עיקר הנדר (ב')

א) כבר נתבאר שנחלקו הראשונים מה נחשב "עיקר הנדר": או דבעי לשון התפסה (רא"ש) או דבעי לשון איסור (ר"ן בדעת רש"י), או דסגי בחד מהנך לשון התפסה או לשון איסור (משמעות הרמב"ם ור"ן ריש נדרים), או דבעינן דוקא שניהם יחד (מאירי בדעת רש"י). ויש לדון לדעת הרמב"ם והר"ן דאיכא ב' עיקרי הנדר, מהו היחס בין ב' סוגים אלו – האם הם חלוקים רק במעשה הפלאה או אף בחלות הפלאה.

והנה יעויין בגמ' לקמן (לה.) דקבעי אם יש מעילה בקונמות או לא, וקמסיק דפליגי ר"מ וחכמים בדבר זה, והעלה הר"ן דקיי"ל דיש מעילה בקונמות. ובמל"מ הל' מעילה (ד:ט) נסתפק אם יש מעילה בנדר בלשון איסור. ותלה במח' הראשונים אם נדר בלשון איסור חל רק מדין יד להתפסה או דהוא עיקר הנדר מצד עצמו. דאי נימא כצד ב' נמצא דאיכא ב' חלותי נדר הא' הוא נדר שע"י מעשה ההפלאה חל רק שם איסור על החפצא, והב' הוא נדר שעל ידיו חל שם קודש על החפצא, ותהיה מעילה רק בנדר מסוג הב'. [והנה המל"מ נקט בפשיטות שמעילה בקונמות שייכא רק אם חל שם קודש על החפצא, והוא רק נסתפק אם נדר בלשון התפסה דמי להקדש, וזהו הצד השוה בכל האיבעיות שלו אם יש מעילה באוסר רק אכילה, באוסר פירות חבירו על עצמו, באוסר הנאתו בכלל ולא דבר מסויים דבכל הני חל נדר אבל יתכן דלא דמי להקדש ומש"ה לא חל ביה דין מעילה. וסברת המל"מ מסתברא מאד שהרי ענין מעילה לא נאמר בנדר, ורק אם מרחיבים פר' הקדש לעניני נדר שייך לכלול גם נדרים באיסור מעילה].

ובאמת מדברי הרמב"ם שם (הל' י) נראה דסבר דשייכא מעילה בקונמות רק בנדר ע"י התפסה בקרבן (ע"ע במרכבת המשנה שם). וכן משמע משטמ"ק לנדרים שם שפי' הך איבעיא "כיון דמתפיס בקרבן, דקונם היינו קרבן, יש בו מעילה כשאר הקדש, או אין מעילה דלא דמי לשאר הקדש שאסור לכו"ע, וזה אינו אסור כי אם למודר". הרי דעיקר הספק לדעתו הוא אי נדר בלשון התפסה דמי להקדש או לא, אבל פשיטא דבנדר בלשון איסור ליכא מעילה [ומשמע עוד דפשיטא ליה דבקונם כללי דאסור אכו"ע בודאי יש מעילה]. וכן דעת המאירי (כח.), וכן הביא האמרי בינה (דיני נדרים סי' ט) בשם הרדב"ז. ומדברי כל הנך מפרשים מבואר דנדר בלשון איסור אינו רק יד להתפסה אלא הוא עיקר הנדר מצד עצמו, ושיש ב' סוגי נדרים וכדביארנו לעיל בדעת הרמב"ם, ומש"ה ליכא מעילה אלא בנדר בלשון התפסה.


ב) ומזה צ"ע ע"ד רש"י, שאם נאמר כמו שפי' הר"ן בדעת רש"י דהתפסה יכולה רק לגרע, נמצא דלכאורה ליכא שום נדר לדעת רש"י שעל ידיו חל על החפצא שם קודש, וא"כ היאך שייכא מעילה בקונמות לדעתו. ועוד קשה, דהרי מצינו במתני' (י:) כאימרא כדירים וכו', ומשמע דמהני התפסה אף בלא לשון איסור. ועי' בריטב"א ריש פ"ב שתי' דאולי התם מיירי באמר גם לשון איסור, אבל מובן שזה דחוק.

ותי' הגרי"ד בשיעוריו לשבועות דע"כ צ"ל דאיכא ב' סוגי התפסה. הא' הוא היכא שתולה נדרו בדבר קדוש, והב' הוא היכא שמתפיס חפצא בחפצא הנדור. ונראה דחלוקים ב' סוגי התפסה בזה, דהיכא שמתפיס בחפצא דקדושה חל נדר חדש עליו ומדין עיקר הנדר נגעו בה, ואילו היכא שמתפיס חפצא בחפצא חל הנדר כהרחבה והמשך מנדר אחר, ונפק"מ אי אמרינן הותר ראשון הותר אחרון, דרק בהתפסת חפצא בחפצא תולה נדרו בנדר הראשון משא"כ בהתפסה בקרבן (דבפשטות אינו תולה נדרו ממש בקרבן אלא מדמה דין החפצא לדין קרבן, ודלא כמו שהעלה הר"ן בשבועות דהתפסה היא מדין המשכת הקדושה).

והנה בגמ' שבועות (כ.) מובא שנחלקו אביי ורבא אי מתפיס בשבועה כשבועה או לא. ולדעת רבא דלאו כשבועה דמי פליגי הרי"ף ורש"י אי מתפיס בנדר כנדר או לא. ויל"ע באיזה התפסה קמיירי רבא. ונראה לומר דרבא מיירי רק בהתפסת חפצא בחפצא הנדור [וע"ע בזה בחי' ר' אפרים מרדכי לנדרים סי' ו]. והכי מוכח מדברי הרי"ף גופא, שהרי כשמביא ראיות דמתפיס בנדר כנדר הזכיר רק התפסת חפצא בחפצא, ולא התפסה בקרבן, הרי משמע דבזה פשיטא דאיכא התפסה אפי' לרבא. ועוד ראיה לכך, שהרי הרמב"ם (א:ז) כתב שאם אמר ככר זה עלי כקרבן אסור, ולהלן בפ"ג כשמביא חילוקים בין נדר לשבועה, וכלל הך דמתפיס בשבועה לאו כשבועה ואילו מתפיס בנדר הוה נדר וכדעת הרי"ף, פירש דהתפסה היינו התפסת חפצא בחפצא. ותימה דאמאי לא הזכיר התפסה דקרבן שכבר כתב בפ"א. אלא ע"כ דבזה לא קמיירי רבא כלל. [אולם עי' בתוס' שבועות (כ: ד"ה אלא), ומשמע שהבינו דרבא קאי גם אמתפיס בקרבן ולא רק בהתפסה בחפצא שנדר עליו].

ועי' ברמב"ן הל' נדרים (ד. בדפי הרי"ף) שכתב ד"התפסה בדבר הנדור והתפסה בדבר שהוא למזבח חדא גוונא נינהו". ובזה בא לדחות דעת רש"י דכמו שמצינו התפסה בקרבן ה"ה נמי מהניא התפסת חפצא בחפצא. אבל באמת יתכן דרש"י מחלק ביניהם, ומאי דקסבר דמתפיס בנדר לאו כנדר דמי היינו דוקא בהתפסת חפצא בחפצא. ואילו בהתפסה בחפצא דקדושה אף רש"י מודה בדעת רבא דחל הנדר בהתפסה לבד מדין עיקר הנדר. ואמנם כך פי' ר' אברהם מן ההר לנדרים (יח: ד"ה כתרומת הלשכה) בדעת רש"י דלענין התפסה בעינן דבר הנדור וגם דבר הקרב ע"ג מזבח. ובאמת כן מבואר מדברי רש"י גופא, יעויין בדבריו בשבועות (כב. ד"ה והרי) דהאומר קונם ככר זו עלי אוסר עצמו אע"ג שלא הזכיר לשון איסור.

ולפ"ז מיושבת דעת רש"י דלעולם לא נתכוין לומר דליכא עיקר הנדר אלא בלשון איסור, אלא רק בא לומר דלא מהניא התפסה בחפצא הנדור. אבל לעולם שפיר חל הנדר מדין עיקר הנדר אם תולה נדרו בקרבן. וא"כ משכחת לה נדר עם חלות שם קודש גם לרש"י, ויתכן דרש"י יודה דבכה"ג איכא מעילה בקונמות.

ולכאורה הדבר תלוי בעיקר סברת רש"י דשייכא התפסה רק בחפצא דקדושה ולא בדבר הנדור גרידא. ועי' בשיעורי הגרי"ד שביאר דרש"י סבר כדעת הר"ן לשבועות דהתפסה היא מדין המשכת הקדושה, דקודש עושה חליפין. ומה"ט לא שייכא אלא במתפיס בחפצא דקדושה. ולפי"ז היה נראה לומר שיש מעילה בקונמות לדעת רש"י אפי' במתפיס בחפצא הנדור שנאסר ע"י התפסה, שהרי אפי' חפצא כזו נתפס בקדושה מכח ההתפסה הראשונה.


ג) עוד נפק"מ בשאלה זו (אם חל דין קדושה בחפצא הנדור) לענין חליפי נדר (מז.) ולענין איסור תערובת בנ"ט (נב.), דעי' בר"ן שם שפי' דאם אמר "פירות אלו" דשוינהו עליו כהקדש הרי חשיב כאיסור חפצא וממילא חילופיהן אסורין כמו לגבי חליפי הקדש, ותערובתו נאסרת בנ"ט כמו בשאר איסורי חפצא.

ועוד נפק"מ אי בעינן ביטוי שפתים לגבי נדרים. דהנה בגמ' שבועות (כו:) מבואר לגבי דיני שבועה דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ורק לגבי תרומה וקדשים אמרינן דסגי בגמר בלבו. וכתב ר"ת דאפי' לענין קבלת תענית סגי בגמר בלבו גרידא. וע"כ שהבין ר"ת דקבלת תענית דמיא לקדשים. אמנם איכא כמה נוסחאות בפירוש דבריו. עי' ריטב"א לנדרים (סו.) וכן בתענית (יא:) שכתב דה"ט דסגי בקבלה בלב משום דנדרי תענית הם כמו נדר לעשות מצות תשובה דהא לא אסר חפצא על נפשיה אלא צערא קיבל על נפשיה. ומאי דגמרינן מקדשים היינו דלכל נדרי גבוה סגי בגמירות דעת בלב, וה"ה נמי לכל מצוות, דכל נדרי מצוה הרי הם בכלל נדרי גבוה.

אולם אחרים פירשו דה"ט דלא בעינן ביטוי שפתים בקבלת תענית משום דדמיא לנדרי צדקה והרי לגבי צדקה אמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כעין הקדש, וה"ה נמי מהני מחשבה לגבי צדקה כעין הקדש, וקבלת תענית שנודר להתענות דמיא לצדקה והקדש. וכן פי' הראב"ד בהשגותיו על הבעה"מ לפסחים (כז. בדפי הרי"ף אות ד'), וכך הביא הרא"ש בשמו בפ"ק דתענית (סי' טז) וז"ל "וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לעניים וכו', הלכך לוה ופורע." [ועיי"ש בקרבן נתנאל אות ב'].

ועי' ברא"ש לתענית פ"ק (סי' יג) שפי' באופן ג', וז"ל "מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו וה"ה גבי תענית." ומשמע דסבר דמועיל גמר בלבו בכל עניני נדר ואפי' בנדרי איסור משום דגמרינן מהדדי. ותמה הט"ז על זה (סי' תקסב ס"ק ח), והעלה דע"כ הרא"ש לא ס"ל כר"ת אלא בנדרי תענית משום דתענית במקום קרבן הוא ודמיא טפי לקדשים משא"כ בשאר נדר. ובס' אחיעזר (ח"ב סי' כד אות ה') כתב דהכי מסתבר לומר, ועי' בביאור הגר"א (סי' תקסב ס"ק כג) שכתב ג"כ דרק לגבי נדרי תענית וצדקה שייך לומר דמהני גמר בלבו ולא בשאר נדרים.

אך לפי הבנה הפשוטה בדעת הרא"ש לכאורה צ"ע, דהיאך ס"ל לר"ת דבכל נדרים סגי להו בגמירות דעת בלב. והיה נראה לומר דע"כ צ"ל סבר הרא"ש בדעת ר"ת דבכל נדרי איסור חל דין קודש על החפצא, ומה"ט דמי להקדש וחל במחשבה גרידתא. ומאי דמבואר בכמה מקומות במס' נדרים דלא מהני כל דיבור להחיל חלות נדר, אלא אמרינן ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ואפי' עיקר פרשת ידות בעיא גזיה"כ מפורשת, צ"ל דסבר ר"ת דגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא כהוגן גרע טפי, וכפי שמבואר בקר"א לנדרים (ב.) בביאור דברי הרא"ש שם.