The גמרא records an incident in which רבי יהודה הנשיא ruled that once a woman stopped seeing blood for three consecutive periods, should she see blood again she is only impure from the point of discovery. So even טהרות she contacted within the last twenty four hours remain pure. Afterwards, רבי remembered that his lenient ruling followed רבי אלעזר’s opinion which was not generally accepted. Since it was a שעת הדחק , רבי maintained his pesak since ר"א’s opinion was not overruled, but simply a minority opinion. The ראשונים debate why it was a שעת הדחק. רש"י writes that it was a year of famine, so the majority opinion’s stringent ruling would pose a great substantial loss (הפסד מרובה). From רש"י, it appears that רבי realized that his temporary amnesia was a סעיתא דשמיא that he should rule leniently for the year. תוספות disagrees, the שעת הדחק which רבי referred to was simply that it would be too difficult for him to relay the message back to those he already paskined to. It appears that רש"י and תוספות debate whether one may rule even לכתחלה in a הפסד מרובה situation in accordance with a minority opinion that was not overruled. Alternatively, one may argue that only רבי יהודה הנשיא who lived before the חתימת התלמוד had the jurisdiction to follow the minority opinion. Nonetheless, although רבי’s upheld ruling was on a דין דרבנן, some פוסקים do not distinct, and rely nowadays on a lenient opinion בשעת הדחק even if it’s a דין דאורייתא.


וע"ע כנסת הגדולה אבן העזר קכז:ו אי אמרינן שעת הדחק כדיעבד דמי.
שו"ת הרד"ך ס"ס ג כתב דלולי דמסתפינא מחבריא משום דאנן יתמי בני יתמי ולא כהאמוראים דגמירי וסבירי.
עיין אנצקלופדיה תלמודית ט [הלכה] טור רס הערה 268. שציין את מקורות אלו וז"ל או"ז ח"ב סוכה סי' שו בענין הדס של אתרוג; ושו"ת הרשב"א ח"א סי' רנג, כהבנת הרשב"ש בתשו' סי' תקיג שדעתו שאינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן; ט"ז יו"ד סי' רצג ס"ק ד; גט פשוט כללים סי' ו, והביא מאו"ז סוכה והעיר גם מברכות ט א כדאי הוא ר' שמעון כו' שאף בקריאת שמע דאורייתא אומרים כן, אלא שכ' לחלק בין חכמי התלמוד לפוסקים, עי' בסמוך. ועי' מבוא לס' שבת הארץ להגרא"י קוק ז"ל פרק י שמחלק שלהסוברים שיחיד ורבים הלכה כרבים הוא מה"ת מדין אחרי רבים להטות י"ל שבדאורייתא אין סומכים אף בשעה"ד על היחיד, אבל להסוברים שבמחלוקת שלא בבי"ד הלכה כרבים אינו מה"ת, עי' לעיל, סומכים בשעה"ד אף בדאורייתא על היחיד. עכ"ל. לעומת זו י"א דדוקא בדרבנן סמכינן בשעת הדחק. וציינו שם בהערה269 וז"ל שו"ת הרשב"ש שם בשם אביו התשב"ץ ובשם הר"ן, ע"פ הסוגיא בערובין מו א; שו"ת מהר"ם אלשקר סי' כו; ש"ך יו"ד סו"ס רמב ובנקוה"כ סי' רצג; שו"ת הרד"ך סוף בית ג, והביאו הרמ"א בד"מ אהע"ז סי' קכז אות ג. ועי' בארוכה בשד"ח כללים מערכת כ כלל קט. ע"כ.