למה בכלל צריכים להתפלל? שאלה טובה ובסיסית שאדם יכול לעבור שבעים-שמונים-מאה- שנה ולא לשאול אותה. כתוב בגמרא "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו - אברהם ושרה יצחק ורבקה ויעקב ורחל - עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפִלתן של צדיקים". מה הפירוש? הקב"ה לא יכול להסתדר בלי התפילות של הצדיקים, אז הוא נאלץ לצער ולענות אותם עד שיתפללו? אם היו שואלים אותי [משום מה, לא שואלים אותיJ] הייתי אומר לה' עם כל הכבוד הראוי למי- שאמר-והיה-העולם-אין-סוף-ברוך-הוא-ישתבח-שמו-לעד "תמלא את מבוקשם של הצדיקים ותדלג על שלב הצער". עקרות היא צרה צרורה שרק מי שעבר ועובר את זה מבין את עומק הסבל הכרוך בניסיון מר זה. ה'! אתה כל יכול!! תראה לכווווולם את כוחך הגדול ושאתה אפילו קורא מחשבות ומספק צרכי עבדיכם הנאמנים בלי שבכלל יעלו על דל שפתותיהם את רצונם וחסרונם. זה יהיה סוג של "מויפ'ס" ["מופת" בלשה"ק] שמספרים על רבי'ס שהם קוראים מחשבות ויודעים לבד על המצוקות הקיימות ואומרים לפונים אליהם שהישועה בוא תבוא בלי שבכלל יבקשו ויגלו מה שמעיק על לבם. גם ה' יכול לקרוא מחשבות ולהביא ישועה בלי שוווום בעיה. חד וחלק. מין "בבא סאלי" כזה פי מיליארד פלוס-פלוס-פלוס-עד-אין-סוף. הקב"ה הוא כ"כ ענק עד שאם נשער בדעתנו ובדמיוננו הפרועים והפוריים ביותר את עוצם גדלותו-נשגביותו-הדרת-כבודו- עליונותו-נוראויותו אפילו לא הצלחנו לגרד באופן השטחי ביותר חלקיק אחוז אחד של גדולתו האמיתית. הוא הרבה הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להשיג, בלשון המעטה. אנחנו מבינים קצת אך ורק במידותיו שגילה בתור. אבל את עצמותו יתברך? אין לנו מושג. למשל – תנסה להסביר לילד בן חודשיים סודות מכניקת הקוונטים. אין לו כלים להבין. באנגלית אומרים "waaaaay over his head" ובלשה"ק "הרררררררבה מעבר לתפיסתו". להבדיל אלף אלפי הבדלות בין פיזיקה לבין הבורא, אין לנו סיכוי להשיג אותו בחיים חיותנו ולו במשהו "כי לא יראני האדם וחי". אם כך הם פני הדברים, בוודאי מלתא זוטרתא היא לה' לספק לצדיקים את מאוויהם מבלי צורך "להיעזר" בתפילות שלהם. ופשוט ואין צריך לומר שה"מתאוה" של הקב"ה אין הפירוש שיש לו איזה צורך או חסרון אישי שהוא צריך למלאות כי הוא שלם בכל השלימויות.  אז בקיצור "מאי האי?" מה פשר העקרות מפני ש"מתאוה הקב"ה לתפילתן של צדיקים"?

ואם אנחנו כבר שואלים, נרשה לעצמנו עוד שאלה. כתוב שהקב"ה מתאוה לתפילתן של "צדיקים". ומה עם יהודים פשוטים כמו כבוד עורך העלון הצב"י נ"י ה' ישמרנו ויעשירנו, שהוא עפר תחת כפות רגליו, תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם? אין לו חפץ בתפילות של האזרח הפשוט? הסנדלר [לא ר' יוחנן אלא ההוא הפשוט], בעל הבסטה במחנה יהודה [הנוהג לצעוק "אבטיח על הסכין!!", "ענבים דבש!!"], נהג המונית [שבזמנו הפנוי משמש כפרשן פוליטי, פילוסוף, והוגה דעות נכבד], והגננת של בני [סליחה. אני חוזר בי. כל גננת היא בגדר "צדיקה". "אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן", מי שמטפלת במשיחים זעירים כל יום ומעבירה להם את המסורת ומלמדת אותם דרך ארץ, מקומה שמור לה בגן עדן בלי ספק]. הקב"ה מתעניין רק בתפילות הצדיקים העליונים מצוקי ארץ??  

רבי נחמן שאג בקול גדול ש"אין שום יאוש בעולם כלל" [וההולך ברחוב לפעמים עלול לשמוע גם אותי שואג כך מתוך תקווה שזה לא יזיק לשידוכים של בני ובנותי] וכמה הוא צדק. אבל הוא אמר עוד כמה דברים. הנה לשונו בתורה ע"ג:  "כִּי תַעֲבר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי" (יְשַׁעְיָה מ"ג) דְּהִנֵּה הַתּוֹרָה סְתִים וְגַלְיָא, וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא גַּם כֵּן סְתִים וְגַלְיָא דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁנִּגְלֶה לָנוּ הוּא הַלְּבוּשׁ וְחִיצוֹנִיּוּת, וּמַה שֶּׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ הוּא הַפְּנִימִיּוּת. וְהִנֵּה, כָּל אָדָם צָרִיךְ לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ לְהַשִּׂיג הַפְּנִימִיּוּת, מַה שֶּׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ. אַךְ אֵיךְ יוּכַל לְהַגִּיעַ אֶל הַנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ? בִּתְפִלָּה לִשְׁמָהּ, שֶׁיְּקַשֵּׁר הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַדִּבּוּר שֶׁל הַתְּפִלָּה, בקשר אמיץ וחזק כי 'הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מתאוה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים' (חֻלִּין ס:), וְלָמָּה, כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא חָפֵץ חֶסֶד הוּא (מיכה ז') וְרוֹצֶה תָּמִיד לְהַשְׁפִּיעַ הַשְׁפָּעוֹת וּבְרָכוֹת וְאֵין הַשְׁפָּעָה יְכוֹלָה לֵירֵד, רַק עַל-יְדֵי כְּלִי הַנִּקְרָא אֲנִי שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבַּר ו): "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" וְהַכְּלִי הַנַּ"ל נַעֲשֶׂה עַל- יְדֵי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּאפֶן שֶׁמְּקַשֵּׁר הַמַּחֲשָׁבָה לְהַדִּבּוּר (יְשַׁעְיָה ס): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" אָלֶף, מִלָּשׁוֹן "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים" (תְּהִלִּים קמ"ד)נּוּן נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי הַדִּבּוּר הוּא מַלְכוּת, עַל דֶּרֶךְ מַלְכוּת פֶּה (פתח אליהו) וּמַלְכוּת נִקְרָא נוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ב): "יִנּוֹן שְׁמוֹ", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: לְשׁוֹן מַלְכוּת. יוּד נַעֲשֶׂה, עַל-יְדֵי הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁמְּקַשֵּׁר לְהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל (שְׁמוֹת ט"ו): "אָז יָשִׁיר משֶׁה", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'יוּ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה' וְנִגְמָר הַכְּלִי הַנִּקְרָא אֲנִי וְהַשֶּׁפַע יוֹרֵד וְנִשְׁלָם חֵפֶץ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא וּלְפִיכָךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן".

נפלא מאאאאדדד!! התפילה היא הכלי. ה' יצר את העולם בצורה כזו שהכלי לקבל השפעה הוא התפילה. ולא תפילה רק של אלו שכותבים עליהם בעיתונים "הגאון הצדיק" אלא גם כל אחד ואחד מאיתנו הנמנה על אותו עם מופלא שהם "כולם צדיקים". כן – גם אתה ואפילו אני הקטן-הפיצי. בתנאי שמתחברים ל"אני" של ואני אברכם. הקב"ה חפץ חסד ומתאוה [רואים כאן שתאוה יכולה להיות מאד חיובי. יש כאן צמד של "הקב"ה" עם "תאוה". שיא הטוב והשלימות, כביכול מתאוה. ותאוה למה?] לתפילתן של צדיקים!! שהרי תכלית הבריאה היתה כדי להיטיב לבריות וע"י תפילה יוצרים את הכלי כאן בעולם הזה של "אני", דהיינו שה"אני" הפנימי של הבורא כביכול, רצונו יתברך, יבוא לידי גילוי. ומהו אותו אני, אותו רצון אלוקי? שפע אלוקי של חסד ורחמים עלינו ועל כל עמו ישראל. ואוי ואבוי למי שמקבל את השפע בלי תפילה, כי במקרה כזה אין זה בא מהכלי של "אני" אלא מהצד האחר וד"ל.    

למדנו שצריך לדבק מחשבתנו בדיבורנו. זה דורש ריכוז גבוה. ולב יודע מרת נפשו כמה זה קשה. ולהוסיף קושי על קושי - השתרש מנהג במקומות רבים להביא ילדים קטנים מאד ואפילו תינוקות ממש לבית הכנסת. הא לכם מדברי המ"ב [צ"ח ג']:

"בשל"ה קורא תגר על המביאים ילדים לבהכ"נ והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבהכ"נ, ומחללים קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים. ועוד גם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להשתגע ולבזות קדושת בית הכנסת אבל כשהגיעו לחינוך אדרבה יביאנו אתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה עי"ש בסוף עניני תפילה וקריאת התורה. ועיין בתנא דבי אליהו ח"א פי"ג גודל העונש שיש להאב שמניח את בנו לענות דברים של הבל ותפלות בבית הכנסת".

בסימן קכ"ד: "וצריך שיחנכם שיעמדו באימה ויראה והקטנים ביותר הרצים ושבים בבהכ"נ בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע, וגם שמטרידים להצבור בתפילתם ומלבד כ"ז נכון להאב המביא קטנים כאלו לבהכ"נ להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם".

מעשים שבכל יום שהאבא שמביא את הילד לבית הכנסת עסוק כל הזמן בטיפול בילד והציבור מתקשה להתרכז [לא רק בגלל הפלאפון המונח בכיס והרוטט שגם מפריע ואני איש בער לא יבין למה צריך להחזיק פלאפון בכיס בשעת התפילה אלא גם] בגלל הבכיות של התינוק שאמנם מזכיר את צער השכינה אבל מאידך מבלבל את השכל ואת יישוב הדעת [שבזמננו כבר די מבולבלת ללא עזרת התינוק].

אז מי מרוויח מכל הסיפור הזה? אף אחד. אם האשה לא יכולה לשמור על התינוק מכיון שהיא בעבודה [ובעבודה לא יתנו לה להביא את התינוק כי הוא מפריע – ולמה בית כנסת חשוב פחות ממקום העבודה?], העצה הפשוטה היא ... להישאר בבית. ואין לדאוג על ביטול תפילה בציבור. על כתפיי [ביוונית "איוף מיינע פלייצעס"]!! וליתר דיוק – על כתפי השל"ה והמשנה ברורה [לא באתי לפסוק ההלכה – כבר קדמוני]. כמובן עדיף למצוא בייבי-סיטר או להשאיר את החמוד/ה אצל השכנים וכדו' אבל אם לא מתאפשר הדבר, איזה היתר יש לבלבל ולהפריע לכל המתפללים?? בית כנסת הוא לא גן ילדים ולא מעון או צהרון. זה מקום שאנחנו אמורים להתוועד עם רבון כל העולמים בריכוז הכי מלא שאפשר ולהגיע לנקודת ה"אני" של "ואני אברכם". תינוק בוכה אינו תורם תרומה חיובית למעמד הנשגב. יבוא יום ובעז"ה הוא או היא יצטרפו לליגיון האדיר של מתפללי בית הכנסת אבל אין להקדים את המועד.      

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו"

א] יש לתמוה על רבקה אמנו שיזמה מעשה רמאות לייעץ ליעקב לגנוב את הברכות מאחיו עשו. כלל בידינו, אם אין חז"ל אומרים ביקורת ושוללים מעשה מסוים של האבות, יש להניח שמעשה האבות היה טוב וראוי. ונשאל, כלום ראוי שאשה תרמה את בעלה?

ענה על שאלה זאת הגאון ר' יעקב צבי מקלנברג בספרו "הכתב והקבלה" (בראשית כז, טז והביאו בס' לשעה ולדורות עמ' של"ד ושל"ה עיי"ש) כי יש מעשה שמצד עצמו הוא רע אבל מצד הענין הכללי הוא נצרך ואפילו משובח. לדוגמא הריגת "מסית ומדיח", מצד התועלת הכללית גם הריגתו היא מצוה. כך בעניננו יצחק היה מוטעה מפני צביעותו של עשו, שהיה תמיד שואל בעניני הלכה "כיצד מעשרים את התבן" וכיו"ב ויצחק כלל לא העלה על דעתו כי בנו הוא נוכל וערמומי. חז"ל מספרים כי עשו היה "צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותן". (כמובא ברש"י, בראשית כו, לד) יצחק לא ידע זאת. אדרבה, הוא שיבח את עשו שבהיותו בגיל ארבעים נשא אשה, כחיקוי למעשה אביו (ובאותם הדורות של אריכות ימים נחשב זה כנישואין בגיל צעיר). יצחק היה צדיק יסוד עולם וחי תמיד במחשבות קדושות וטהורות. לכן דן את אחרים תמיד לכף זכות ולא חשב עליהם שעשו רע. אמנם ידע כי נשותיו של עשו מקטירות לעבודה זרה (רש"י) אבל חשב כי אין עשו אשם בזה, וכאילו זה למורת רוחו גם כן. הוא גם ידע כי עשו אינו קובע עתים לתורה כמו יעקב "יושב אהלים", אבל חשב שהוא אדם תמים וטוב למרות שאינו עוסק בחכמה ובמושכלות (כן כתב "בית הלוי"). ראינו במשך הדורות כמה וכמה פעמים שאדם שהוא דבק בטוב ורואה תמיד הטוב שיש בעולם, מקיים ארחות חיים של "טהור עינים מראות ברע" (חבקוק א, יג) כפי פירושו של "שם משמואל" (אדמו"ר מסוכצ'וב, על פרשתנו, עמ' רפו, ועמ' רצו). נכון כי הם מכירים ונזהרים מרשע המפגין רשעותו. אבל אין הם מבחינים מי הם הצבועים המסתירים רשעות לבם. וגם חז"ל התאוננו על בעיה כאובה זו (סוטה כב ע"ב).

רבקה אמנו שהיתה צדיקה מופלאה לא סיפרה לבעלה מה הם פשעיו של עשו. גם אם לא היה בזה עון לשון הרע, שהרי לשם "תועלת" מותר לספר, אבל נמנעה מלצער את בעלה הנשגב. אילו היה יודע יצחק כי בנו בכורו אינו אלא נוכל ופושע, היה נכלם ונדכא לב. לכן עשתה רבקה כל מאמץ שלא יוודע לו. ואילו ידע יצחק את האמת, ודאי יעדיף לברך את יעקב. לכן בגניבת הברכות ובהטעייתו של יצחק עשתה רבקה בדיוק מה שבעלה יצחק היה רוצה בו, אילו רק ידע את האמת. לכן אין כאן מרמה רעה אלא מעשה מצוה.

אין זו פעם הראשונה שרבקה שמרה על איפוק למנוע צער מבעלה עדין הנפש. כאשר היו לה כאבים מציקים בעת הריונה "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב). מפרש שם רש"י בשם חז"ל כי הלכה לשאול פתרון אצל שם בן נח. הוא הודיע לה "שני גוים בבטנך וכו' ורב יעבוד צעיר". יש לתמוה מדוע לא שאלה את בעלה? כלום שם בן נח היה מקורב לה' ויודע עתידות יותר מיצחק אבינו? אלא לא רצתה לצער את בעלה כאשר תגלה לו על צער עצום של הריונה. וגם כאשר אמר לה שם בן נח שהבן הגדול יעבוד לבן הקטן (ולפי הפיענוח שיתגלה אחר כך, פירושו כי עשו יוכנע תחת יעקב) היא לא סיפרה על כך מאומה לבעלה יצחק. זאת ידענו כי אילו סיפרה לו, ודאי היה מלכתחילה מברך את יעקב, ולא את עשו. מכאן שהסתירה ממנו ידיעה זאת. ולמה? כי אם תגלה לו נבואת שם, תצטרך להסביר לו למה הלכה לשאול, ואז היתה נאלצת לגלות לו על צער הריונה, והיתה בזאת מבלבלת דעתו של יצחק. מרוב עדינות נפשו לא יוכל אח"כ להתרכז במחשבותיו הנשגבות. [וגם כאשר יעקב קנה את הבכורה מן עשו ע"י נזיד עדשים, לא ספרו זאת ליצחק כדי לא להעיב על דעתו שמפני תבשיל טעים מכר הבן הפוחז את בכורתו].

האור החיים תמה אף הוא למה לא סיפרה רבקה ליצחק את רשעות עשו, וענה "אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה, לבל דעת סיבת אהבתו אותו להסירה". כלומר, עשו היה מרמה יצחק שלא בפניה, שלא תדע הטעם שיצחק אוהבו, וממילא לא יעלה בידה להסיר ממנו אהבתו. 

ואני לא הצלחתי להבין דבריו הקדושים. היא יכלה פשוט לשאול אותו למה הוא כ"כ אוהב את עשו ואח"כ להסביר לו שהוא צבוע ואין צדקותו אלא "פוזות" ו"צביעות-עשווית".  גם אחר כך אנו מוצאים שרבקה לא רצתה לומר את האמת ליצחק. כשעשו תכנן להרוג את יעקב, רבקה אמרה ליצחק "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לקח אשה מבנות בני חת וכו' למה לי חיים" ולא גילתה לו את הסיבה האמיתית שהיא רוצה שיעקב יעזוב את המקום. זה כנראה היה דפוס התנהגות קבוע אצלה לא לדבר בגלוי עם בעלה. ואם נשים לב, המשפט שעכשיו ציטטנו הוא [נדמה לי] הדבר היחיד שרבקה אמרה אי-פעם ליצחק. חוץ מזה, לא מוזכר בתורה שום דו-שיח ביניהם. ואולי הטעם [ונדמה שזה כתוב עלי ספר ואיני זוכר איזה ואני כותב זאת רק אם מותר להציע פירוש כזה] שרבקה חייתה ביראת כבוד מבעלה, כמו שראינו שבפעם הראשונה שראתה אותו נפלה מן הגמל, ולכן לא הרבתה לדבר עמו ובוודאי לא להגיד לו את האמת המרה בפנים.

עוד יכול להיות, שרבקה לא סיפרה על עשיו כי יצחק ידע מרמאותו ובכל זאת חפץ לברכו. הרי כבר לקח עשו את יהודית ואת בשמת שגרם מורת רוח ליצחק ורבקה ש"כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון" [לשון רש"י] וא"כ לא הי חידוש ליצחק שעשו אינו בדיוק כפי שמסנה להציג את עצמו. יצחק רצה לקרב אותו ["שא נא קשתך ותליך" – תרומם את כלי הציד שלך למטרות אלוקיות – עפ"י השפ"א] ולכן לא היה עוזר לספר לו את האמת כי יצחק כבר ידע וחשב שע"י קבלת הברכות ישתנה לטובה.    

עוד אפשר לפרש, שרבקה סברה שאם מן השמים מסתירים את האמת מיצחק, איך היא תגלה? [עי' מש"כ בדומה לזה בס' אור עולם עמ' ה-ו].

ב] ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו - שהיה מכבד את אביו מצידו.. במדרש – "אמר רבי שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ממה ששימש עשו את אביו, אני כששימשתי את אבי הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים. ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות". אומר המהר"ל: צריך לדעת שמה שמסופר על עשו שהיה משמש את אביו אין זה דבר מיקרי כי דברים משמעותיים אינם מיקרים ובודאי אין זה מיקרי שעשו שהיה רשע גמור בכל זאת היה זהיר במצווה זו. טעם הדבר הוא שמצות כיבוד אב ואם נובעת ממידת הדין ויצחק מידתו היתה דין, וידוע שכל התולדות שיוצאות בעולם יוצאות ממידת הדין שכן מצאנו בכל מעשה בראשית שם אלוקים מפני זה עשו שכל מידתו היתה מידת הדין היה מחובר מאוד אל אביו שהביאו לעולם במידת הדין שהיא מידתו כבר התבאר למעלה כי אין מצווה שמחויבת מצד הדין יותר ממצות כיבוד אב ואם לכן הגוים מקיימים אותה וכל שכן עשו שכל מעשיו היו במידת הדין יש לו הכנה מיוחדת לקיום מצווה זו עכ"ד [עפ"י הפירוש קול חי]. ועי' בהקדמת המהדיר הרב הרטמן שליט"א לספר תפארת ישראל ח"ב מה שכתב בזה שעשו הקפיד רק על כבוד בחייו כי שורש חובה זו הוא מדין בין אדם לחבירו, משא"כ לא כיבד יצחק לאחר מותו, כמו שנאמר "יקרבו אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", כי אז החובה היא אך ורק מדין בין אדם למקום עיי"ש באורך. ויש להאריך ותן לחכם ויחכם עוד.

ג] ביאר הגרח"מ קטץ [מטעלז] את המדרש הנ"ל, שלמרות שכיבד רבן שמעון בן גמליאל את אביו מכל מקום לדרגת כיבודו של עשו לא הגיע. רואים אנו מזה שעשו החשיב והעריך כיבוד אביו באופן מאד נעלה ונחשב בעיני חז"ל כגדול בענין זה ואף חז"ל במעלת רום ערכם לא הרגישו עצמם ראויים לאיצטלא זו. [א.ה. אינני מבין למה צריך להיות כ"כ ראוי לאיצטלא של שירות אביו לפחות בבגדים נקיים, ולכאורה זו חובה די בסיסית. לעולם לא תיכנס למסעדה מכובדת שבה בגדי המלצרים מלוכלכים וק"ו לאביו וצ"ע].

וצריכים להבין תכונת נפשו של עשו איך לא תשפיע קיום כיבוד אביו על שאר התנהגויותיו הרי כל מצוה חנעשית על ידי אדם משפיעה היא על נפשיותו ונשמתו ובפרט כשנעשית באופנים כה נשגבים ונעלים אשר לכאורה דרוש רגש קדוש לעשות כזאת. ולכן קשה להבין איך נשאר עשו בדרגת כזאת של רשעות שכל הדורות סובלים ממנו. איך זה יתכן שתהיה נפשו נחלקת ונפרדת באופן סותר כזה. מצד אחד התרוממות חנפש ועבורה קבל כל כך הרבה שכר ומאידך גיסא עזות גסות ורשעות כזאת? 

וצריך לבאר שלמרות שכיבד עשו את אביו באופן כה נשגב, מכל מקום לא נבעה התנהגותו ממקורות אלקיים אלא ענינים צדדיים הם אשר הניעו וגרמו להתרוממות נפש כזאת. יתכן התרוממות הנפש אצל האדם אבל אינו מוכח שנובע ממקורות אלקיים ורק גדלות שמקורו אלקי משפיע על שאר התנהגויותיו של האדם ולכן לא השפיע כיבוד עשו את אביו על שאר פעולותיו ונשאר רשע גמור. אולם אף על פי שפעולותיו לא נבע ממקור אלוקי ואמיתי מכל מקום למעשה חסד יחשב, ולכן קבל שכר. וכן מצינו במצרים "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" [וארא ג כז] הגם שרשעים חיו ומתוך צער אמרו כן, מכל מקום קבלו שכר כמו שכתב רש"י [בשלח ט"ו י"ב] "תבלעמו ארץ" מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק. ביאור הדברים, על פעולה טובה לבד מקבלים שכר למרות שאינו נובע ממקור אלקי. אולם בכדי שהפעולה תשפיע על מהותו של האדם ועל התנהגותו הכללית צריכה המדה ההיא לחיות נובעת ממעיין אלוקי וקדוש עכ"ד. וצ"ע, שיש כלל "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי שגם פעולה שאינה נובעת ממקור אלוקי, בכוחה להביא את האדם ללשמה.

"ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה"

ופירש"י אמר עשו מה טיבה של עבודה זו א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה עכ"ל. הרי שיסוד עזיבת הבכורה הייתה מתוך תחושת יראה ופחד מהעונשים הכרוכים בה. נמצא, שבמקום שאיום העונשים ישמש מנוף לגדילה וצמיחה [שהרתיעה מהעונש אמורה להיות תמריץ האדם לעשות אך טוב ולהימנע מחטא], עשו נפל לפחד וחולשה וויתר על הכל עבוד נזיד עדשים.  [עי' בקובץ חכמי לב ד' עמ' 429] והמוסר השכל לדידן – צריך לדעת מתי ואיך להשתמש בעונשים בחינוך ילדנו. אם לא נשכיל להשתמש בהם בצורה מבוקרת, התוצאות יכולות להיות הרסינות. וד"ל.

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה"  "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם"

הנה איתא בגמרא יבמות (ס"ד א') נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, וילפינן לה מהא דכתיב באברהם אבינו דלקח את הגר מקץ עשר שנים להיותו בארץ ישראל. והקשה הגמרא מיצחק אבינו, דאע"פ דרבקה לא ילדה אפילו הכי שהה עשרים שנה ולא נשא אשה אחרת,  ומתרצת הגמרא דיצחק נמי היה עקור, וממילא לא היה תועלת ליצחק לישא אשה אחרת, [והקב"ה בראו עקור, דמתאווה לתפילתן של צדיקים.] והנה בברייתא יליף האי דינא מהא דמקץ עשר שנים עשר דשהה אברהם בארץ ישראל לקח הגר, וביאר בהגמרא דאע"פ דאברהם שהה הרבה שנים בחוץ לארץ, מכל מקום ישיבת חוץ לארץ אינה עולה מן המנין דעשר שנים, וחיישינן דלמא הא דלא ילדה הוי מחמת העוון דחוץ לארץ, וממילא אינו חייב לישא אשה אחרת.  והנה בהא דישיבת חוץ לארץ אינה מן המנין, פליגי הראשונים מי אמרינן דאיירי רק באברהם, או דלמא איירי בכל גווני, הרא"ש (שם פ"ו ס' י"ב) כתב דהוי דוקא לגבי אברהם אבינו דהיה מצווה לעלות לארץ ישראל, אך אייתי דאיכא דסברי דהאי דינא הוי בכל גווני,  והרא"ש נחלק עליהם, [ועיין בתשובות חכם צבי סי' מ"א, ומובא בקרבן נתנאל שם, מה שכתב ליישב האי שיטה].   

שהה עשר שנים, והבעל רוצה לעלות והאשה אינה רוצה

וכתב הנודע ביהודה (קמא אה"ע סי' א') דלהאי שיטה דגם בזמן הזה ישיבת חוץ לארץ אינה מן המנין, ובשהה עשר שנים בחוץ לארץ אינו יכול לגרשה, דתלינן דהא דלא ילדה הוי בעוון דישיבה בחוץ לארץ, מכל מקום בגוונא דהבעל רוצה לעלות לארץ ישראל והאשה אינה רוצה, יכול לגרשה, דהרי איתא בגמרא כתובות (ק"י ב') דאם הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל, והאשה אינה רוצה, דיוציא בלא כתובה.  ואע"פ דאיכא דעה בשולחן ערוך (אה"ע סי' ע"ה סעי' ה') דבגוונא דאיכא סכנה לעלות לארץ לישראל לא חייל האי דינא, ופטורים מלעלות לארץ ישראל, מכל מקום הכא ממה נפשך יוציא ויתן כתובה, דאי נימא כהדעה דאע"פ דאיכא סכנה חייבים לעלות, פשוט דיכול לגרשה מכח האי דינא דהוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה דיוציא ויתן כתובה, ואף אי נימא כהדעה דבאיכא סכנה פטורים מלעלות, מכל מקום איכא טעם אחר דיכול לגרשה, והיינו מחמת דשהה עשר שנים בלא בנים, דכל האי דינא דישיבת חוץ לארץ אינה מן המנין הוי רק כשחייב לעלות לארץ ישראל, משא"כ הכא הא ליכא עבירה בהיותם בחוץ לארץ, דפטורים מלעלות לארץ ישראל.  ובתשובות גבעת פנחס (להפלאה סי' ב') נחלק על הנודע ביהודה,  דלעולם נימא דאינו יכול לגרשה מחמת הא דאינה רוצה לעלות, וכהדעה דבדאיכא סכנה פטורים מלעלות לארץ ישראל, ומכל מקום אינו יכול לגרשה מחמת הא דשהה עשר שנים, ואע"פ דליכא עבירה בשהייתם בחוץ לארץ, דהא אינו יכול לעלות מחמת הסכנה, מכל מקום הא היו נשארים בחוץ לארץ גם בלא הסכנה, והוי ליה אונס ורצון ביחד, וסבירא ליה להפלאה דחשיבא רצון, והוי עבירה.  

חזינן דפליגי הנודע ביהודה והפלאה אי אונס ורצון ביחד חשיבא אונס או רצון. ונפקא מינה בהאי פלוגתא, בגוונא דרוצה לאכול נבילה, ובא אחד ותחב לו בגרונו, באופן דאף אם לא היה רוצה גם היה אוכל, דלדעת הנודע ביהודה חשיבא אונס, משא"כ לדעת הפלאה חשיבא רצון גמור, [וכ"כ החזו"א יו"ד סי' ס"ח סק"ב].

ויש לעיין בהאי פלוגתא מכמה אנפי:  

הנה סברת ההפלאה דאונס ורצון ביחד חשיבא רצון, כדאיתא בגמרא פסחים (כ"ה ב') דבגוונא דלא אפשר וקא מכוון אסור, [והיינו דמוכרח לעשות האיסור, ומכוון להאיסור], וכן איתא בגמרא כתובות )נ"א ב') דתחילתה באונס וסופה ברצון חשיבא רצון.  והנה בשלמא מצד דינא דלא אפשר וקא מכוין אסור, אין להקשות על הנודע ביהודה, דהא יש לחלק, דשם לא איירי בגוונא דהוי אנוס גמור, אלא בגוונא דקשה לו ללכת בדרך אחרת, ומשום הכי אסירא אם מכוון להעבירה, ולא חשיבא אונס, אך תיקשי אנודע ביהודה מהגמרא דתחילתה באונס וסופה ברצון אסורה,  דהא חזינן דגם באונס גמור עם רצון ביחד, חשיבא רצון.

הנה איתא ברמ"א (סי' רס"ג ס"א) דאשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף, וביאר במשנה ברורה (שם סק"ז(  דטעמא משום דקנסו אותה כדי שתהא זריזה לכבוד שבת, ודוקא בגוונא דשכחה, אבל בגוונא דנאנסה לא קנסו, ואינו חייב להוסיף.  והנה לדעת הפלאה, הדין נותן דאשה ששכחה להדליק נרות שבת,  אבל באמת נגמרו כל הנרות, ולא היה אפשר להדליק נרות, מכל מקום חשבינן לה כפושעת, דאע"פ דהיה אונס, מכל מקום היה גם רצון, ותצטרך להדליק נר נוסף כל שבת.  

ויש לעיין במי שלא התפלל מנחה במזיד, ובאמת נתברר דהיתה שם צואה, וממילא היה אסור לו להתפלל במקומו, ואם היה מתפלל היה צריך לחזור, [ולא היה אפשרות ללכת למקום אחר], האם איכא בהא תפילת תשלומין, ולהפלאה לא יהא בזה תפילת תשלומין, דהרי אע"פ דהיה אונס, מכל מקום היה גם רצון.

ונראה דכל האי נידון הוי רק באונס ורצון, אבל בפיקוח נפש ורצון, הוי מעשה דהיתירא, וודאי חשיבא אונס, ומשום הכי אתי שפיר דברי הנודע ביהודה, דבגוונא דישיבת חוץ לארץ, איכא היתירא דפיקוח נפש מכיון דהוי סכנה לעלות לארץ ישראל, וחשיבא אונס. ואדרבה תיקשי אדברי הפלאה אמאי חשיבא עבירה.

ויש להוכיח כהאי יסוד דבאיכא פיקוח נפש ודאי דחשיבא אונס, דהנה איתא בגמרא מנחות (ס"ד א') דבגוונא דכוונתו היתה להעלות דגים, ולמעשה העלה גם דגים וגם תינוק, ונמצא דבצידתו הציל התינוק, רבה אמר פטור, דזיל בתר מעשיו, והמעשה היה מעשה דהצלת נפשות, ורבא אמר חייב, דזיל בתר מחשבתו, ומחשבתו היתה לצוד דגים.  והישועת ישראל מדייק מהכא דמשמע דבגוונא דחשב גם על הדגים וגם על התינוק לכולי עלמא פטור, כיון דהמעשה מותר,  ומחשבתו גם להיתר, ולא אמרינן דבעי לכוון שלא להשתמש בהדגים, ואז לא יעבור במלאכת צידה, דיהא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואלא על כרחך חזינן דמכיון דמוכרח לעשות הפעולה, שרי לעשותה אע"פ דהוי גם רצון, דאונס ורצון חשיבא אונס. ותיקשי מהגמרא כתובות (שם) דתחילתה באונס וסופה ברצון חשיבא רצון.  ואלא על כרחך מוכרחין לומר כהאי חילוקא, דשאני בגוונא דצידת דגים ותינוק, דאיכא בהמעשה היתר דפיקוח נפש, ומשום הכי חשיבא אונס אע"פ דהוי גם רצון [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי ועוד האריך בזה].

"ויתרוצצו הבנים בקרבה"

הרה"ק מפילץ ז"ל כותב ויתרוצצו הבנים בקרבה כשהיתה עוברת על בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת. והלא איתא נדה [ל' ב'] שבעודו במעי אמו לומדין עמו בכל התורה אלא הפירוש הוא שלא היה יכול לסבול הריח רע של עשו. וזה שכתב בתרגום ודחקין בניא במעהא היינו שהיה צר לו מפני ריח רע של שכנו. [שפתי צדיק אות ה']

הפני מנחם ז"ל הוסיף ואמר שהעולם מתרצים שלפיכך היה יעקב מפרכס לצאת כיון שלא רצה ללמוד תורה ביחד עם עשו. ויתכן לומר עוד כי יעקב אבינו רצה לקנות את התורה בפועל ולא רק בכח והלימוד שמלמדין במעי אמו הוא רק בכח כדאיתא במהר"ל. ובפעם אחרת אמר הפני מנחם ז"ל דאיתא בפירוש הטור שהטעם שהיה יעקב מפרכס לצאת מפני שעשו היה איש שעיר ויעקב איש חלק והיו שערותיו של עשו עוקצים את יעקב ולכך היה מבקש לברוח מפניו עי"ש. ובודאי אין המכוון כפשוטו אלא דאיתא בספרים שהשערות הם מותרי הקליפות [עי' עירובין ק': מגדלת שער כלילית] וענינים אלו היו עוקצים את יעקב אבינו ע"ה.

שבת שלום ואורות אין סוף!!