שיטת רש"י בנר הכבה

א. שבת (מד.) ר"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף כו', עיין רש"י פי' דכיון דכבה והולך אין בו איסור כיבוי. וק' דמ"מ תפק"ל שהוא בסיס לשלהבת, כדלקמן (מז.).

[והיה אפש"ל דכיון שכבה והולך גם אם יכבה השלהבת בידים לא יעבור על איסור כיבוי ולכן אין השלהבת מוקצה מחמת איסור, וממילא דאין השמן נחשב בסיס לדבר האסור. אבל תמוה לומר כן שלא יהיה איסור מה"ת לכבות השלהבת בידים. עוד אפש"ל דכיון שיושב ומצפה לכן אף שהשלהבת אסורה מ"מ אין השמן נעשה בסיס לה. ולפירוש זה יק' דהא שיטת רש"י לקמן (נא.) דאם הניח על דעת שישאר שם כל בין השמשות נעשה בסיס אף שאינו מניח לכל השבת, וא"כ מאי שנא יושב ומצפה דלא נעשה בסיס ממניח לבין השמשות ודעתו לנערה אח"כ דנעשה בסיס. אבל באמת לק"מ דמש"כ רש"י דסגי במניח לבין השמשות לבד היינו לדידן דקיי"ל דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא אשר לכן כל שדעתו להניח לבין השמשות הוקצה לכל השבת אבל ר"א בר"ש ס"ל כר"ש דלית ליה מיגו היכא דיושב ומצפה ולדידיה לא נעשה בסיס כלל. ומ"מ גם זה קשה מסברא לומר דע"י שיושב ומצפה לא ייעשה בסיס.]

ב. והנה יש לעיין מי הכריחו לרש"י לפרש דנר הכבה היינו שכבה והולך ולא שכבר כבה הנר, ומחלוקת ר"ש וראבר"ש לא יהיה בנר הכבה אלא בשמן המטפטף. וכמו שנראה שפירש באמת בחי' הר"ן ע"ש. ונראה משום דס"ל לרש"י דבשמן המטפטף גם ר"ש מודה דשרי דס"ל דהשמן המטפטף הוא כשמן שבנר אחר שכבה הנר דשרי לר"ש, דאין מקום לחלק לענין השמן המטפטף בין כשהנר דולק לבין לאחר שכבה הנר. וע"כ א"כ דפלוגתת ר"ש עם ר"א בר"ש היא בנר הכבה, וזה מכריח הפירוש שכבה והולך, דהא אם כבה כבר גם ר"ש מודה דשרי.

אכן הרמב"ן לקמן (מה.) כתב להוכיח דלר"ש גם השמן המטפטף אסור כל זמן שהנר דולק, וראייתו ממש"א בגמ' שם דאין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, דק' למ"ל טעמא דהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו תפ"ל שאסור להסתפק ממנו משום איסור כיבוי, וגם לטלטל הנר אסור משום שהוא בסיס לשלהבת. אלא ע"כ דמיירי בשמן המטפטף, ע"ש. וכעי"ז בתוס' לעיל (מב:) ד"ה ואין.

אבל מלשון רש"י לקמן שם לא משמע כפי' הרמב"ן והתוס' דר' יוחנן מיירי בשמן המטפטף. אלא משמע מדבריו דלעולם מיירי בשמן שבנר. דע"ש שכתב וז"ל אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק כדתניא לעיל עכ"ל, והיינו ברייתא דסוגיין, והרי הברייתא בנר ולא בשמן המטפטף, הרי דרש"י ס"ל דגם ר' יוחנן מיירי בשמן שבנר, ולא בשמן המטפטף. גם אם איתא דרש"י מפרש לדברי ר' יוחנן בשמן המטפטף לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ונראה ברור דרש"י לשי' דס"ל דהשמן המטפטף באמת שרי לר"ש, כמש"נ. ומ"מ יקשה לדידיה קושיית תוס' והרמב"ן למ"ל לר' יוחנן טעמא דהואיל והוקצה למצותו כו' תפ"ל משום איסור כיבוי, וגם לטלטל תפ"ל דאסור משום בסיס.

ג. אבל באמת ניחא בפשיטות דעיין לקמן (נא.) גבי קדרה שטמן אותה בדבר שאינו ניטל, שיטת רש"י דנעשה הקדרה בסיס לדבר האסור, ומ"מ אם יש שם מקום מגולה שרי לסלק הקדרה והכיסוי יפול מאליו, כיון שאינו מטלטל להכיסוי ע"ש בדבריו. ובמקו"א * (סי' מ"ה ענף א') ביארנו שיטת רש"י בס"ד. עכ"פ מפורש שדעת רש"י דמותר לטלטל הבסיס כל שאינו מטלטל להמוקצה. [והיינו אליבא דר"ש, דלר' יהודה אסור לטלטל הבסיס אפילו אחר שנתסלק המוקצה, כמבואר בגמ' (מד:) גבי מעות שע"ג מוכני.]

וממילא פשוט דלרש"י מה שהשמן הוא בסיס לשלהבת אינו אוסר להסתפק מן השמן, לר"ש דלית ליה מיגו. כיון דבסילוק השמן אינו מטלטל לשלהבת כלל, ודו"ק.

ד. ומעתה, הרי כשהנר כבה והולך חזינן דעת רש"י דליכא איסור כיבוי במסתפק מן השמן. ולפי מה שהקדמנו גם איסור בסיס ל"ש במסתפק מן השמן. נמצא, דכשמסתפק מן השמן בזמן שהנר כבה והולך ל"ש לא איסור בסיס ולא איסור כיבוי, ומ"מ אסור הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, דעכ"פ הקצה השמן בדעתו עד שיכבה הנר לגמרי, מחמת המצוה שבה. [ולהס"ד דגמ' לקמן (מה.) גם מחמת האיסור כיבוי, ואף דעצם האיסור כיבוי כבר פקע מיד כשהתחיל להיות כבה והולך, דענין מוקצה מחמת איסור היינו מה שמקצה אותו מדעתו מחמת האיסור, והקצאת דעתו היתה עד שיכבה הנר לגמרי.]

וא"כ ניחא, דשפיר קאמר ר' יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. ומפרש רש"י דקאי אשמן עם השלהבת. ולא יקשה לרש"י קושיית הראשונים דלמ"ל טעמא דהוקצה למצותו ולאיסורו, תפ"ל משום שהוא בסיס. דרש"י ס"ל דמשום בסיס אינו אסור כ"א לטלטל השמן בתוך הנר. אבל להסתפק מן השמן ולהוציאו מן הנר היה מותר. ואין להקשות ע"ז דסוכ"ס אסור להסתפק משום איסור כיבוי. גם זה אי"ק דרש"י לשיטתו דכשהנר כבה והולך אין איסור כיבוי בהוצאת שמן מן הנר. ומ"מ אוסר ר"ש כל זמן שהנר דולק [וחולק בזה על ר"א בר"ש כמבואר בסוגיין], הואיל והוקצה השמן למצותו הוקצה לאיסורו.

[ומ"מ צריכים גם לטעמא דבסיס, ולא סגי במה שהשמן הוא מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת מצוה, דאי מהלין טעמי לא היה אסור לטלטל השמן עם הנר, דבזה אין שום ביטול מצוה, וכמו שכתבו התוס' (מב:) ד"ה ואין ע"ש. וגם איסור כיבוי לא היה בזה, וממילא דלא היה הנר מוקצה מחמת איסור כלל, אלמלא טעמא דבסיס.]

ד. ומעתה ניחא גם משה"ק בתחילת דברינו, איך קאמר ר"א בר"ש מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף כו', נהי דס"ל דאינו אסור משום מוקצה כיון שיושב ומצפה, וגם אינו אסור משום כיבוי, כיון שכבה והולך, אבל אמאי אינו אסור משום שהוא עדיין בסיס לשלהבת. אבל למבואר ניחא, דאיה"נ לטלטל השמן אסור לר"א בר"ש, כיון שהוא בסיס לשלהבת, אבל ר"א בר"ש דקדק בלשונו ואמר דמסתפק מן הנר, היינו להוציא השמן מן הנר, דזה אינו אסור לדעת רש"י, כיון שמיד כשמוציא השמן כבר אינו בסיס, וכנ"ל, ודו"ק.