אין מעבירין על המצוות

Speaker:
Date:
January 01 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
1004
Comments:
0
 
אין מעבירין על המצוות

א. יומא (לג.) דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מ"ט אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא, ורבא אמר כר"ל דאמר ר"ל אין מעבירין על המצוות ע"כ. ופרש"י ד"ה אין מעבירין וז"ל הפוגע במצוה לא יעבור ממנה ונפק"ל במכילתא מושמרתם את המצות, קרי ביה את המצוות לא תמתין לה עד שתחמיץ ותיישן ע"כ.

ובתוספות שם ד"ה אין מעבירין כתבו וז"ל בפרק איזהו מקומן (נא.) גבי שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי קאמר בגמרא מ"ט דכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד כו' וא"ת ולמה לי קרא אמאי לא נפקא מדר"ל דאין מעבירין על המצוות וי"ל דל"ש דר"ל אלא היכא דבעינן למעבד תרווייהו שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה, ונעבד לתדיר לחודיה ולא נעבד לשאינו תדיר עכ"ל.

והנה סיום דברי התוספות מש"כ דנעבד לתדיר לחודיה ולא נעבד לשאינו תדיר, צ"ע דתדיר ושאינו תדיר מאן דכיר שמייהו כלל, ובסוגיא דזבחים לענין שפיכת שיריים אין מזה זכר, ואדרבא אם מאיזה טעם היה נחשב יסוד מערבי לתדיר א"כ היתה חוזרת וניעורה קושיית התוספות דלמ"ל קרא דפתח אהל מועד. גם בסוגיין אינו מוזכר כלל ענין תדיר ושאינו תדיר. ואף כי בודאי בעלמא היכא דלא בעי למעבד תרוייהו דל"ש דין אין מעבירין על המצוות לדעת התוספות, יתכן ועדיין נאמר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אבל הרי עוד כללי קדימה ג"כ מצינו בש"ס, כגון כל המקודש מחבירו קודם לחבירו וכיו"ב, וכי כרוכלא יחשבם התוספות, והלא דבר הוא.

ב. גם עיקר החילוק שכתבו התוספות שאין אומרים דינא דר"ל דאמעה"מ כ"א היכא דבעי למעבד תרווייהו, קשה מכמה סוגיות מפורשות, והראשונה סוגיא דמגילה (ו:) קראו המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני כו' ר"א בר"י אומר אין קורין אותה באדר שני שכל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון כו' בשלמא ר"א בר"י מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצוות כו' ע"ש כל הסוגיא. והרי התם בודאי הוי כאין בדעתו לקיים שניהם ומ"מ הרי מבואר דשייך כללא דאמעה"מ. ובאמת כי התוספות מגילה שם הקשו קושיא זאת, ומכחה חולקים הם על התוספות יומא וסבירא להו דגם היכא דלא בעי למעבד תרווייהו ג"כ אמרינן דאמעה"מ, וסוגיא דשפיכת שיריים מתרצים בענין אחר ע"ש. אבל דעת התוספות יומא צריך יישוב.

ג. כמו"כ קשה מסוגיא דמנחות (סד:) דתנן מצות העומר להביא מן הקרוב, ובגמרא שם מ"ט אבע"א משום כרמל ואבע"א משום דאין מעבירין על המצוות ע"כ. והרי גם שם הנידון שאין בדעתו לקיים שניהם ומ"מ אמרינן כללא דאמעה"מ.

ובאמת כי התוספות מנחות שם כתבו לחלק בין סוגיין דיומא לבין סוגיא דשפיכת שיריים בסגנון אחר מאשר כתבו התוספות יומא, אשר עפ"י סגנונם ניחא להו גם סוגיא דמנחות הנ"ל, וז"ל: דלא שייך אמעה"מ אלא כשיש שתי מצוות לפניו כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה או כגון מצות קרנות שאין יודע מהיכן יתחיל וכן בהך דשמעתין שנוטל מן הקרוב, אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעו מה"ט אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ"ל. ולכאורה ביאור דבריהם, שאין התוספות מנחות מחלקים בין כשדעתו לקיים שניהם לבין אין דעתו לקיים שניהם, שהרי הוא כולל את הבאת העומר מן הקרוב עם הנידונים שהיו לפניו שתי מצוות, אף שבודאי אינו מתכוון להביא כ"א או מן הקרוב או מן הרחוק ולא משניהם. רק הם מחלקים בין כשיש לפניו שני מעשי מצוה נפרדים, לבין זריקת יסוד שהכל יסוד אחד ומעשה אחד ואין כאן כ"א קביעת אופי עשיית המצוה באותו מקום.

אבל התוספות יומא ע"כ לא לכך נתכונו בדבריהם, חדא דלשונם אינו סובל פירוש זה ודבריהם ברור מללו דל"ש דינא דר"ל כ"א היכא דבעינן למעבד תרווייהו, ועוד שהרי כתבו שבנידון שאין דעתו לקיים שניהם אף דלא אמרין אמעה"מ, מ"מ דין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם עדיין שייך ביה, ואם עפ"י חילוקם של התוספות מנחות שאין ממעטים מכללא דאמעה"מ כ"א כעין נידון דזריקת יסוד שאין כאן שני מעשי מצוה שונים שהכל נחשב ליסוד אחד ומעשה זריקה אחד ואין אנו קובעים כ"א היאך ובאיזה אופן יקיים מצות זריקת יסוד, א"כ בכה"ג מהיכ"ת באמת שיהיה שייך גם דין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אע"כ דכונת התוספות יומא כפשוטו דכל מקום שאין בדעתו לקיים את שתיהם אין אומרים דין אמעה"מ.

אלא דאם כן יקשה לדעת התוספות יומא גם סוגיא דמנחות הנ"ל דמביאין את העומר מן הקרוב מטעם אמעה"מ, אע"פ שאין בדעתו לקיים מצות הבאה גם מן הקרוב וגם מן הרחוק.

ד. אלא שלכאורה יכולנו להביא ראיה גדולה לדעת התוספות יומא, דבמקום שאין בדעתו לקיים שניהם לא אמרינן דין אמעה"מ, מסוגיא ערוכה במנחות (מט.) בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב חסדא, ציבור שאין להם תמידין ומוספים אי זה מהם קודם, היכי דמי כו' אלא תמידין דלמחר ומוספים דהאידנא, תמידין עדיפי שכן תדיר או"ד מוספין עדיפי דהו"ל מקודש כו' ע"ש. וקשה, למה לא נאמר דאמעה"מ ויקריב למוספין דהאידנא. וע"כ מא"ל דכיון שאין יכולים לקיים שניהם שהרי אין להם כ"א כבש אחד, על כן לא שייך בנידו"ז דין אמעה"מ.

וא"כ קשה על התוספות מגילה ומנחות שלא נחתו לחלק כתירוץ התוספות יומא בין דעתו לקיים שניהם לאין דעתו לקיים שניהם, והרי מסוגיא זו מוכרח לחלק כן. וגם על התוספות יומא יש לדקדק למה לא הזכירו ראיה זו.

ה. אבל בתירוץ קושיא זו האחרונה, היה נראה לומר דהנה רש"י בסוגיא דיומא הנ"ל למד דין אמעה"מ מדרשת המכילתא דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, וכמו שהזכרנו. אבל הר"ן מו"ק (ט.) כתב מקור אחר לדין זה, דע"ש בגמרא: אזל אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי, כתיב פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו [פרש"י כלומר שקול מצוות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה] וכתיב אורח חיים פן תפלס [פרש"י דמשמע כל מצוה שתבוא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה] לא קשיא, כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים ע"כ. וכתב ע"ז הר"ן וז"ל: הא כיצד כשאפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים הנח הקטנה ועשה הגדולה, ואם לאו עשה הראשונה הבאה לידך כדרך שאמרו אין מעבירין על המצוות עכ"ל.

ולדברי הר"ן מבואר שדין אמעה"מ הוא אותו הדין הנלמד בסוגיא דמו"ק הנ"ל מקרא דאורח חיים פן תפלס, שאין לו לשקול איזו מצוה גדולה או קטנה אלא מצוה הבאה לידו יעשה. והרי בדין זה מחלק הגמרא שם בהדיא דאינו נאמר כ"א במקום ששתי המצוות אפשר שתתקיימנה, דגם המצוה השניה תתקיים ע"י אחרים, וא"כ ה"נ נלמוד מינה לדין אמעה"מ שאינו נאמר אלא בכה"ג שגם המצוה הרחוקה תתקיים או על ידי הוא בעצמו כשיגמור המצוה הקרובה, או ע"י אחרים. ומ"מ בההיא דהבאת העומר מן הקרוב וכן מקרא מגילה באדר א' דלעיל שפיר אמרינן דין אמעה"מ, דכיון דכשיביא מן הקרוב נפטר ממילא מלהביא מן הרחוק, דמי זה לאפשר ע"י אחרים, שנפטר משתי המצוות ע"י ההבאה מן הקרוב, וכן במקרא מגילה, וברור.

וממילא ניחא בפשיטות סוגיא דמוספין האידנא ותמידין דלמחר, דכיון דהתם ממנ"פ לא תתקיימנה שתי המצוות, שהרי אין להם כ"א כבש אחד, לכן לא שייך התם כלל דין אמעה"מ, וכמו דלא היה שייך דין אורח חיים פן תפלס וק"ל.

ו. אבל התוספות יומא שכתבו שכל עיקר דין אמעה"מ לא נאמר כ"א כשדעתו לקיים שניהם, וכשאין בדעתו לקיים את שתי המצוות - וכגון בנידון דזריקת יסוד - לא אמרינן דין אמעה"מ, נראה דע"כ חולקים הם על הר"ן מו"ק הנ"ל, וסבירא להו שאין להדין דאמעה"מ שום שייכות וקשר לדין אורח חיים פן תפלס כלל, שהרי דין אורח חיים פן תפלס בודאי נשנה גם במקום שא"א לו לקיים את שתי המצוות, שהרי מה"ט אנו מחלקים בין אפשר ע"י אחרים לא"א ע"י אחרים, משום שאם יעשה המצוה הקרובה תיפסד המצוה השניה שאין בדעתו לקיימה, וע"כ שהם ב' ענינים נפרדים, וכפרש"י שהביא מקור אחר לדין זה מדרשא דמכילתא ולא הזכיר כלל סוגיא דמו"ק הנ"ל. אלא שלדעת התוספות יומא בלא"ה ניחא סוגיא דמוספין דהאידנא ותמידין דלמחר, דכיון שאין דעתן שם לקיים את שתי המצוות, שאין להם אלא כבש אחד, לכן לא שייך שם דין אמעה"מ.

וא"כ הסוגיא דשם ניחא ממנ"פ, כי לדעת התוספות מנחות ומגילה שאין מחלקים בין דעתו לקיים שתיהם לאין דעתו לקיים שתיהם, ובכל ענין נאמר דין אמעה"מ, יש לומר שדין אמעה"מ הוא מדין אורח חיים פן תפלס וכשיטת הר"ן מו"ק, ובדין זה הרי מפורש מחלק הש"ס מו"ק דכשא"א להמצוה השניה להתקיים ע"י אחרים לא אמרינן דין זה. וממילא ניחא כיון שהתמידין דלמחר לא יתקיימו ע"י אחרים ל"ש בהו אמע"ה. ואילו לדעת התוספות יומא הסוברים שדין אמעה"מ נאמר דוקא כשדעתו לקיים שתיהם א"כ אע"ג דלדידיה מסתבר שאין סוגיא דמו"ק ענין לדין אמעה"מ, וכנ"ל, מ"מ בלא"ה ניחא בפשיטות דכיון דבנידון דמוספין דהאידנא ותמידין דלמחר אין בדעתן לקיים שתיהם, כי אין להם כ"א כבש אחד, לכן לא שייך שם דין אמעה"מ.

ז. ומעתה יש לומר, דזהו שבאו התוספות יומא לרמוז בסוף דבריהם במש"כ: "אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה, ונעבד לתדיר לחודיה ולא נעבד לשאינו תדיר" עכ"ל, ועמדנו לעיל (אות א') על כך כי לכאורה כ"ז למותר דבנידון דסוגיא דיומא וזבחים דדן בהם התוספות ל"ש כלל דין תדיר ושאינו תדיר, ולמה שירבבו התוספות את ענין תדיר ושאינו תדיר לכאן. אבל לנ"ל אפש"ל שכונת התוספות לרמוז לסוגיא דמנחות הנ"ל דמבואר שם שהיה לנו מקום לומר שיקריב לתמידין דלמחר משום דתדירי [רק דמבע"ל דאפשר דעדיף להקריב מוספין דהאידנא דקדישי טפי] ואע"ג דלכאורה מעביר על המצוות, ולזה ביארו התוספות דכיון שאין בדעתו לקיים שניהם לכן ל"א דין אמעה"מ ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעבד לשאינו תדיר. ומ"מ מפורש לא מייתי התוספות ראיה מזה, כי גם בקושיתם מקמי דנחתו לחלק בין דעתו לקיים שניהם לאין דעתו לקיים שניהם אפשר היה ליישב דדין אמעה"מ הוא כעין דין אורח חיים פן תפלס ולא נאמר במקום שא"א ע"י אחרים וכמבואר בסוגיא דמו"ק. ומ"מ לאחר שחידשו התוספות לחלק דדין אמעה"מ נאמר כשדעתו לקיים שניהם דוקא [ומהכרח הקושיא מזריקת יסוד, דהתם כאפשר ע"י אחרים הוא, שע"י זריקת צד אחד נפטר מזריקה לגמרי, ומ"מ ל"א שם דין אמעה"מ, וע"כ לחלק דסוכ"ס כיון שאין דעתו שם לקיים שניהם לכן לא אמרינן שם דין אמעה"מ], וא"כ אינו ענין כלל לסוגיא דמו"ק הנ"ל, א"כ לפי האמת סוגיא דמוספין דהאידנא ותמידין דלמחר ע"כ אינו מתבאר כ"א עפ"י חילוקם בין דעתו לקיים שניהם לאין דעתו לקיים שניהם, ולזה רמזו התוספות ודו"ק.

ובביאור דעת התוספות יומא הסוברים דדין אמעה"מ נאמר דוקא כשדעתו לקיים שניהם, ואע"ג דדין אורח חיים פן תפלס נאמר בודאי גם כשאין בדעתו לקיים שניהם - ובלבד שתתקיים המצוה השניה ע"י אחרים - בפשוטו הייתי אומר כי דין אורח חיים פן תפלס הוא דין דחיה, שהמצוה הקרובה דוחה להמצוה הרחוקה, משא"כ דין אמעה"מ אינו כ"א דין שיהוי מצוה, וכפרש"י שלמדו מדרשא דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ולכן כשאין דעתו לקיים שניהם ל"ש דין זה דכיון שאין עומד לקיים המצוה כלל ל"ש איסור להשהותה.

ח. ומעכשיו יש להקשות, מה הרויחו התוספות יומא בתירוצם דה"ט דלענין זריקת יסוד לא אמרינן דין אמעה"מ משום שאין בדעתו לקיים שניהם, ודין אמעה"מ נאמר דוקא במקום שדעתו לקיים שניהם. והרי מ"מ ע"כ דין אורח חיים פן תפלס נאמר גם בענין שאין דעתו לקיים שניהם, וכנ"ל אות ו', שהרי מה"ט מחלק הש"ס מו"ק בין אפשר ע"י אחרים לא"א ע"י אחרים, וא"כ נהי דא"א ללמוד שצריך לזרוק ביסוד מערבי מדין אמעה"מ, אבל אכתי נלמוד דין זה מדין אורח חיים פן תפלס.

[ושמא היה אפש"ל דדין אורח חיים פן תפלס לא נאמר כ"א במקום שע"י עשיית המצוה הרחוקה יפסיד להמצוה הקרובה, דבזה שייך פילוס מעגלים ושיקול מצוות, אבל במקום שע"י עשיית המצוה הרחוקה יפטר מהמצוה הקרובה לא, וק"ל. וע"ע לקמן.]

ט. והיה אפש"ל דהנה כבר הזכרנו לעיל (אות ג') את סברת התוספות מנחות שכתבו דלא שייך דין אמעה"מ לענין זריקת יסוד, דכיון שהכל יסוד אחד אין כאן אעבורי אמצוה כלל, רק קביעת מקום בעלמא. וא"כ י"ל דאע"ג דהתוספות יומא חולקים ע"ז, ולא נחתו לתרץ כן, היינו משום דס"ל דדין אמעה"מ הוא מדין שיהוי מצוה, וכפרש"י שלמדו מדרשא דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, וא"כ מה לי שהכל יסוד אחד ואין כאן אעבורי אמצוה, והרי מ"מ שיהוי מצוה בודאי יש כאן, שאינו זורק מיד כשפוגע ביסוד מערבי. אבל לענין דין אורח חיים פן תפלס, אשר הוא איסור לדחות מצוה אחת בפני חבירתה, שפיר אפשר דמודי דלא שייך זה בנידון דזריקת יסוד אשר הכל מעשה מצוה אחד, ואינו שייך לומר שדוחה זריקת צד אחד מפני זריקת צד אחר.

י. ומעתה ניחא משה"ק לעיל (אות ג') דמה יעשו התוספות יומא עם סוגיא דמנחות (סד:) דמביאין את העומר מן הקרוב ומשום שאין מעבירין על המצוות, וכן משה"ק (אות ב') מסוגיא דמגילה (ו:) שקוראים את המגילה באדר ראשון לדעת ר"א בר"י משום שאין מעבירין על המצוות, והרי התם כאין בדעתו לקיים שתיהם הוא. אבל לנ"ל יש לומר שבאמת אין הכונה באותן הסוגיות לדינא דר"ל, וכמו שבאמת מדוייק שלא הוזכר שמו של ר"ל באותם המקומות כלל, אלא הכונה לדין אורח חיים פן תפלס, אשר דין זה ודאי נשנה גם במקום שאין דעתו לקיים שניהם וכנ"ל.

ואף שדין אורח חיים פן תפלס נאמר דוקא כשא"א ע"י אחרים, וכאן לכאורה כאפשר ע"י אחרים דמי שהרי אם יביא מן הרחוק ייפטר מלהביא מן הקרוב, וכן אם יקרא באדר שני ייפטר מלקרות באדר ראשון. אבל באמת גם במקום שאפשר ע"י אחרים לא אמרינן אלא פלס מעגל רגליך שישקול המצוות ויעשה הגדולה, אבל כאן שאין גדולה וקטנה כלל ושניהם שווים ממש [דלהביא מן הרחוק או מן הקרוב ודאי הוא שקול וכן לקרות באדר ראשון או שני] א"כ הדרא לכללא קמייתא דאורח חיים פן תפלס שהמצוה הקרובה דוחה למצוה הרחוקה.

ומה דלא נקט הש"ס לשון אורח חיים פן תפלס, משום שלשון זה נופל על שתי מצוות שונות אשר צריך הוא לשקול איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה וכפרש"י מו"ק שם, משא"כ בשתי הסוגיות הנ"ל הרי יש כאן אותה המצוה ממש שיכול לקיים אותה בקרוב או ברחוק, וא"כ לא שייך כלל לשון פילוס מעגלים, רק איסור לדחות המצוה הקרובה. והרי בקרא דאורח חיים פן תפלס לא כתיב כ"א שאין לו לשקול המצוות איזו גדולה ואיזו קטנה, ואינו מפורש כלל שיש לו לעשות המצוה הקרובה, רק ממילא הוא נשמע דזהו הטעם למה אסור לו לשקול המצוות, ולכן בנידון דהבאת העומר ומקרא מגילה דאין כאן מצוות שונות לא נקט הש"ס למקרא זה אלא קאמר בפשיטות דאין מעבירין על המצוות, ודו"ק.

ומ"מ אי"ז דינו של ר"ל דאמעה"מ, שהוא דין שיהוי מצוה ולא שייך כלל בנידון שאין דעתו לקיים שניהם וכמש"כ התוספות יומא.

וא"ת א"כ גם בנידון דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות למה לי דינא דר"ל - והתם מפורש מוזכר ר"ל, ועל הלכה זו היא שנשנו כל חילוקי התוספות יומא. אבל באמת פשוט דכיון שדעתו לקיים שתי המצוות הר"ז כאפשר ע"י אחרים, והיינו צריכים לומר שישקול איזו מצוה גדולה, ולכן צריכים לדינא דריש לקיש דאמע"ה דעכ"פ כיון שיקיים בעצמו את שתי המצוות לכן אין להשהות את המצוה שהיא לפניו, ודו"ק.


Gemara:
Yoma 

References: Yoma: 33a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: