נדרי הקדש ונדרי איסור

כתב הר"ן בריש נדרים (ב.) שישנן ב' עניני נדר – נדרי הקדש ונדרי איסור. ויש לעיין מהו היחס בין ב' סוגי נדר אלו. והנה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בספה"מ (מ"ע צ"ד) אם "מוצא שפתיך תשמור" ו"ככל היוצא מפיו יעשה" הם ב' מצוות עשה, הא' קאי על נדרי הקדש והב' על נדרי איסור, או דילמא שניהם נכללים באותה מ"ע [ועי' רדב"ז הל' נדרים (א:ד) שביאר אמאי בעינן תרי קראי לדעת הרמב"ם שיש רק מ"ע א' לשניהם]. ולכאורה עיקר המח' היא לגבי היחס בין נדרי הקדש ונדרי איסור. הרמב"ם כללם יחד, ואילו הרמב"ן סבר דהם ב' ענינים נפרדים.

ועי' ברמב"ן עה"ת פר' מטות שהק' דהיאך נדרי הקדש חלים, הרי ליכא נדר אלא על חפצא, ונדרי הקדש חלין על הגברא. ותי' דנדרי הקדש חלין מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהיינו שיש ענין שעבוד בנדרי גבוה, א"נ חשיב כחלות על חפצא הואיל ויחול בעתיד על חפצא כשיברור קרבנו. ונראה דאולי פליגי ב' דיעות אלו בענין הנ"ל. לפי' הא' חלוקים נדרי גבוה ונדרי איסור בעצם גדרם, ואילו לפי' הב' לעולם הם ענין א', ומה"ט נדחק הרמב"ן להראות היאך אף בנדרי גבוה איכא חלות על חפצא.

והנה נחלקו הר"ן (ח.) והריטב"א שם אם יש ענין נדרי מצוה (פי' לידור לקיים את המצוה). ולכאורה אם נאמר שנדרי גבוה חלים רק מחמת שעבוד, נמצא דבאמת לא משכחת לן נדר בקום ועשה, ורק דבנדרי הקדש נתחדשה ההלכה שיכול להתחייב ע"י יצירת שעבוד, וא"כ ע"כ צ"ל שנדר לקיים את המצוה חל רק מדין שבועה. וה"ה נמי אף אם נדרי גבוה ונדרי איסור הם בחדא פרשה לא מסתבר שיחולו נדרי מצוה מדין נדר דהא ליכא חפצא בהם, אלא הם חלים רק על הגברא. ולדעת הריטב"א דשייך ענין נדר למצוה ע"כ צריך לפרש באופן ג', דנדרי איסור ונדרי גבוה הם ב' ענינים שונים, וילפינן תרוייהו מב' פרשיות – נדרי איסור ילפינן מקרא ד"איש כי ידור נדר וכו'" בפר' מטות, ונדרי גבוה ילפינן מקרא ד"כי תדור נדר לד' אלקיך לא תאחר לשלמו וכו'" בפר' כי תצא – ולעולם אע"ג דליכא חפצא בנדרי גבוה, מ"מ חלין מדין נדר ולא מדין שבועת ביטוי.