Now we are going to explain the Rambam based on the understanding that חזקת מרא קמא stems from the דין מוחזק, namely the fact that he once owned the object [or animal in our case] makes him as if he is presently holding on to the object. The Rashba made a distinction [according to his understanding of the Rambam] between someone who is merely holding on to the animal [ספק בכור] and there is no חזקת מרא קמא where תפיסה from him is effective and we let the Kohen keep it and a case where there is a חזקת מרא קמא [the sheep that was used to redeem a ספק פטר חור that originally belonged to the Yisrael] where תפיסה is not effective. How can this be? The entire דין of חזקת מרא קמא [according to this approach] stems from the דין מוחזק and is actually inferior to the דין מוחזק [as it is merely an outgrowth of the דין מוחזק], so if תפיסה is effective from a מוחזק, it should also be effective from a מרא קמא?!

 ו. והשתא נבוא ליישב לפי הצד באחרונים דחמ"ק הוא מדין מוחזק. דגם לשיטה זו צ"ב סברת הרשב"א מ"ש דמהני תפיסה ממוחזק גרידא ואילו ממוחזק בצירוף חמ"ק לא מהני תפיסה, והרי עיקר דין חמ"ק הוא רק מדין מוחזק ואדרבה גרע ממוחזק דעלמא ואי מהני תפיסה ממוחזק דעלמא אמאי לא תהני תפיסה מחמ"ק, וכי משום דאית ליה ב' סיבות למוחזק חשיב מוחזק טפי, הא סכ"ס זהו רק דין מוחזק ואי תפיסה מהני ה"נ תהני הכא.

We can explain as follows: This דין that תפיסה is effective from the מוחזק and we don't say that the דין of המוציא מחבירו עליו הראיה has already been decided and the תפיסה is "too little too late", is because the תפיסה changed the "סיבת הדין" - the cause for this law. The whole cause for the law of המוציא מחבירו עליו הראיה was because the first person was מוחזק and now that the second person takes the object, HE in turn becomes the מוחזק. So now we say to the first person [the original מוחזק] that the onus of proof is upon him. That is why תפיסה is effective. But if the דין מוחזק will not change when there is תפיסה, then the תפיסה is not effective. 

According to this we can say that the דין מוחזק of a מרא קמא is different than the classical דין מוחזק. A person who has a חזקת מרא קמא  is considered a מוחזק תמידי - a constant owner whose status doesn't change when the act of תפיסה is carried out by his friend. "Once a מרא קמא - always a מרא קמא". Since the תפיסה doesn't change the cause of the law [סיבת הדין], therefore the onus of proof remains on the second fellow [the תופס] and about him we say המוציא מחבירו עליו הראיה. 

One may ask why this is different than a regular case where there is a מרא קמא and a תופס who is now holding on to the object, where we say that the present מוחזק is considered the owner and not the מרא קמא? The answer is that in that case there has not yet been any psak din that the object belongs to the מרא קמא and therefore when the question arises after the תפיסה of the מוחזק, we pasken in his favor. But in our case, the psak has already been rendered in favor of the מרא קמא before the מוחזק procured the object for himself [because when the sheep was designated as the פדיון for the פטר חמור we already had the question of whether it belongs to the מרא קמא or not and that compelled us to pasken that it does, BEFORE the תפיסה was performed by the מוחזק]. So since the "סיבת הדין" of the מרא קמא hasn't been altered due to the תפיסה of the מוחזק and he remains the מרא קמא, he gets to keep the sheep. That is the explanation of the Rashba.          

ונראה דהנה עיקר דינא דמהני תפיסה ממוחזק ולא אמרינן דכבר איפסיק דינא דהמע"ה, ה"ט משום דעל ידי התפיסה נתחלפה סיבת הדין, דכל סיבת הדין דהמע"ה היתה בגלל שהראשון היה המוחזק והשתא דהשני תפס והחזיק הדר דינא דהשני הוא המוחזק ואיתהפיך דינא דהמע"ה אחבריה, זהו גדר הדין דמהני תפיסה. אבל באופן דדין המוחזק לא יתחלף בתפיסת חבירו לא תועיל תפיסה ולפ"ז י"ל דשאני דין מוחזק דחמ"ק ממוחזק דעלמא, דחמ"ק הוא מוחזק תמידי ואינו מתחלף ע"י תפיסת השני, והואיל ותפיסתו אינה משנה את סיבת הדין ע"כ נשאר דינא דהמע"ה על השני. ואין להקשות דמ"מ עתה דהתופס מוחזק יהא עדיף על חמ"ק כמו בעלמא דמוחזק עדיף אחמ"ק, דבשלמא התם דעדיין לא נפסק הדין דחמ"ק להכי פסקינן דהמוחזק בפועל עדיף על מוחזק דחמ"ק, אבל בנ"ד דהדין חמ"ק נפסק כבר קודם תפיסת השני תו ל"מ תפיסה, משום דסיבת דין מוחזק דחמ"ק אינו משתנה בתפיסה, דלעולם הראשון הוא המ"ק והאי דין מוחזק דאית ליה לתופס הוא דין מוחזק אחר, זהו ביאור דברי הרשב"א.

This approach would also explain the words of the sefer קונטרס הספקות, who resolved the following contradiction in Tosfos: The Tosfos in Ksubos [כ, א ד"ה ואוקי] holds that תפיסה is effective if the תופס claims that he is absolutely sure that the object belongs to him [טענת ברי], even after the "birth" of the doubt. However, in Bava Basra [ב, א ד"ה לפיכך] they wrote that when there is a doubt and the דין is to split it up [יחלוקו], then תפיסה is ineffective even with טענת ברי? How do you figure?? Is תפיסה effective with a טענת ברי or not? 

He answered in the name of his revered brother that when the original דין was המוציא מחבירו עליו הראיה then תפיסה is effective with a טענת ברי, since the דין doesn't change through this. For originally the psak was המוציא מחבירו עליו הראיה and after the תפיסה the psak remains המוציא מחבירו עליו הראיה [just with a different party being obligated to prove ownership - but same fundamental דין]. This is in contrast to a case where the דין was paskened that "יחלוקו" and through the תפיסה the דין will change to המוציא מחבירו עליו הראיה. There we take the object away from him in order to enforce the original דין of יחלוקו - see there. 

Apparently, this makes little sense! What difference does it make whether originally we paskened המוציא מחבירו ע"ה [where after תפיסה we say that there has been no change in the psak] or יחלוקו [where after the תפיסה we say that there has been a change], just because before the תפיסה the psak din was called "המוציא מחבירו עליו הראיה" and after the תפיסה it is also called "המוציא מחבירו עליו הראיה", does that mean that the psak hasn't changed?? Get real! We first said that it belonged to Reuven and now we are saying that it belongs to Shimon?!! That is a change! So how can we say that we let Shimon keep it in order to establish the חזקה? 

However based on the foregoing we understand very well. תפיסה is effective exclusively where through the תפיסה the סיבת הדין will change, like where we pasken that the object belonged to one person because he is the מוחזק and then his friend performs תפיסה and becomes a מוחזק. After the תפיסה the סיבת הדין has changed and with it the actual דין. [Strictly speaking, the דין hasn't changed because we still say המוציא מחבירו ע"ה as we originally did, as the קונטרס הספקות says. What allows us to change the ownership is that the סיבת הדין i.e. the מוחזק, has changed]. When the psak din is יחלוקו however, the סיבת הדין which is the דררא דממונא [preventing monetary loss - see Bava Metzia 2b at the bottom] is still extant even after the תפיסה, and therefore the psak din of יחלוקו remains in force. And even though דררא דממונא does not have the power to extract money from a מוחזק and the whole psak of יחלוקו was built on the fact that there was no מוחזק, nevertheless the סיבת הדין was not that there was no מוחזק but rather that it was money that had a doubtful status [ממון המוטל בספק] where the דין is חולקין. Thus, after the psak din of יחלוקו - it remains in force no matter what [i.e. even if there is a subsequent תפיסה]. That would appear to be what the קונטרס הספקות means.       

ובזה ביארנו דברי קוה"ס (כלל ב' אות ז') דיישב סתירת דברי התוס', דבכתובות (כ. ד"ה ואוקי) ס"ל דמהני תפיסה בטענת ברי אפילו לאחר שנולד הספק (וכ"ה שיטת הרא"ש), ואילו בב"ב (ב. ד"ה לפיכך) כתבו דבספק כשהדין יחלוקו ל"מ תפיסה אפילו בטענת ברי, ותירץ בשם אחיו דשאני היכא דתחילת הדין היה המע"ה דמהני תפיסה כל שטוען ברי, כיון דאין הדין משתנה ע"י כן, דמתחילה נפסק המע"ה ועתה נמי דינו המע"ה, משא"כ אם נפסק יחלוקו וע"י תפיסתו ישתנה הדין להמע"ה, בזה מפקינן מיניה להעמיד הדין בחזקתו ע"ש. ולכאורה אין מובן דמאי חילוק איכא אי נפסק מלכתחילה המע"ה או יחלוקו אטו משום דמתחילה נקרא הפסק דין "המע"ה" ולאחר התפיסה מיקרי ג"כ בשם "המע"ה" חשיב דלא נשתנה הדין, הרי מתחילה נפסק דהוא של ראובן, ובהאי תפיסה יהיה שייך לשמעון, ומאי שנא דבזה לא מפקינן מיניה כדי להעמיד הדין בחזקתו.

אמנם לפי המבואר ניחא, דהא דמהני תפיסה היינו דוקא היכא דע"י תפיסתו משתנה גם סיבת הדין, כמו בפסק דהמע"ה דכל הפס"ד היה מטעם שהחפץ היה מוחזק אצל הראשון, ועתה דחבריה הוא המוחזק מתחלף סיבת הדין ואיתהפיך דינא. משא"כ בפס"ד דיחלוקו, הנה סיבת הדין דהוא הדררא דממונא לא נשתנית בתפיסה כל עיקר, אשר ע"כ נשאר הפס"ד דיחלוקו. ואף שדררא דממונא אינו יכול להוציא ממוחזק, וכל עיקר הפסק דיחלוקו היה מחמת דלא היה מוחזק, מ"מ סיבת הדין אינה משום כן אלא מחמת דהוי ממון המוטל בספק, [אמנם זהו בתנאי שלא יהא מוחזק] ולהכי לאחר דהיה כבר פס"ד דיחלוקו נשאר פס"ד הראשון ול"מ תפיסתו, כך נראה לבאר דברי קוה"ס.

This path paves the way for us to answer the question of Rav Isser Zalman Meltzer [namely that the Rambam holds that a ספק אבידה belongs to the finder just as we say about a ספק בכור that תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו - But the Rambam AGREES that if there is a חזקת מרא קמא then the object or animal in doubt may NOT be kept and מוציאין מידו, so why should the finder be allowed to keep the ספק אבידה when there is a חזקת מרא קמא??!]. Even according to the understanding that חזקת מרא קמא is an outgrowth of the דין מוחזק, we explained that the Rambam maintains that תפיסה is not effective from the מרא קמא only when we already paskened in his favor. That is in an instance where there is a doubt before the תפיסה of the second party if the first party [מרא קמא] lost ownership. In such a case, the דין is paskened in favor of the מרא קמא that the object belongs to him and therefore תפיסה is ineffective. However, in the ספק of the lost object, at the moment of יאוש there was no lessening or weakening of his ownership [according to some opinions] and it emerges that the ספק whether the finder can undo the ownership of the loser of the object came about only at the moment when the finder picked it up. Therefore we say that since at that time he was already מוחזק - his תפיסה is effective, because the דין מוחזק is more powerful than the דין of מרא קמא, as we explained.      

ועכ"פ גם לדרך זו ניחא קושיית האבן האזל, דגם לסברא זו דחמ"ק מדין מוחזק הוא, הרי ביארנו דהא דסבר הרמב"ם דלא מהני תפיסה ממ"ק היינו דוקא באופן שנפסק כבר כמוחזק דמ"ק, וזהו בגוונא דאיכא הספק קודם תפיסת השני אם נגרע מבעלותו, דבזה נפסק כבר הדין כחמ"ק דנשאר אצל בעליו ולהכי ל"מ תפיסה. משא"כ בהאי ספיקא דאבידה להשיטות דבשעת היאוש אכתי לא נגרע מבעלותו, ונמצא דלידת הספק הוא רק בשעת הגבהת המוצא - אם יכול לזכות ולהפקיע בעלות המאבד, מש"ה אמרינן דהואיל ובאותה שעה הוא כבר מוחזק מהני תפיסתו, דדין מוחזק עדיף מחמ"ק וכמו שביארנו.