אורות הגבעה – לך לך תשע"ח

אחד היה אברהם

בשם רבי נחמן מברסלב זי"ע נכתב (בהשמטה שבהקדמת "ליקוטי מוהר"ן" תנינא) בזו הלשון: "'אחד היה אברהם' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) - שאברהם עבד ה' רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם' (שם). וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי-אפשר לו לכנוס כי אם על-ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואִמו או חותנו ואִשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' (שם) - כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל".

בנוסף יש ללמוד מאברהם אבינו לא לחקות אף אחד אחר בעבודת השם. ברגע שאדם מוצא את דרכו שלו בעבודת השם, אסור להיגרר אחרי החברה והסביבה שנראה בעיניו שהם הולכים בדרך אחרת. ואמר בזה הרה"צ ר' אליעזר שיק: "וכל זה סוד פרשת השבוע "ויאמר ה' אל אברם לֶךְ לְךָ מארצך וגו'", שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו "לֶךְ לְךָ", לך אל הנקודה המיוחדת שלך, ואל תסתכל על אחרים כלל, כי יש לך כח מיוחד לגלות ולפרסם האמונה בעולם, מה שאין אחרים יכולים לעשות כלל, וזה חלק מן האמונה הקדושה, שיאמין אדם בעצמו, שיש לו כוחות עצומות להצליח בחיים, ולגלות אלקותו יתברך לכל באי עולם, כי כמו שצריכין להאמין בהשם יתברך, כמו כן צריכין להאמין בעצמו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס"א), שהרי יש בו נשמה קדושה וטהורה, שהיא חלק אלוק ממעל, ואם מאמין בהקדוש ברוך הוא, צריך להאמין בנשמתו שנתן לו הקדוש ברוך הוא, אבל טבע אדם, שנתעורר בו כל מיני קטנות וילדות, ונדמה לו שלאחרים יש יותר ממנו, וכדרך ילדים קטנים שמקנאים מאד באחרים, ותמיד נדמה להם שלחבריהם יש יותר, אבל כשיוצא אדם מן הקטנות שלו, רואה שיש מספיק לכל אחד ואחד, ואין השני יכול לעשות כמעשהו כלל.

וזהו "לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'", ואיתא בתרגום יונתן, "אתפרש מן ילדותך", היינו שתתפרש ותתבדל ממעשה ילדותך, הגורמים להסתכל על אחרים ולשכוח נקודתו המיוחדת, רק תעבוד את הקדוש ברוך הוא בבחינת "אחד היה אברהם"' שלא תסתכל על אחרים כלל, ואז תצליח מאד לפרסם האמונה בעולם, ושום בריה שבעולם לא יוכל למנוע אותך.

והנה ידיעה זאת של "לֶךְ לְךָ", צריכין בכל עניני החיים, הן בתורה והן בעבודה והן בגמילות חסדים, שאדם צריך למצוא הנקודה שלו, ולהוציא אותה מן הכח אל הפועל ולא להסתכל על אחרים כלל, כי בדרך כלל אדם מסתכל על אחרים, ורואה שהם לומדים הרבה יותר ממנו, ומתפללים הרבה יותר ממנו ועושים חסד הרבה יותר ממנו, ומזה בא לידי חלישות הדעת, שאינו יכול לחקות אותם ולעשות כמותם, ונופל בעיניו מאד, אבל אלמלא היה יודע שכל נקודה קטנה שלו חשובה בעיני השם יתברך, ומה שהוא יכול לעשות, אין שום בריה שבעולם יכול לעשות, היה שש ושמח עם כל נקודה ונקודה, והיה חי חיים טובים באמת".

אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית ואיפה אנחנו

ארבעה דברים צריכים חיזוק, ואחד מהם הוא תפילה [ברכות ל"ב]. קמים בבוקר, עייפים, קשה להתפלל. יש עצה שגם אני השתמשתי בה פעמים רבות. פשוט לא מתפללים. אינני מתכוון ח"ו שלא מניחים תפילין וממשיכים בסדר היום בלי לומר את מילות התפילה. אלא שמשלמים "מס שפתיים", מדקלמים בלי לב את טקסט הסידור, ואיכשהו מרמים את עצמנו שהתפללנו.

קטונתי . אבל חז"ל הם  שאמרו שאין זו תפילה באמת – לא אני הצב"י. אם אין לב – אין תפילה. איזהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה. תפילה ללא כוונה היא כגוף בלי נשמה. הנושא הוא רחב מאד וא"א להקיפו אבל לצורך הענין נצטט את דברי הכוזרי [ספר שמשום מה מונח בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש] כותב הכוזרי : וְהַסֵּדֶר הַזֶּה לַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן לַגּוּף, וְהוּא מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וְנִשְׁאֶרֶת בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עָלָיו עַד זְמַן תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהִשָּׁאֲרוּת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה [מאמר ג-ה]. כמו ארוחה מזינה שנותן כח עד הארוחה הבאה, כך תפילה אמורה להעניק כח רוחני עד התפילה הבאה. ואם מתפללים בלי התלהבות ואש, יחסרו לו ויטמינים חיוניים שנפשו זקוקה להם. האם אנחנו מרגישים אחרי כמה שעות שלא התפללנו שאנחנו פשוט רעבים לתפילה נוספת? אני עכ"פ לא הגעתי לזה אבל צריכים לדעת למה לשאוף. הסיבה שלא מרגישים היא פשוט שאנחנו מחוברים לגוף שלנו שמרגיש היטב את הצורך בכוס קפה או ארוחת בוקר אבל לא לנשמה הכמיהה למשהו אמיתי יותר ורוחני יותר.

החזן אומר בתפילת "ובא לציון" את המילים "ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול" ומחכים לקול רעש הגדול. אבל האכזבה לא מאחרת לבוא ושומעים "קול דממה דקה" בלבד. ב"יחד כולם המליכו ואמרו" תחת שמיעת המלכה עוצמתית של כל הציבור, לא שומעים כלום [אא"כ המזגן פועל:J]. לפעמים יש הרגשה שאנשים הם בתענית דיבור....

נתאר לעצמנו שח"ו עבר אדם אירוע מוחי ומת מוות קליני, ובא רופא אדיב ונחמד וחינם אין כסף טיפל בו והחזיר אותו לחיים. אותו אדם קם ממיטת חליו, ופתאום מרגיש בריא ושלם!! כמה היינו שמחים, צוהלים ורוקדים אם זה היה קורה לנו. "קידוש קידוש!!!" מריעים החברים. אתה חי ולמה לא נרוויח מזה קצת קוגל, קולה ועוגה [לקיים מה שלא בדיוק נאמר "וקראת לשבת עונג ולבטן תתרחב"]??!

כל בוקר מתקיימת תחיית המתים בזעיר אנפין!! המחזיר נשמות לפגרים מתים. מי הפגרים המתים? אנחנו. והנה, אנחנו קמנו, בריאים ושלמים, חיים וקיימים. הודו לה' כי טוב, כי לעוווולםםםם חסדו!! איזה התרגשות. ומה שחסרה אצלנו היא ההתרגשות הזאת.

שחרית. תפילת אברהם אבינו. חסד. הכרה בחידוש הבריאה ומחדש הבריאה שמחדשו כל יום בטובו המלא. הכוחות הגופניים התרעננו ע"י שה' נתן ליעף כח [כמה היינו עייפים לפני שנרדמנו]. ההרים היפים והמקסימים נוצצים. השמים שמי תכלת. השמש זורחת ומאירה ומחממת. איזו הארת פנים אלוקית!! לא מגיע לו קצת הארת פנים חזרה? הערכה עצומה על כל מיליארדי המתנות [כל תא מתאי הגוף – מתנה. מילארדי תאים] שהוענקו לנו חינם אין כסף. ואדרבה, אין יכולת לכל הכסף שבעולם להשיג לנו את מה שאנחנו הכי זקוקים – חיים ובריאות. וקיבלנו בלי מאמץ מידו הרחבה!! כמובן שצריכה להיות שמחה פורצת גבול על הזכייה הגדולה בחיים וכל מה שמושג זה כולל.

ומה ה' מקבל מהרבה אנשים? לא עבודה שבלב אלא עבודה שבמלמול שפתיים. לא הערכה אמיתית אלא קבלת כל המתנות כדבר המובן מאליו – עד שהן נלקחות. אז הוא שומע מיצורי כפיו.... 

אם אתה תתחזק תוכל לחזק את הזולת שיחזק הלאה וכולנו נצא מחוזקים!

אכי"רJ. 

'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'

במדרש נאמר: ר' יצחק פתח (תהלים מ"ה) 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, 'ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך', 'ויתאו המלך יפיך', ליפותיך בעולם, 'והשתחוי לו', הוי 'ויאמר ה' אל אברם'.

מה הקושי בפסוק המצוטט? קודם כתוב "שמעי" ואח"כ "וראי" ואח"כ שוב "והטי אזנך". אם כבר שמעה וגם ראתה, איזה צורך יש לשוב ולהטות אוזן? כאן הסוד. מי שיש לו תשוקה להגיע לאמת האלוקית הצרופה שומע במלוא הריכוז כדי לקלוט דברי אלקים חיים. "שמעי". אחר כך הוא רואה בעין שכלו שהדברים אמיתיים. "וראי". או כלשון חז"ל "רואה אני את דברי אדמון". אני מסכים ומקבל. אבל בנחישות הראויה לשמה אינו מסתפק בכך. הוא שוב מטה אוזן כדי לשמוע יותר עמוק. "והטי אזנך" נאך טיפער. און נאך און נאך [לדוברי לשה"ק בלבד "עמוק יותר. ועוד ועוד"J]. נוצר אצלו דחף אדיר לחדור יותר ויותר לעמקים. "החכמה מאין תמצא" [איוב כ"ח י"ב ועי' במלבי"ם על הפסוק]. החכמה נמצא ב"אין" ולא קל להגיע אליה. [ובסגנון תורת החסידות "והחכמה מאין דכתר תמצא"]. גם כשמדמים לעצמנו שהגענו לחכמה, פעמים רבות אנחנו מרמים את עצמנו. וכדברי חכם אחד: "פעם ראשונה אדם לומד ומבין. פעם שניה לומד ותוהה: 'משטה הייתי בי שדימיתי להבין, הרי אינני מבין ולא כלום'. פעם שלישית מבין ואינו מבין. פעם רביעית מבין את שלא הבין ואינו מבין את שהבין. וכן על דרך זה פעם אחר פעם. ואם יגע הרבה וחזר הרבה, עד ששוכח כמה פעמים חזר, ויש לו סיוע מן השמיים, הרי הוא מתחיל להבין, וזו תחילתה של חכמה".

אברהם אבינו מאד רצה לדעת את סוד החיים והבריאה. ראה בירה דולקת מלשון "כי דלקת אחרי" – רדיפה וריצה. כל העולם מובל ונמשך למקורו האלוקי. הבריאה צועקת "אני ה'". לכן הייתה אצלו מהלך תמידי של קליטת השגות [שמיעה] ואח"כ חתירה לקראת הבנות עמוקות יותר ["הטי אזנך"]. כי הבורא אין סופי וממילא ההשגות ממנו הן אין-סופיות. וכתוצאה מהרצון הזך והשאיפה הפנימית והטהורה זכה לגילוי אלוקי "הציץ אליו בעל הבירה".

ומה אמר לו? "לך לך וכו' אשר אראך". ולמה לא גילה לו מיד לאן הוא הולך? אלא שהקב"ה בא להדריך את אברהם שכל חייו חייבים להיות מסכת אחת של חיפוש. אני אראה לך, ואז תמשיך ללכת, ואז אני אראה לך עוד ותמשיך ללכת ואראה לך עוד ועוד עוד. לך לך – לשון כפולה המורה על התמדת הפעולה. אתה חייב להתקדם כל הזמן! וגם לך לך – לעצמיות שלך, כי ככל שאדם מתקרב לאמת הרוחנית בבריאה, באותה מידה הוא מתקרב לאמת הפנימית שלו ולהבנה ברורה מה הוא תפקידו עלי אדמות.

בירה דולקת – האש כל הזמן בתנועה, לא נחה לרגע. כך העולם כל הזמן מספר לנו את האמת אבל לא נוכל להשיג אותה אם לא נשמע היטב [מומלץ מאד להשאיר את הפלאפון בבית בתוך איזה מגירה נשכחת] ואח"כ נטה אוזן. "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע". הבעיה היא ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת" – התרגלנו לנפלאות הסובבות אותנו, וממילא "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" – לא מדברים על זה. עוברים לסדר היום, לטלפונים ששכנענו את עצמנו שהם חשובים, לפוליטיקה שאין לנו שום קשר ממשי ומעשי אליה אבל איכשהו גוזל מאלפים זמן רב, ולעוד הבלים רבים שונים ומשונים.

כמו שאמרנו – תהליך החיפוש אף פעם לא נגמר. ובמקום לחפש, להעמיק, להתרומם מעל לקרקע המציאות החמרית העכורה, רבים מאיתנו שקועים ב"וואטסאפ" "וואטסדאון" [כדי להבין צריך לדעת אנגלית..], במחלוקות, בקטנוניות, במשחקי כבוד למיניהם, בחילולי השם ברבים לעין מצלמות כל העולם. למה לא מחפשים את ה'? מי שנדמה לו שכבר מצא טועה כי הוא הרררררבה יותר גדול ממה שאנחנו ששיערנו. עד כמה שגילינו – יש תמיד אין סוף שנשאר לגלות, מה שלא משאיר זמן לשטויות.   

לכל אחד יש כל כך הרבה לתקן, בעצמו, ובביתו, ופשוט אין זמן לדברים נוספים המסיחים דעת מהעיקר. אם רוצים גם אנחנו לזכות לחיוך מלמעלה, ל"הציץ עליו בעל הבירה", נצטרך להשאיר מאחורנו הרגלים מסויימים שאולי אימצנו בעבר שלנו, וללכת הלאה מ"ארצך, מולדתך ובית אביך". וד"ל. [להרחבה יתירה עיין בתורת השפת אמת לאורך השנים בפ' לך לך ויאירו עיניך].       

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ"

דברי הרמב"ן והקושיות עליו  

א] כתב הרמב"ן: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל.

גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע והחטא". 

דעת הרמב"ן שחטא אברהם כשירד למצרים היא בניגוד לדעת חז"ל שאמרו 'ויהי רעב בארץ' - אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, ואם בא להקפיד 'ומתורתך תלמדנו'. מה כתיב באברהם? 'ואברכך ואגדלה שמך' כיון שקפץ עליו רעבון ולא קרא תגר ולא הקפיד אלא 'וירד אברם מצרימה לגור שם' [ב"ר מ' ב']. חז"ל רואים כאן ניסיון לאברהם אם יקרא תגר ועמד בניסיון בהצלחה.

מלבד זאת, יש כמה וכמה תמיהות על דברי הרמב"ן [עי' אריכות בפי' הר"ן עה"ת, בס' גבורת ה' למהר"ל פ' ט', פירושו של הרש"ר הירש, שם שמואל עמ' ק"ט, ס' שבע נביאות פ' ג', בחומש עם רמב"ן המבואר ועוד ועוד]:

א. וכי רמב"ן דורש מאברהם לסמוך על הנס?!

ב. לא מצאנו שהקב"ה בא בתביעה על אברהם שירד מצרימה?!

ג. אם חטא אברהם בפרשה זו מדוע חזר על מעשהו גם בפרק כ' ואמר אצל אבימלך אחותי היא [פרק כ' ב']?

ד. מדוע יצחק בנו אמר 'אחותי היא' [פרק כ"ו ז']? אם הוא עוון האם עולה על הדעת שלא ימנע יצחק מכך?

ה. הרעב נמנה בין עשרת הניסיונות שאברהם נתנסה בהם ובכולם עמד איך אם כן ייחשב לו לחטא?

ו. עונש הגלות מובא בפרק ט"ו בפרשת ברית בין הבתרים ולא בפרק י"ב.  

על הקושיא הראשונה אפשר לתרץ שאברהם אבינו בהיותו אדם השלם, צריך היה לסמוך על נס וכמו שכתב בשו"ת הרשב"א [ח"א תשובה תי"ג] שחייב אדם להשתדל בדרכי הטבע ואין סומכין על הנס זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות, כמעשה דרבי תנינא בן דוסא והערוד ורבי תנינא והכשפים עכ"ד [ועיין רמב"ן ויקרא כ"ו י"א שכאשר עם ישראל שלמים, אין בהם טבע עיי"ש]. וכך האריך לבאר בס' משנת פיקוח נפש [עמ' י"ד], וכ"כ בס' אמת ליעקב [פ' לך לך], ובס' אמרות אברהם [זיסקינד, על ענייני תפילה שער ד' פ"ג עיי"ש]. 

ומה שכתבנו שדברי הרמב"ן אינם תואמים לדברי חז"ל אינו מדוייק, כי בזוהר הקדוש פ' לך לך [פ"א ב'] נאמר: אמר רבי יהודה תא חזי כיון [ס"א בגין] דנחת אברהם למצרים אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנין. והרד"ל בפרקי דרבי אליעזר [פרק כ"ו הערה כב] העיר שדעת הרמב"ן הנ"ל כרבי יהודה ושאר המדרשים שסוברים שרצון ה' היה שירד למצרים לנסיון כשיטת רבי שמעון בזהר [שם פג, א ע"ש].

דברי הרמב"ם שאין לצאת מחמת רעב עפ"י מידת חסידות

ב] וכתב בזה בס' 'זאת ליעקב' [לג"ר ש"י בורנשטיין זצ"ל]: צ"ב הכפילות 'ויהי רעב בארץ ... כי כבד הרעב בארץ'. ואמר הגרי"ז על פי דברי הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ה ה"ט] 'אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרים, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום". אתה הראת לדעת שההיתר לצאת מא"י הוא דוקא כשחזק הרעב ביותר וזהו "כי כבד הרעב בארץ" אתו"ד.

והנה מובא בב"ק [ס' ב']: תנו רבנן רעב בעיר פזר רגליך שנא' ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור ועיי"ש במהרש"א דהיינו דוקא רעב של כליה וגבי אברהם נמי היה רעב של כליה דבלא"ה היה אסור לצאת מא"י לחו"ל והוא כנ"ל. אכן צ"ב דהנה מבואר ברמב"ם דמ"מ מדת חסידות שלא לצאת אף באופן זה עד כדי כך שמחלון וכליון שני גדולי הדור נתחייבו כלייה למקום על שעברו על מדת חסידות זו, והיינו דאף שם היה רעב כבד מאד וא"כ צ"ע מהא דאברהם יצא לחו"ל. ובאמת יעוי"ש במהרש"א שכפי הנראה הרגיש מהא דמחלון וכליון וכתב דהתם הוא משום דגרמו להפיל לבן של ישראל כדאי' במדרש. אכן צ"ע מד' הרמב"ם כנ"ל ועיי"ש בלח"מ שנדחק בפשט ד' הרמב"ם. [א.ה. אולי אפשר להציע שלאברהם היה מותר לרדת למצרים כחלק מתפקידו להפיץ דבר השם בכל רחבי תבל. ירד למצרים, ויקים שם "בית חב"ד" ויקרב עוד אנשים לאמונה המונותיאיסטית. וכדברי המדרש "
והיה ברכה, קרי ביה בריכה, מה בריכה זו מטהרת את הטמאים, אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים".[ 

והנה ברמב"ן בהך קרא כתב "דע כי א"א חטא וכו' גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא", וא"כ מבואר דאמנם אברהם אבינו נתבע על כך אלא דלא נזכר בדבריו דהוא מצד מצות ישיבת א"י והאיסור לצאת מא"י לחו"ל רק מצד תביעה על בטחון בה' וצ"ע.

אכן יעוין במשך חכמה בפרשה זו [לעיל י"ב ה'] בקרא דויקח אברם וגו' שכתב מהו ויקח אלא אמשיך לה במילי אוחרי בגין דלית ליה רשות לבר נש למפיק איתתא למיהך בארעא אוחרא בלא רעותה דילה [אברם היה צריך לקחת את שרי ולשכנע אותה לצאת שאין רשות לבן אדם להוציא את אשתו לגור בארץ אחרת בלי רשותה, זוה"ק פ' לך דף ע"ט]. וצ"ע, הא לארץ ישראל מצוה וכופה האיש את אשתו לעלות [כתובות ק"י ב'] ואז ג"כ היתה ישיבת א"י מצוה וכמו דאיתא ביבמות [ס"ד א'] זכר לדבר ויהי מקץ עשר שנים כו' שאין ישיבת חו"ל מן המניין עיי"ש. ומכאן סעד לשיטת יש מי שאומר שהובא בשו"ע בסימן ע"ה סעיף ה' ודוק. ויתכן דרק אברהם היה מצווה בלך לך לכן שרה לא היתה מצווה לכן לא היה יכול לכוף אותה. ואולי כפי מה שדרשו בב"ב [ק' א'] שאברהם קנה הארץ בהילוך עפ"י הפסוק "קום התהלך בארץ", א"כ לא היתה עדיין ישיבת ארץ ישראל מצוה דעוד לא החזיק בה ואכמ"ל. ונמצא לפי"ז דבאותה שעה לא היתה עדיין מצות ישיבת א"י והאיסור לצאת מא"י לחו"ל ואתי שפיר הא דלא אתי עלה הרמב"ן משום כך. וכן עכ"פ א"ש ד' הרמב"ם דאיכא מדת חסידות שלא לצאת בכל אופן ולא תקשי מאברהם, מיהו אין זה כדברי המהרש"א בב"ק כנ"ל וצ"ע.

ובעצם דברי הרמב"ן שמעתי בשם הגרי"ד בן הגרי"ז דבאמת מותר היה לו לצאת מחמת הרעב וכד' הגמ' רעב בעיר פזר רגליך אלא דכיון דהיתה לו מצות ישוב א"י הי' צריך לבטוח בה' ולא לצאת. והנה ברש"י "רעב בארץ, באותה הארץ לבדה לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה" ומשמע דהיציאה היא כדין דלדברי הרמב"ן הא ראוי היה שלא יצא ואם כן אינו משיאו לצאת. ועי' בס' אור אברהם [על מגילת רות בתחילתו] שהסביר את דברי הרמב"ם למה נתחייבו כלייה על שעברו על מידת חסידות – או משום שחסיד מפורסם גורם חילול השם כשאינו זהיר במיוחד [כדברי הרמב"ם ביסודי התורה שלא יקנה בהקפה וכדו'] או משום שבעידנא דריתחא נענשים גם על מצוות שאינם חייבים בהן [עפ"י מנחות מ"א] עיי"ש.    

שתיקת שרה

ג] יש להעיר שלכל אורך הסיפור אודות הירידה למצרים ומסירותה לידי פרעה, לא שומעים את דעת שרה. ואילו אנחנו יודעים שהיא הייתה נביאה בזכות עצמה, וגם לא פחדה להביע את דעתה בעת הצורך, כמו להגיד לאברהם "גרש את האמה הזאת ואת בנה" [ישמעאל]. ומה הייתה דעתה במת ולמה לא השמיעה את דעתה? אלא מכאן רואים גדלותה של שרה. שכשמדובר היה בצרכים שלה, היא הלכה אחרי בעלה באמונה תמימה. לא היה משנה לה מה היא חושבת כי היא ביטלה את דעתה לדעת בעלה הגדול. ואילו כשהיה מדובר בחינוך יצחק והחשש שיתקלקל, אז הרימה את קול מחאתה ודרשה את גירושו שלו ושל ההשפעות ההרסניות שהביא הביתה. בחינוך ילדים אין מקום לגבורת הנפש המתבטאת באמונה שקטה. כאן יש ציווי אלוקי לפעול על כמה שאפשר לוודא שהילדים ילכו בדרך ה'. היא החליטה שצריך לעשות פה מעשה דרסטי ולא היססה להביע את דעתה. [עי' בס' שבע נביאות פ"ג מש"כ בזה].

הטוב שיוצא מהחטא

ד] הרמב"ן כתב שם בתחילת דבריו "ויהי רעב בארץ"" - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם.

ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים, ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר "וכל הבת תחיון", והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ.

לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר: אמר הקב"ה לאברהם: צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו: באברהם כתוב "ויהי רעב בארץ" - בישראל כתיב (להלן מה ו) "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ".

ורואים דבר נפלא, שאע"פ שלדעת הרמב"ן, חטא אברהם במעשה הירידה למצרים, בסופו של דבר ה' סיבב הכל לטובה, וירידה זו שימשה מודל לגאולה ממצרים. וידוע יסודו של בעל ה"מי שילוח" ותלמידו רבי צדוק הכהן מלובלין, שגם החטאים הם רצון ה' – עי' לדוגמא צדקת הצדיק מ' "" עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות כזכויות. רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון הש"י". אני לא אומר שהרמב"ן בהכרח מסכים עם גישה זו, אבל לפי הרמב"ן יוצא שלאחר מעשה, רואים שהכל מושגח וה' מטה הכל לטובה. ועי' בס' אור יחזקאל [ה', עמ' רנ"ד] שכתב עפ"י דברי הרמב"ן שעבירות יכולות להביא להצלחות גדולות. וזה מוסר גדול בחיים, לקחת את כל ה"פאשלות" ולעשות מהן, בעזרת השם, הצלחות. להפוך צרה לצהר ורצה, פשע לשפע, חורבן לחיבור, מר ל"רם", כרת לכתר, רעב לערב [- טעים], ונגע לענג.

ועי' בס' דברי יואל [לך לך עמ' רל"ז] שמקשה שהרמב"ן סותר עצמו מיניה וביה עיי"ש, ולפי דברינו אין כאן סתירה. ואפשר גם ללכת בדרך אחרת ולהמליץ טוב על אברהם שלא חטא אלא התכוון לכבוש את הדרך לבניו [ומובן לפ"ז רצון אברהם שיתנו לו מתנות שכל מגמתו הייתה שע"י שהוא קיבל מתנות ממצרים, יצאו צאצאיו משם ברכוש גדול. ועי' אריכות נפלאה בס' די באר [בראשית תנינא מעמ' ק"ב].   

ויש להאריך בדברי הרמב"ן ואכ"מ, ועי' עוד בס' "אש תמיד" [לך לך], "בקראי שמו" [לגר"ש בירנביום פ' לך לך ], "מנחת אהרן" [להרה"ג ר' אהרן מיאסניק שליט"א פ' לך לך], "נחלת בנימין" [לג"ר בנימין סורוצקין שליט"א פ' לך לך], ועוד ועוד ועוד. וכן יש להאריך בדברי הרמב"ם שהבאנו ועוד חזון למועד אי"ה בל"נ.  

שבת שלום ואורות אין סוף!!!