סוגיא דטוען וחוזר וטוען (מימי חרפי)

ב"ב (לא.) סוגיא דטוען וחוזר וטוען. עי' רמב"ם פ"ז טו"נ ה"ח וז"ל: יש לטוען בבית דין לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש הטענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונה, ואע"פ שלא נתן אמתלא לטענה הראשונה, ואע"פ שיצא מבית דין וחזר יש לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה עד שיבאו עדים, אבל מאחר שיבאו עדים ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה, ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת, והוא שלא יצא מבית דין, אבל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור ולטעון אחר שבאו עדים, שמא אנשים רעים למדוהו טענות של שקר וכן כל כיוצא בזה.

משמע שצריך ב' תנאים: אמתלא, ויש בכלל דבריו כו'. וכן דייק הקצות סי' ר"ס. ויש לעמוד על טעם הדבר.

ברמב"ם הנ"ל מבואר דמפטור לפטור חוזר וטוען. וכ' הר"י ן' מיגש וההג"א והטור דטעמא משום מיגו. וק' – דאי' ריש ב"ב (ו.) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, א"כ כל טענה היא הודאת בע"ד לשלול שאר הטענות, ואיך מועיל מיגו לעקור הודאת בע"ד. אמנם הקצות כ' ביאור אחר דכל שלא באו עדים אין כאן הודאה כלל, ואין סיבה שלא יוכל לחזור ולטעון, אבל הראשונים כ' מטעם מיגו וק'.

ועי' פ"ז שם ה"ז וז"ל: מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים, הרי זה עדות מועלת ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו ואינו כאומר לא לויתי מעולם.

וק' דממנ"פ אם יכול לחזור ולטעון למה צריך עדים, ואם אינו יכול – דהוי הודאה א"כ מה מועיל עדים.

יש לעי' אם טעמא דאינו חוזר וטוען משום דהויא הודאת בע"ד דכל האומר כו' או"ד דיש כאן עוד דין.

יש להביא ראיה לזה, דלעי' בסוגיא דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה – פי' הי"מ דמיירי בלא עדי ז"ש אבל בדאי' עדים פשיטא שזוכה אפילו בלא הסברא דעביד איניש. והק' הרשב"ם הרי מודה. וכפיה"נ ס"ל להני ראשונים דגם בלא הסברא דעביד איניש כו' מ"מ אין כאן הודאה שלא אכל ז"ש, אלא דמ"מ טענתו על ג"ש, ואינו חוזר וטוען. ומבואר דב' דינים הם. וראיה זו שמעתי מהגרד"צ שוסטאל נ"י.

עוד ראיה לזה: בגמ' מודי נהרדאי היכא דקאי חוץ לבי"ד כו' עביד איניש כו' והרמב"ם השמיטו וק' דלכ' נפק"מ גם לעולא לענין של אבותי ולא של אבותיך. - וצ"ל דהיכא דיש הודאת בע"ד ("ולא של אבותיך") ס"ל להרמב"ם דל"ש הסברא דעביד איניש כו'. ומ"מ לענין דינם של נהרדאי (דאינו חו"ט דסמך עלי כו') מועיל, וצ"ל דאי"ז בגדר הודאת בע"ד רק מצד חזרת הטענה וכנ"ל.

ובזה יש לבאר דבר אחר. דעי' שבועות מ"א ב': ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה: לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה; אמר אביי: מאי ניעבוד? אינהו אמרי אוזפיה, אינהי אמרי פרעיה. רבא אמר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.

ובתוס' שם: כל האומר לא לויתי כו' - ואביי לית ליה והא דתנן למחר אמר לו תנהו לי אין לך בידי חייב וטעמא דכיון דאמר לא לוה הוי כמודה שלא פרע התם ליכא עדים דאמרי פרעו כי הכא ולהכי אביי גופיה אית ליה בפ"ק דב"ב (דף ו. ושם) דכל האומר לא לויתי כו' כיון דליכא עדים שפרע.

ולנ"ל הביאור דאביי ס"ל דאי"ז הודאה אבל מ"מ הוי חוזר וטוען.

ולפי"ז יש לבאר מש"כ הראשונים דטוחו"ט מפטור לפטור משום מיגו. דלענין הודאת בע"ד מודי להקצות דאין שם הודאה המחייבת, אלא דמ"מ הוקשה להם דהוי חוזר וטוען, דאין לו זכות לטעון טענה אחרת, ולזה הוצרכו לטעמא דמיגו דנותן לו זכות הטענה.

ולפי"ז יש ליישב קושיא אחרת: לשי' הראשונים דחו"ט מפטור לפטור ע"י מיגו א"כ אמאי ס"ל לנהרדעי דאינו חו"ט דסמך עלי כו' הרי יש לו מיגו דהיה יכול לחזור ולטעון של אבותי שלקחו מאבותיך.

י"ל דנהרדאי ס"ל דהוי הודאת בע"ד שלא לקחו בעצמו ולזה אינו מועיל מיגו.

אבל דאם כן מוכרח דמה שמודו נהרדעי היכא דקאי חוץ לבי"ד דעביד איניש כו' סברא זו מועיל גם שלא ייחשב הודאת בע"ד, וא"כ יועיל גם לעולא היכא דטען (חוץ לבי"ד) של אבותי ולא של אבותיך, וא"כ למה השמיטו הרמב"ם. ולק' יבואר.

ולפי"ז מבואר מה שכתב הרמב"ם דצריך ב' תנאים לחזור ולטעון – אמתלא ויש בכלל דבריו כו'. אמתלא שלא יהיה הודאת בע"ד, ויש בכלל דבריו כו' שלא יהיה חו"ט.

ולכן בטוען נזכרתי והרי עדים, נזכרתי הוא אמתלא ואין כאן הודאה, אבל חסר התנאי דיש בכלל כו', ואינו חו"ט, ולזה מועיל עדים.

ויש לבאר בזה דבר אחר – דבגמ' מבואר דמודה עולא היכא דיצא חוץ לבי"ד דאינו חו"ט דסמך עלי כו'. ונסתפקו תוס' אם יכול לטעון שלקחו מאבותיך היכא שיצא חוץ לבי"ד. וק' להצד דמועיל א"כ למה אינו יכול לטעון דסמך כו' במיגו דיכל לטעון שלקחו.

ונראה, דיש לעי' אם יציאה חוץ לבי"ד הוי חסרון מצד חו"ט או מצד דנעשה כהודאה. וברור לפי מה שנתבאר דצריך אמתלא לסלק הודאת בע"ד, ויש בכלל לסלק חו"ט, הרי יציאה חוץ לבי"ד אינו פוגע במה שיש בכלל כו' רק דפוגע באמתלא. ונעשה הודאת בע"ד.

וממילא ניחא קושיין דנגד הודאת בע"ד אינו מועיל מיגו וכנ"ל.

וראיה לזה דגבי מפטור לפטור לא הזכירו הרמב"ם והטור התנאי דלא יצא מבי"ד, ולנ"ל מבואר דאם יצא חוץ לבי"ד החסרון דנעשה כהודאת בע"ד וזה שייך דוקא לגבי הודאה המחייבת משא"כ מפטור לפטור.

ועדיין נשאר משה"ק למה השמיט הרמב"ם הא דאם טען מתחילה חוץ לבי"ד דיכול לחזור ולטעון דעביד איניש כו'.

ונראה לומר דס"ל להרמב"ם דהסברא דעביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא לבי דינא מועיל דוקא לענין הודאת בע"ד, דסברא זו נחשבת אמתלא טובה. אבל לענין מה שאינו יכול לחזור ולטעון אי"ז מועיל כלום, דסוכ"ס טוען עכשיו טענה אחרת. ומה דמודי נהדרעאי היכא דמתחילה טען חוץ לבי"ד דחוזר וטוען דסמך עלי כו' היינו משום דשם יש לו גם מיגו דאי בעי אמר של אבותי שלקחו מאבותיך. ולכן שפיר יכול לחזור ולטעון, דלענין מה דהויא הודאת בע"ד מועיל האמתלא דעביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא לבי דינא. ולענין מה דהוי חו"ט מועיל המיגו.

וממילא דלדידן דקיי"ל כעולא ליכא נפק"מ בזה, דהא בטוען דסמך עלי כדאבהתא בלא"ה קיי"ל דחו"ט אפילו כשטען מתחילה בבי"ד. ואילו אם טען מתחילה של אבותי ולא של אבותיך אפילו אם היה חוץ לבי"ד אינו חו"ט, דנהי דחוץ לבי"ד ליכא הודאת בע"ד דעביד איניש כו' הוי אמתלא, אבל מ"מ הוא חו"ט, וכאן ליכא מיגו שהרי כיון שטען של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לטעון של אבותי שלקחו מאבותיך, ודו"ק.