A different explanation of the מחלוקת between Tosfos and the רמ"ה [quoted by the נימוקי יוסף that we discussed in part 1] is that Tosfos holds that goring 3 times indicates that the nature of the ox is to gore. So when the ox gores two animals and a person, if we say that the goring of the person was by chance then the ox would remain a תם [which can't be because it gored thrice]. So we HAVE to say that the nature of the ox is to gore both people and animals and ממילא the animal becomes a מועד for both אדם and בהמה. 

But the רמ"ה holds that goring three times accustoms the ox to gore [but not that this was the nature of the animal all along]. So if it gores two animals and a person, who says that now it has a nature to gore humans [which is a harder hit - as the gemara says]? No. It now has the nature to gore animals and that's it.

So the classic חקירה is - Does 3 gorings reveal the innate nature of the animal or does it create a new nature. Or: Shor Hamuad - Nature or Nurture?   

In the words of Rav Dovid Povarsky ztz"l:  

תוד"ה ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, ואפי' לרב פפא וכו', אבל נגח אדם ושור וחמור, דהוי מג' מינים, הוי מועד לכל, אבל נגח שור וחמור וגמל, לא הוי מועד לאדם.

[והיינו דהיה קשה להתוס', דהכא אמר דקמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ורב פפא לקמן הא סובר דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה.

וע"ז תירצו, דרב פפא מיירי שהיה מועד רק לאדם, ע"י שנגח ג' בני אדם, דבזה לא הוי מועד לבהמה, אבל הכא מיירי דנגח ג' מינים, ובזה איכא חילוק בין אדם לבהמה, דאם אחד מהג' מינים היה אדם, נעשה מועד לכל, ואילו היו רק ג' מיני בהמות, לא הוי מועד לאדם].

ומבואר דסברי התוס' דבנגח אדם שור וחמור, הוי מועד אף לאדם [ועי' רש"ש].

וסברת דבריהם י"ל, דבנגח שור חמור וגמל, הרי כיון שנגח ג' פעמים הוי דין העדאה, דאף דכל מין לא נגח רק פעם אחת, מ"מ תם אינו יכול להשאר, שהרי נגח ג' נגיחות, ומוכרח להעשות מועד, וכיון דנגח ג' מיני בהמות, ממילא הוי מועד לכל הבהמות, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.

אבל בנגח אדם שור וחמור, הרי אם נגיחת האדם לא הוי נגיחה להעדאה, איך יהא מועד לבהמות, וכיון דע"י ג' פעמים מוכרח להיות דין מועד, בהכרח דהוי נגיחה להעדאה, וא"כ ממילא מוכרח דנעשה מועד גם לאדם, דאל"כ לא הוי נגיחה להעדאה, ולא הוי מועד כלל, ולכן מוכח דהוי מועד לכל, אף לאדם.

אכן י"ל, דאף דמוכרח דנגיחה זו הוי נמי נגיחה דהעדאה, מ"מ הא י"ל דזהו דוקא לגבי בהמות, דגם נגיחת אדם הוי נגיחה להעדאה דבהמה, וכיון דאיכא ג' נגיחות הוי מועד לבהמות, אבל לגבי אדם, דנגיחות דבהמות לא הוי העדאה לאדם, לא חשיב דיש כאן ג' נגיחות, ולא יהא מועד לאדם.

ואכן בשטמ"ק ובנימו"י לקמן (דף לז א) כתבו דהוי מועד רק לכל הבהמות, אבל לא לאדם, ומשום דנגיחות דבהמות לא מצטרפי להעדאה לאדם, והוי מועד רק לבהמות.

[ובזה הוי המעלה של אדם מבהמה, דנגיחת אדם מהני לעשותו מועד לגבי בהמה, אבל נגיחת בהמות לא מהני לעשותו מועד לגבי אדם].

וצ"ב בסברת מחלקותם, במאי פליגי התוס' והשטמ"ק.

אי ג' נגיחות הוי בירור, או התרגלות

ונראה בביאור פלוגתתם, דפליגי בעיקר דין העדאה, אי הוי בירור, דע"י ג' פעמים איגלאי שבטבעו הוא נגחן, או דהוי התרגלות, דע"י ג' פעמים מתרגל לנגוח, ונעשה בו עכשיו טבע של נגחן.

דהתוס' סברי דדין העדאה הוא דע"י ג' נגיחות, הוי בירור בטבע השור דאנו רואים שהוא נגחן, וכמו באשה שמתו בעליה שהוחזקה קטלנית, דהוי נמי בירור למפרע דאיגלאי שהיא קטלנית, וכן במתו אחיו מחמת מילה, וכמו כן בג' נגיחות הוי בירור למפרע.

ולכן סברי דבנגח אדם שור וחמור אי נימא דלאדם לא הוי מועד, הרי נמצא דאנו תולין את נגיחת האדם רק במקרה, ולא מחמת שבטבעו הוא נגחן, וא"כ הא ע"י שנגח אח"כ שור וחמור, עדיין אין בירור בטבעו שהוא נגחן, ואף לשור וחמור לא יהיה מועד, וכיון דע"י ג' פעמים, צריך ליתן לו דין מועד בטבעו, [וכמש"ל], ע"כ מוכרח דאף לאדם נמי הוי מועד.

אכן בדעת השטמ"ק והנימו"י י"ל דסברי דדין מועד אינו גילוי שהוא נגחן, אלא דע"י ג' הנגיחות מתרגל לנגוח ונעשה עכשיו נגחן, וא"כ הרי נגיחתו את האדם הוי נמי נגיחה המרגילו לנגוח, ולכן שפיר סברי דנעשה מועד לכל הבהמות.

אבל לאדם לא הוי מועד, דכיון דנגח אדם רק פעם אחת, אין כאן הרגל לנגוח אדם, דנגיחת בהמות אינם עושים אותו נגחן לאדם, ורק נגיחת אדם עושהו נגחן לבהמות, ולכן הוי מועד רק לבהמות, ולא לאדם.