בל תאחר בצדקה ובמתנות עניים א) נחלקו הראשונים לגבי מי שנודר לתת צדקה לעניים בזמן מסויים, האם עובר בבל תאחר מיד לאחר שהגיע אותו זמן או רק לאחר ג"ר. עי' ברשב"א לר"ה (ו.) שכתב דגם בצדקה אינו עובר עד לאחר ג"ר. אבל הר"ן שם (א: בדפי הרי"ף ד"ה וצדקה) כתב דרק במילי דתלי במקדש אינו עובר עד לאחר ג"ר אבל בצדקה עובר מיד. והיה נראה לומר דמח' זו תלויה במאי דבעינן ג"ר לבל תאחר [וכמו שנתבאר בשיעור הקודם]. דאי ג"ר הוא שיעור באיחור מ"ש צדקה מקרבן. אבל אם נאמר דתוך ג"ר חשיב כעיקר זמנו שפיר יל"ח בין קרבן לצדקה, שהרי בקרבן ליכא כי אם מצוה בעלמא משא"כ בצדקה דמלבד המצוה שבו איכא גם דין ממון וזכות עניים, והרי לגבי ממון אמרינן שאין נותנים זמן לחבלות כמבואר בב"ק (צא.), ואפי' בחיובים שמתחייב מצד עצמו חל החיוב מיד כמו שהוכיח הריטב"א בכתובות ר"פ הנושא מירושלמי שם. וא"כ מסתבר טפי לומר שעובר בבל תאחר מיד שהרי חל חיובו מיד. וכן ביאר הדברי יחזקאל (סי' יג ענף ב'). ברם אפשר לדחות ביאור זה בב' דרכים. חדא, יתכן דלעולם ג"ר הוא שיעור באיחור ומ"מ אין בצדקה שיעור ג"ר משום דאולי איכא גזיה"כ לחלק בין מידי דתלי במקדש למידי דלא תלו במקדש ורק בקרבנות נתנה התורה שיעור ג"ר, ואמנם כך למד הטורי אבן בר"ה שם בדעת הר"ן. ועוד י"ל דאפי' אי כו"ע מודו דשיעור ג"ר תלוי בקביעות עיקר זמן החיוב עדיין יל"ע אי בצדקה איכא זכות ממון וקנין לעניים או רק מצוה בעלמא וכעין הפקר לעניים. וכבר מצינו מח' גדולה בין הראשונים בגדר צדקה, ונפק"מ לכמה ענינים: א', מח' שו"ת הרשב"א (הובא בב"י ליו"ד סוסי' קס) ושו"ת הרא"ש (כלל י"ג אות ח') בשם מהר"ם אם מותר לגזבר להלוות מעות צדקה ברבית. ונראה דעיקר הספק הוא אם מעות צדקה חשיב כממון עניים וא"כ יש בעלים לאותו ממון ושפיר חל בהם איסור רבית או דחשיב רק כהפקר לעניים וא"כ עד שהעניים זוכים בו חשיב כאין לו בעלים. [עי' בזה קה"י לנדרים סי' ד]. ב', מח' התוס' לב"ב (ח:) בשם ר"ת והר"י מיגש שם אם בני העיר מותרים לשנות מעות צדקה לעוד צרכי העיר. אם צדקה חשיבא כממון עניים בודאי אסור לשנות לצורך אחר, וכמבואר בר"י מיגש ובשטמ"ק שם בשם הרא"ם דאם משנה "הוה כגוזל עניים". ג', מח' הר"ן לנדרים (ז. ד"ה ולענין) והרשב"א שם אם בספק צדקה אמרינן הממע"ה או דספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דתלוי בזה, שאם בצדקה יש דין ממון (והמצוה שבו רק נמשכה בתולדה מן הממון) שייך הכלל דהמע"ה, וכמ"ש בקונטרס הספיקות לגבי האיסור דלא תגזול. אבל אם הדין ממון נמשך בתולדה ממצות נתינה (וכ"ש אם ליכא דין ממון כלל בצדקה) מסתבר שהדין הוא ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דאולי הר"ן והרשב"א אזלי לשיטתם אם צדקה חשיבא בעיקר כמצוה או כממון עניים, והיינו דפליגי אם הדין ב"ת חל מיד לגבי צדקה או רק לאחר ג"ר. ב) וע"ע בגמ' ר"ה (ה:) דמגזיה"כ ד"מעמך" דרשינן שיש ב"ת אף על לקט שכחה ופאה (עיי"ש בתוס' שפי' דמיירי או בבעה"ב שליקט את הפאה באיסור וגזל מן העניים א"נ במי שליקט בהיתר הואיל ועניים לא באו ללקוט). וכתבו התוס' בר"ה שם דגם בלשו"פ עובר בב"ת מיד וכמו גבי צדקה. אולם מדברי הרמב"ם משמע דפליג שהרי בהל' מעה"ק (י"ד:י"ג) הזכיר מתנות עניים בכלל הקרבנות שעובר בב"ת לאחר ג"ר בלבד, ואילו לגבי צדקה כתב בהל' מתנו"ע (ח:א) שעובר מיד. ומשמע שחלוקים הם זמ"ז. והנראה לבאר בזה, דהנה יש לדון בגדר לשו"פ אי חשיבי כממון עניים (אפי' קודם שזכו בהן עניים בפועל) או שהם רק כהפקר לעניים. עי' בקוב"ש (ח"ב סי' יז) שנסתפק בזה, והביא ראיה מירושלמי רפ"ו דפאה שמפרש טעמא דב"ש דס"ל הפקר לעניים הפקר דילפי מפאה וב"ה לא ילפי מפאה משום דכתיב "תעזוב אותם" מיעוט זה לעניים ולא לעשירים, אבל מה שנאמר במקום אחר (דהיינו הפקר) לעניים ולעשירים. ואם נאמר דפאה הויא כממון עניים אין זה ענין כלל להפקר לעניים, ומאי קמשוי הירושלמי אותן ב' דינים להדדי. והעיר שם בקוב"ש דמדברי הרמב"ם משמע דס"ל דפאה היא רק הפקר לעניים. שהרי כתב בהל' מתנו"ע (א:י) "נאמר במתנו"ע לעני ולגר תעזוב אותם, כל זמן שהעניים תובעים אותן, פסקו עניים לבקש ולחזור עליהן הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם וכו', ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם וכו'." הרי מבואר דלא חשיבא פאה כממון עניים, דא"כ אמאי איצטריך ליה לגזיה"כ דלעני ולגר תעזוב אותם למילף דאסור לקחת את הפאה תיפוק ליה משום דהוה גזל עניים, ועוד דאף אם לא באו עניים ללקוט אמאי אינו חייב למצוא עניים כדי לתת להם ממונם. ונראה שכן גם דעת הר"ן לחולין ר"פ הזרוע שכתב דליכא דין ממון בלשו"פ, והיינו דקא קרי להו בגמ' ממון שאין לו תובעין כמו מתנות כהונה. ומה שחייב לתתם לעניים כשהן בעין היינו רק מכח מצות נתינה בעלמא. אולם התוס' לר"ה שם כתבו דאף אם לא באו עניים ואספם בעה"ב, עדיין חייב לתת לעניים. ונראה דס"ל דלשו"פ הוו ממון עניים ומש"ה אף אם לא לקחו אותם העניים צריך בעה"ב לתת להם שהרי אינם ממונו. ועפי"ז נראה לבאר גם מאי דפליגי התוס' והרמב"ם לגבי חיוב בל תאחר בלשו"פ. דלפי התוס' דמו לשו"פ לצדקה דשניהם חשיבי כממון עניים. וא"כ כמו שעובר בב"ת מיד בצדקה, מסתבר לומר דה"ה נמי לגבי לשו"פ. אבל הרמב"ם הרי סבר דלשו"פ לא הוו ממון עניים, וא"כ ניחא מאי דס"ל שאינו עובר בב"ת (היכא שלקחו באיסור) אא"כ עברו ג"ר וכמו לגבי קרבנות.