לא גרע מעצם הם רק להצד הראשון הנ"ל, דהאיסור על העצם כמו על הבשר, אמנם למה שכתב הגר"ח כהצד השני, ליתא לדבריו, דהרי אין אכילת העצם גוף האיסור, ואינו אלא להשלים השיעור דכזית. [אלא אם כן נימא דבעינן בשר, אבל מעצם ילפינן דלא בעינן דרך אכילה, ודוחק[.  

אמנם הפרי מגדים (סי' ס"ב שפ"ד סק"א) נקט דלא כהגרע"א, ובאבר מן החי נמי צריך לאכול דרך אכילה, ומבואר בדבריו, דאף בעצמות, אם יהא סיבה אחרת, כגון בעירב דבר מר, יהא פטור,  דבעינן כדרך אכילתו, ומה שחדית רחמנא בזה מחייבינן, ולא בגווני אחריני [וכתב שם דהוא הדין בגיד הנשה אע"ג דעץ הוא, מכל מקום אם יערב בו דבר מר יהא פטור, ולהגרע"א הדין נותן דבעירב דבר מר בגיד הנשה יהא חייב[.  

ב.        

לדון להוכיח דאינו חייב שלא כדרכו

הנה מבואר בגמרא חולין (ק"ג א') דאין איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה, דאין איסור חל על איסור. והקשה הגרעק"א (שם(  דאי אמרינן דעובר על איסור אבר מן החי גם באכילה שלא כדרכו,  אם כן תיקשי, דהרי קודם הבישול אילו אכלו הוה אכילה שלא כדרכו, אם כן ליכא לאיסור טריפה, אלא רק איסור אבר מן החי,  ואם כן אף לכשיבשל מסתברא דלא פקע איסור אבר מן החי, ואלא על כרחך מוכחא דלענין אבר מן החי נמי בעינן כדרך אכילה. אך אייתי בשם אחיו הג"ר בונם איגר דמכל מקום כשיבשל פקע איסורא, דהשתא אשתכח דאיסור טריפה קדים, וכתב הגרע"א דמבטל דעתו מפאת דעת אחיו.

ג.         איסור אבר מן החי אינו חל על טריפה

תו מצאנו להקשות על הגמרא הנ"ל, דהקשה החזון איש (יו"ד סי' ז' סק"ב) דהרי אמרינן בגמרא נדרים (י"ז ב') דאע"פ דאין שבועה חלה על שבועה, מכל מקום בשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, מיגו דחל שבועה על ענבים חיילא נמי על תאנים, ואם כן הכי נמי נימא דמיגו דחייל איסור אבר מן החי על העצם, יחול נמי על הבשר. ונשאר בקושיא.  ונראה דסבירא ליה להחזון איש כדנקט הגרע"א, דאיסור אבר מן החי הוה על תרוייהו, גם על העצם וגם על הבשר, דהרי לדברי הגר"ח יש ליישב קושיית החזון איש, דלא אמרינן מיגו דחייל על העצם, דגוף האיסור אינו אלא הבשר.

ד.        

נפקא מינה בפיקוח נפש

הנה נפקא מינה, בחולה שיש בו סכנה דמשום פיקוח נפש מוכרח לאכול אחד משני איברים, ומדת הבשר שוה בשניהם, רק באבר אחד יש עצם יותר גדולה, דלהגרע"א והחזון איש חייב לאכול הקטן, דהרי העצם הוא מגוף האיסור כמו הבשר, ונמצא דבהאבר דיש עצם יותר גדולה איכא יותר איסור, משא"כ להגר"ח יש לדון דאיזה שירצה יאכל, דהרי העצם רק משלמת לשיעור, ונמצא דבהא דאיכא עצם יותר גדולה אכתי אין יותר איסור, וצריך עיון.

ה.       מי איכא מידי

התוספות בחולין (ל"ג א' ד"ה אחד) הקשו על כללא ד'מי איכא מידי דלישראל מותר ולבני נח אסור', הא אבר מן החי של טמאה,  דלישראל שרי ולבני נח אסור, ותירצו, דלישראל אסירא מיהת משום טמאה, [ואף בפחות בכזית, לר' יוחנן דסבירא ליה דחצי שיעור אסור מן התורה[.  ולכאורה להגרע"א תיקשי, דהא אכתי נפקא מינה באכלו שלא כדרכו, דלישראל דנאסר משום בהמה טמאה, שרי, משא"כ לבני נח דנאסר משום אבר מן החי, אסירא.

ויש לבאר, דסברי התוספות דבעינן 'מי איכא מידי' על עיקר הדבר, ולא על הפרטים המסתעפים, דהרי הכי נמי איכא להקשות דבאבר מן החי דטמאה אם יבטל מיעוט הבשר ברוב העצם בפיו,  לישראל שרי ולבני נח אסור [ויש  לדחות].  [ובתשובות מהרי"ל (סי' קס"א) כתב דאף אם נימא דאבר מן החי אסור בהנאה אין לשאול מי איכא מידי דאבר מן החי דטמאה, לבני נח אסירא בהנאה ולישראל שרי בהנאה, דמכל מקום לתרוייהו אסירא[.

ו.אוכל צפור טהורה חייב

הנה אמרינן בגמרא פסחים (כ"ד ב') דהאוכל חלב חי פטור דהוה שלא כדרך אכילה. והקשו תוספות (שם ד"ה פרט) הא חזינן דהאוכל צפור טהורה במיתתה בכזית [חייב], אע"פ דהוה שלא כדרך אכילה.  ותירצו דשאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא, וממילא חשיב כדרך הנאתו.  וכתב הגרע"א (דרו"ח שם) דיש קצת לדקדק דהקשו דוקא ממיתתה דהחיוב משום נבילה, מכיון דמשמע דכד אכלה כשמתה אף קודם בישול חייב משום נבילה, והרי תיקשי נמי מבחייה דחייב משום אבר מן החי, והוה שלא כדרך אכילה, ואלא על כרחך מוכח כהנ"ל,  דשאני איסור אבר מן החי דחייב בה גם שלא כדרך אכילה.  אמנם במהר"ם חלאוה הקשה קושיית התוספות גם מצפור טהורה בחייה, ועיי"ש תירוצו. הנה חזינן דלא נחית לומר דשאני אבר מן החי דחייב גם בשלא כדרך אכילה, דלא גרע מעצם. [עפ"י דברי הג"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל]

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

א] מובא בגמרא [ב"ק ט'] "חומר בשור מבבור וכו' שור משלם כופר, ואף ל' של עבד, ונגמר דינו אסור בהנאה". עיין בסוגיא דף י' דתנא ושייר. ויל"ע, מ"ש הני תלת חומרות דשור דתנינן משאר החומרות דשור דשיירן.

ונראה שיסוד א' לשלשת הדינים, דהיינו ששור שהמית אדם דינו כרוצח כדמוכח מדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור המחייב בי"ד של כ"ג בדינו של שור הנסקל כמו בדיני נפשות דעלמא, ושפוטר שור טרפה שהרג ממיתה כדין אדם רוצח טרפה שפטור ממיתה עיין ברמב"ם פ"י מנ"מ [הל"ז], ולכן שור שהמית מחייב את בעליו בכופר ובל' של עבד ואסור בהנאה. ואילו כשבור המית אדם אין בכך חלות שם רציחה ובכן אינו מחייב בעליו בכופר או בל' של עבד ואינו אסור בהנאה ונראה שיסוד ההבדל הוא משום ששור שדרכו לילך ולהזיק ממית בקום ועשה ולכן כשממית חל דין רציחה ואילו בור הורג בשב ואל תעשה ולפיכך לא חל בו שם רציחה (עיין בסוגיות במס' סנהדרין דף עז שחיוב רוצח תלוי במעשה רציחה בקום ועשה ואילו כשחסר מעשה רציחה פטור ואע"פ שגרם מיתת הנהרג).

אמנם הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' נח פרק ט' פסוק ה' על הקרא ואך את דמכם לנפשתכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו דן בענין זה וז"ל תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כישראל עכ"ל. ובכן נראה שמשמעות הרמב"ן היא שהתורה הטילה שם רוצח על שור שהמית אדם ולפיכך חייב מיתה. ועוד שהרי באותו פסוק התורה כוללת אדם רוצח עם חיה ההורגת אדם וכדכתיב 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם', ומשמע שבין אדם ובין חיה שווים בחלות דיניהם דהיינו חלות דין רציחה.

אך הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הל"ב וג' מפרש את הפסוק אחרת וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בי"ד ומנין שכן הוא הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטורפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל. ובכן אין ראייה מהפסוק הזה שסובר שיש לבהמה ההורגת דין רוצח. ברם למרות שלרמב"ם פירוש אחר בפסוק 'מיד כל חיה', בכל זאת גם הוא פסק ששור המדבר שהרג חייב מיתה [רמב"ם פ"י מהל' נ"מ הל"ו]. וכן פסק דיני כמיתת הבעלים כך מיתת השור כנ"ל חזינן כי על שור שהרג אדם חל שם רוצח המחייבו מיתה.

ואמר הגרמ"ס ז"ל שהשלשים של עבד הם חלות דין כופר שמכפר על רציחת העבד ואינו חיוב קנס מדין מזיק דעלמא. וכך מפורש בדברי הרמב"ם בפי"א מהל' נ"מ הל"א וז"ל כמה הוא הכופר כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנא' ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע כסף וכו' עכ"ל. הרי שלרמב"ם ל' של עבד חיוב כופר הוא עבור רציחת העבד ומהווה חלות חיוב רציחה. לאור זה מסתבר שכך גם כוונת הגמרא שהשור דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור ר"ל הואיל והשור מזיק והורג בקום ועשה חשובה ההריגה שעשה השור למעשה רציחה המחייב בכופר ושלשים של עבד ואוסר את השור בהנאה כשור רוצח ואילו בור שאין דרכו לילך ולהזיק והרג בשב ואל תעשה לא עשה מעשה רציחה ופטור מכופר מל' של עבד ואינו נאסר בהנאה [עפ"י רשימות שיעורים על ב"ק דף ט'].

ב] בסנהדרין ע"ו: מובא "שיסה בו אח הכלב שיסה בו אח הנחש פטור", ופשטות הסברא היא דהוא רק שיסה הכלב ללכת אליו אבל הרציחה נעשתה על ידי הכלב והוי גרמא בעלמא. וקשה דאיתא בקידושין [דף כ"ב] שקראו לבהמה והיא באה קנה משא"כ קראו לעבד והוא בא אינו קונה. והגמ' מבארת החילוק וז"ל אמרי, בהמה אדעתא דמרה אזלה, עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל", וא"כ אמאי אינו חייב כששיסה הכלב אליו הלא הבהמה אדעתא דמרה אזלה והוי כאילו זרק חץ?

בס' אור יהודה [עמ"ס סנהדרין לשאר בשרי שליט"א] תירץ עפ"י דברי הרמב"ן [המובאים באות א']  שמבוארים מדבריו דבר חדש, שאע"פ שאין דעת לבהמה לדעת טוב ורע, גזירת המלך היא שלא תהרוג בני אדם ואם הרגו חייב מיתה. תדע שאפילו שור הפקר הורגים אוחו אע"פ שלא שייך עונש לבעלים. וא"כ אתי שפיר דברי תנא דידן דאע"פ כשהולך על דעת מרה, אמנם להרוג היינו על דעת עצמו דגזירת המלך היא לא להרוג בני אדם ואם הרגו נחשב מעשה דידיה ופטור המשלח ואפילו שור אצטדיון דמבואר בב"ק דף ל"ט דפטור היינו רק משום שלימדו אותו אותו כן אבל עדיין נחשב מעשה דידיה ופטור המשלח וכ"כ המאירי להדיא ודו"ק.

אבל ראינו גם את הרמב"ם שמבואר מדבריו, דאה"נ אין לחיה דעת לחלק בין טוב לרע וכוונת הפסוק 'מיד כל חיה אדרשנו', היינו שהמוסר חברו לפני חיה לטורפו אדרשנו ר"ל מהמשלח, דהוא חייב מיתה בידי שמים, והוי כמו ששכר שליח להרוג חברו. וזה מקור לדינא דרבא בסמוך שהכופת חבירו לפני הארי פטור והרמב"ם לומד שאין החידוש הוא שפטור [דלכאורה זהו דברי מתני' דשיסה את הכלב פטור מובא להלכה בפ"ג הל' י'] אלא החידוש דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודו"ק. אכן לדבריו שאין חיוב מיתה על הבהמה דאין דעת לבהמה, הקשה באור יהודה שיש להקשות כנ"ל, אמאי לא נחשב כמעשה של המשלח וכזורק חץ וכמו שהקשינו לעיל וצ"ע.

ג] הרד"ק על פסוק הנ"ל 'מיד כל חיה אדרשנו' חולק על הרמב"ן וכותב 

"שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד אדם, ואע"פ שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש כמו שאמר "הנה מיד כל חיה אדרשנו", ע"כ.

בספר מורה הנבוכים הרמב"ם מנמק את דינו של שור שהרג אדם למיתה באופן הבא:

"והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה, ומפני זה נאסר ליהנות בבשרה מפני שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד דמיה על כל פנים, ואם תהיה מועדת יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה...שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב..." (ג', מ). לדעת הרמב"ם בעלי חיים נהרגים על שפיכות דמים כדי להתריע את בעליהם.

ובמקום אחר הרמב"ם כותב: "אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באומנתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזיל"ה ישר בעיניהם והאמינוהו".

דהיינו, לשיטת הרמב"ם בעלי חיים אינם שפיטים. ותואמים דברי הרמב"ם במורה למה שלא פירש בס' הי"ד ש"מיד כל חיה אדרשנו" מתייחס לעונש בעלי חיים אלא הכוונה למוסר חבירו לפני חיה לטורפו, כי לדעתו אין עונש לבע"ח. הרמב"ם מזכיר כנגד "קצת האחרונים" שסברו אחרת, ואחד מהם הוא רס"ג הסבור שבעלי חיים הם שפיטים (הנבחר באמונות ודעות, מאמר ג'). בענין גמול לבעלי חיים, עיין בס' זהב מרדכי [פרשת נח], ובס' ברכת אבות [עמ' רמ"ו] שהאריכו בזה ובעוד הרבה מקומות ואכ"מ.

ד] בספר מנחת חינוך מצוה ל"ד כתב וז"ל והנה המאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח רק חייב מיתה בידי שמים כמבואר בר"מ פ"ב מרוצח ה"ב עכ"ל.  ברמב"ם שם כתב "... וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין עכ"ל. והיינו דדייק המנח"ח ממש"כ הרמב"ם דאין בזה מיתת ב"ד אלא מיתה בידי שמים דכוונתו לומר דאין בכה"ג ללאו דלא תרצח. ונפק"מ לדין קים ליה בדרבה מיניה ועוד. ועי' בס' בשולי המנחה [ח"א עמ' תק"ב].   

ואולם מפשטות לשון הרמב"ם היה משמע שאכן יש כאן הלאו דלא תרצח, שהרי כתב וז"ל וכן ההורג את עצמו כל אחר מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו עכ"ל הרי דלפי פשוטו ודאי משמע דהוי כשפיכות דמים ממש ויש בזה העון דלא תרצח. ומבואר להדיא כן בספר המצות להרס"ג מל"ת נ"ט בפירוש הגרי"פ פערלא שכתב שם בין דבריו וז"ל לפי המבואר בפסיקתא רבתי ריש פרשה כ"ה דדריש לא תרצח לא תתרצח עיי"ש דמבואר דבכלל אזהרה זו גם רוצח את עצמו וכן כתב בהלכות קטנות ח"ב סי' רל"א עיי"ש דגם מאבד עצמו לדעת עובר בלא תרצח עכ"ל יעו"ש וכן כתב בספר אבי עזרי בהל' דעות בין דבריו וז"ל מ"מ נלמד מהאי קרא לא תרצח גם על עצמו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח ה"ב שגם הורג עצמו הוא שופך דמים ועון הריגה בידו וכו' וגם בהורג ע"י גרמא יש עליו עון רציתה והרי בן נח נהרג אף אם הורג ע"י גרמא כמו שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים ה"ד ע"ש דאם כפתו לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת בן נח נהרג, אלמא שיש בזה עון רציחה אלא שישראל אינו נהרג עכ"ל יעו"ש. ועי' מש"כ בס' אור אברהם [הל' מגילה עמ' כ"ג] ובס' משאת המלך על הפרשה ובעוד מקומות בספריו הרבים ואכמ"ל.

ה] המעיין קצת בדברי הרמב"ם ישתומם. הוא כותב שההורג עצמו חייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב"ד. וכאן הבן שואל איך יתכן מיתת ב"ד לאדם שכבר מת? וגם קשה מה פשר 'מיתה לשמים' אם הוא כבר ביצע על עצמו את המיתה, וכי אפשר להרוג בן אדם פעמיים? קושיות אלו הטרידו רבים [והפלא הוא על כל הספרים שציטטו את דברי הרמב"ם ולא עמדו על הקושי הזה]. בכלי חמדה [פ' נח] האריך והציע שמיתה לשמים הכוונה שאין לו חלק לעולם הבא [ומכאן מקור לשגור בפי הבריות שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב]. ומה שכתב הרמב"ם שאין לו מיתת ב"ד אולי מתייחס לאדם שעשה את עצמו טריפה עיי"ש באריכות. ובשו"ת דברי יציב [ד' רכ"ג] כתב עפ"י המדרש שלעתיד לבוא ב"ד יהרוג רוצחים, קמ"ל שלא יהרגו את המאבד עצמו לדעת עיי"ש ועדיין צ"ע. וע"ע בס' וחי אחיך עמך [עמ' קי"ז והלאה] ועוד ועוד. ואני הק' הצב"י באתי רק להעיר את לב המעיין כדי להגדיל תורה ולהאדירה!  

ו] ראיתי פעם ווארט נאה: למה דווקא כאן בפ' נח  ה' אוסר רצח? אחרי שה' מחה את כל היקום וכמעט כל יצוריו, קיים היה חשש שחיי הפרט יהיו זולים בעינינו. על כן, באה התורה הקדושה ואומרת "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם א-ֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". כל אדם, כל פרט, נברא בצלם אלקים והוא יקר בעיני ה'!

שבת שלום ואורות אין סוף!!!