עיקר הנדר

א) נחלקו הראשונים בגדר ענין עיקר הנדר. מדברי הר"ן בריש נדרים (ב.) משמע דבין נדר בלשון איסור בין בלשון התפסה חל מדין עיקר הנדר. אולם מדבריו להלן (יד.) משמע דנדר בלשון איסור חל מדין עיקר הנדר, ובלשון התפסה חל רק מדין ידות. ובשבועות (ח. בדפי הרי"ף) כתב הר"ן דעיקר הנדר הוא דוקא ע"י התפסה, ואילו נדר בלשון איסור חל מדין יד. וכבר העיר המל"מ בהל' נדרים (א:א) דדברי הר"ן לכאורה סותרין אהדדי.

ועי' בחי' חת"ס לנדרים (יב.) שכתב דלעולם דברי הר"ן בנדרים (יד.) הם העיקר לשיטתו, וזוהי כוונתו גם בתחילת המס', ומש"כ בשבועות היינו רק לדעת הרי"ף. מאידך, הקר"א בריש נדרים כתב דהעיקר בדעת הר"ן הוא מה שכתב בשבועות. וביאר הברכ"ש דלעולם סבר הר"ן כמש"כ בשבועות דנדר בלשון איסור חל רק מדין יד להתפסה. ומש"כ בנדרים דבלשון איסור חל מדין עיקר הנדר כוונתו רק לומר דלא בעינן להך דרשה דידות כשהנודר הזכיר לשון איסור, דאז הדבר מפורש שרוצה לאסור, ורק אם לא הזכיר לשון איסור כלל אז צריך לילפותא דידות (כלומר דבאמת ישנם ב' סוגי ידות).

ובדעת הרמב"ם כתב המל"מ שם דס"ל דעיקר הנדר הוא בלשון איסור. אבל באמת נראה מדברי הרמב"ם בפ"א דס"ל דאף בהתפסה חל הנדר מדין עיקר הנדר ולא מדין ידות, דהרי הרמב"ם מחלק פ"א מהל' נדרים לג' חלקים עיקר הנדר, כינויים וידות. ובהל' ט"ז הוא מתחיל לדבר בהל' כינויים ובהל' י"ח הוא מתחיל בידות. ולכאורה משמע דלפני הל' ט"ז מיירי מעיקר הנדר, ואמנם בהל' ז מביא הך דינא דמתפיס בקרבן, ומשמע דהוא מעיקר הנדר ולא רק מדין יד. ודעת הרא"ש בריש נדרים היא דעיקר הנדר הוא רק ע"י התפסה. ומשמע דנדר בלשון איסור חל רק מדין יד. נמצא דלדעת רוב ראשונים עיקר הנדר הוא או דוקא ע"י התפסה או בין ע"י התפסה בין בלשון איסור.


ב) אולם עי' ברש"י לשבועות (כ: ד"ה תריץ) דמשמע דפליג עלייהו. וז"ל "האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר הנדר, ואשמעינן שאינו חייב בנדר אא"כ פירשהו ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר וכו', אבל מתפיס בנדר לאו נדר הוא וכו'". הרי דסבר רש"י דמתפיס בנדר לא הוה נדר, ומאידך כתב דלא הוה עיקר הנדר אא"כ פירשהו ואח"כ תלאו בדבר הנדור.

ובביאור דעת רש"י נאמרו ב' פירושים. עי' במאירי ריש נדרים שהביא בשם גדולי הרבנים (דהיינו רש"י) דעיקר הנדר בעי התפסה. וצ"ל שהוא הבין בכוונת רש"י דמאי דקאמר דמתפיס בנדר לא הוה כנדר פירושו במתפיס בלבד בלי לשון איסור. דלעולם בעינן תרתי לשון איסור והתפסה, ובחדא מהנך בלבד לא מהני. וביאר בזה הגרי"ד בשיעוריו לשבועות דהרי בנדר איכא ב' ענינים מעשה הפלאה וחלות הפלאה. ולדעת רש"י צ"ל דלענין חלות הפלאה בעינן התפסה משום דאין בכח האדם לחדש איסורי חפצא בעצמו, והתפסה מקשרת איסור הנדר לאיסור הקיים כבר. [ומה שמצינו איסור חפצא בהקדש אף שלא ע"י התפסה אולי שאני הקדש דאיסורו נמשך בתולדה מחלות ממון הקדש (אך לכאורה זה דוקא בקדושת דמים), א"נ י"ל דבהקדש אין הגברא מטיל איסור בחפצא כלל אלא הוא מטיל חלות קדושה והתורה אוסרת דבר קדוש.] ומ"מ עדיין צריך לשון איסור למעשה הפלאה.

אבל הר"ן לשבועות (ז: בדפי הרי"ף) פי' באופן אחר, דלדעת רש"י עיקר הנדר הוא דוקא בלשון איסור, והתפסה יכולה רק לגרע אם מתפיס בדבר האסור, ואם מתפיס בלבד ואינו מוסיף שום לשון איסור לאו כלום הוא. [ועי' ברמב"ן לשבועות שג"כ הביא ב' דיעות אלו בדעת רש"י].

היוצא מדברינו דאיכא ד' שיטות בעיקר הנדר, או דבעי לשון התפסה (רא"ש) או דבעי לשון איסור (ר"ן בדעת רש"י), או דסגי בחד מהנך לשון התפסה או לשון איסור (משמעות הרמב"ם ור"ן ריש נדרים), או דבעינן דוקא שניהם יחד (מאירי בדעת רש"י).