חיוב ברכה באוכל לשם רפואה

א) איתא בגמ' (לו.) דאע"ג דשותה שמן ע"י אניגרון לרפואה, מ"מ "כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי." ופי' רש"י דכל שיש לו הנאת אכילה לבד הרפואה חייב לברך. וכתבו התוס' שם (ד"ה כיון) דמה"ט אם אדם שותה משקין רעים לשם רפואה א"צ לברך משום דלית ליה הנאה מיניה [בכל בו גרס "בגרונו" דהיינו שאין לו הנאת חיך], אבל אי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה חייב לברך.

והנה תנן לקמן (מד.) "השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו." ובגמ' שם (מד:) "לצמאו לאפוקי מאי, א"ר אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא." פי' שאם שתה מים רק מפני שקשה לו לבלוע אינו מברך מפני שאינו נהנה מן המים. וכתבו שם התוס' (מה. ד"ה דחנקתיה) דדוקא אם שותה מים משום דחנקתיה אומצא שאין לו הנאה ממים אא"כ שותה לצמאו, "אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן" חייב לברך בכל ענין אף חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל (לו.) דאע"ג דלרפואה אתי בעי ברוכי. והיינו כמו שנתבאר דכל שנהנה לבד הרפואה חייב לברך.

[ועי' בבה"ל (סי' רד ס"ז ד"ה חנקתיה) שאם שותה מים כדי להוריד המזון למקומו (אם דוחק לו בלבו) הוא ג"כ כמו חנקתיה אומצא. ונראה דה"ה נמי אם שותה יין כדי להוריד גלולה. ועוד כתב לעיל שם (ד"ה השותה) דכל שלא לצמאו דינו כחנקתיה. ונפק"מ אם שותה לפני תענית אע"פ שעכשיו אינו צמא אלא שרוצה למלא את עצמו במים כדי שלמחר לא יהיה צמא.

ועי' בשו"ע (סי' רעא ס"ד) שאסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפי' מים. וכתב המ"ב שם (ס"ק יג) דמותר לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוין להנאת טעימה. ובס' פסקי תשובות (שם אות ג') הביא בשם המנח"י (ח"ח סי' יח) דעפי"ז התיר למי שצריך לקחת טבליות לרפואה לפני קידוש שיכול לגמוע קצת מים, כיון שאין כאן הנאת טעימה, ובכה"ג אף אין מברכין על המים.]

ומעתה יש לתמוה ע"ד הרמב"ם בדין מטעמת אינה טעונה ברכה. דהנה איתא לעיל (יד.) "בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא."

וכתבו שם התוס' (ד"ה טועם) בשם ר"ח דטועם פירושו שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא, ומש"ה מטעמת אינה טעונה ברכה מפני שאינו נהנה. אך א"כ צ"ע דמ"ש רביעית מפחות מרביעית. ועיי"ש ברא"ש (סי' ו) שכתב דטפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית, אבל עדיין א"צ ברכה כיון שאינו נהנה בתוך מעיו. [ועי' בב"י (סי' רי, עמ' שלו ד"ה ובספר) שהביא בשם הס' אהל מועד דאף אם טועם ופולט רביעית צריך לברך מפני שהחיך טועם. אבל הב"י דחה דברכה לא בטעימת החיך תליא אלא באכילה כדכתיב ואכלת וגו', ואכילה היינו הנאת מעיים.]

אמנם הרמב"ם בהל' ברכות (פ"א ה"ב) כתב "ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית." וכתב שם הכס"מ דהואיל ולגבי תענית כתב הרמב"ם "והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט" משמע דאינו יכול לטעום רביעית בתענית אף אם טועם ופולט, אבל לענין ברכה סתם דבריו, ומשמע דאפי' אם הוא בולע א"צ ברכה עד רביעית. והוסיף הכס"מ דאולי יש לתת סמך לדבריו משום דכתיב ואכלת וברכת, משמע דבעינן שיהא לו כוונת אכילה, ורביעית אע"פ שמטעמת יש לה כוונת אכילה.

[ולענין הלכה עי' בשו"ע (סי' רי ס"ב) שהביא דעת הרמב"ם שהטועם תבשיל א"צ לברך עד רביעית אף אם הוא בולע, ושוב מביא דעת ר"ח בשם י"א. וברמ"א שם מסיק דספק ברכות להקל. ועי' במ"ב שם (ס"ק יט) שהמג"א ביאר דעת הרמב"ם באופן אחר, דהיינו שהרמב"ם סמך בהל' ברכות עמש"כ בהל' תענית. אך נראה דקשה לפרש כן, שהרי הל' ברכות באים לפני הל' תענית, והיאך אפשר לומר דסמך על מה שיכתוב אח"כ. ובאמת המ"ב העיר דכמה אחרונים החליטו עם פסק הרמ"א.]

ולכאורה צ"ע בדעת הרמב"ם (לפי הבנת הכס"מ), דהא מדברי הגמ' בסוגיין מבואר דכל שנהנה חייב לברך אף אם מתכוין רק לרפואה ולא להנאה. וא"כ היאך סובר הרמב"ם דמטעמת אינה טעונה ברכה בפחות מרביעית אף אם הוא בולע, הרי הוא נהנה. ושוב העירוני שהגרש"ז הרגיש בזה במנחת שלמה (סי' יח אות ה'), ותי' דע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דמאי דאמרינן לגבי השותה שמן ע"י אניגרון דכיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי היינו דוקא כשמכוין גם להנאה, אבל בלא כוונה פטור. והוסיף שם הגרש"ז דנפק"מ עוד, דלדעת הרמב"ם דבעינן כוונה ליהנות כדי להתחייב בברכה, היכא דחנקתיה אומצא ושותה כדי להוריד האומצא אינו מברך אף אם שותה שאר משקים (ודלא כתוס'), דהא אין לו כוונה ליהנות. אך א"כ צ"ע שהרי השו"ע (סי' רי ס"ב) הביא דעת הרמב"ם להלכה, ואילו לעיל (סי' רד ס"ז) דקדק לומר שאם חנקתיה אומצא ושתה מים לכדי להעביר האומצא אינו מברך, ומשמע שאם שתה שאר משקים בודאי מברך.

ועי' בשלמ"נ (סוף סי' מג) שתי' הקושיא מרפואה באופן אחר, דאולי שאני אוכל לרפואה דאע"ג דכוונתו לרפואה מ"מ הא רוצה הוא לאכול את המאכל מצד עצמו, שהרי לא יתרפא אם לא יבלע האוכל, משא"כ במטעמת שאינו רוצה לאכול המאכל בכלל אלא רק לטעום אותו, ומה שאינו פולט י"ל דהיינו משום דקל יותר לבלוע. ולפ"ז ניחא דברי השו"ע, דלדעת הרמב"ם כל שאוכל או שותה לשם רפואה מיקרי מתכוין לאכול ולשתות, דאע"ג דעיקר כוונתו לרפואה, מ"מ הואיל ואם לא יבלע הדבר לא יגיע לידי רפואה מיקרי מתכוין לאכול ולשתות, משא"כ במטעמת שאינו צריך לבלוע כדי לטעום.


ב) ומעתה יש לדון אם צריך לברך על תרופות [עי' בפסקי תשובות (סי' רד אות י"ח) ובס' "וזאת הברכה" (בירור הלכה סי' מא)]. והנה זה ברור שאם בולע גלולה ואינו מוצצו או לועסו בודאי אינו מברך עליה אף אם הוא מצופה בחומר ממתיק הואיל ואינו לוקח אותו אלא לצורך רפואה ואינו מרגיש מתיקות הגלולה [ועוד דבליעה אינה כ"כ דרך אכילה].

ואם מוצץ או לועס תרופה, ויש לו טעם טוב והחיך נהנה מהם, יש לברך עליהם אע"פ שאין הבריאים רגילים לאכלו כגון cough drops, lozenges,, דהואיל ויש להם טעם טוב הרי הוא מתכוין ליהנות מהטעם. ועוד, דלפעמים אף בריאים היו אוכלים אותם. וכן flavored chewable children's aspirin or vitamins (vitamin C "candy"), שאם היו נותנים לתינוק היה אוכל אותם אף כשהוא בריא.

אבל תרופה שלא היה אוכל אלא לצורך רפואה – כגון שהוא דבר מר, ורק מערבים בו טעם טוב כדי להכהות טעם המר (sweetened or flavored cough syrup) יש לדון אם יש לברך עליהם. ובס' "וזאת הברכה" שם הביא מהגרי"ש אלישיב שחייב לברך אף אם יש לו רק טעם חלש. והמקור לכך, שהרי כתב השו"ע (סי' רד ס"ח) "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף." וכתב שם המ"ב שם (ס"ק מג) ובשעה"צ (ס"ק לז) דה"ה נמי אם אין טעמם טוב כ"כ אלא רק אין טעמם רע והחיך נהנה מהם חייב לברך. וה"ט דכל שהחיך נהנה חייב לברך. [כך דייק המג"א מדברי התוס' בסוגיין דדוקא אם המשקים רעים אינו מברך עליהם.]

וכן משמע גם מלשון הרמ"א (סי"א) "וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל" – עיי"ש במג"א (ס"ק כד) דמשמע שהבין בדעת הרמ"א דאע"ג דאין טובים כ"כ לאכול מ"מ חייב לברך. וע"ע באג"מ (ח"א סי' פב) דמשמע קצת שגם הוא סובר דבכה"ג מחוייב לברך [ודלא כמו שהבין בס' "וזאת הברכה" (עמ' 113) בדעתו דמיירי היכא שיש לו טעם טוב].

אמנם הגרש"ז חולק [הו"ד ב"וזאת הברכה" (בירור הלכה שם) ובפתחי הלכה (עמ' קמ הע' 38)] וסובר דיש לחלק בין אוכל לתרופה, דמאי דאמרינן בשו"ע ובפוסקים דאף אם יש לו רק טעם חלש מ"מ חייב לברך עליו היינו באוכל ומשקה, דאף אם אוכל אותם לרפואה מ"מ יש לו דין אכילה, וממילא אם יש לו אפי' טעם חלש ואינו כ"כ טוב מ"מ כל שהחיך נהנה מהם אפי' מעט חייב לברך, משא"כ בתרופה שאינו מאכל אין לברך עליה אא"כ יש לו טעם טוב – דאז מחמת מיני המתיקה שהוסיפו נחשב כבר למאכל אדם כמו סוכריה.

ובס' שלמ"נ (סי' מג אות ב') הביא ראיה לכך מלשון רש"י בגמ' לקמן (לח.) דרב אמר שמברכין שהכל על שתיתא רכה דכיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ופי' רש"י "כיון דמתהני מיניה, שהרי מאכל הוא בעי ברוכי." הרי משמע דאין לברך אלא על מאכל. וכן משמע גם ממה שהביא הב"י (ריש סי' רח) בשם האבודרהם שהכוסס אורז או דוחן מברך בופה"א, והכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה. וכתב עליו הב"י דאין זה טעם כלל דכיון דנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך עליו. וי"ל שהאבודרהם סובר דאין חיוב ברכה אלא על דבר שהוא מאכל.

אלא שיש להעיר על זה ממה שהרמ"א (סי"א) כתב שחייב לברך אף על מרקחת שאוכל לרפואה, ומשמע דאף אם אינו אוכל. ולדעת הגרש"ז ע"כ צ"ל דמיירי הרמ"א במרקחת אוכלין, כדמיירי המחבר שם.

ועוד הוסיף בס' שלמ"נ שם דאף אם נאמר שצריך לברך גם על דבר שאינו מאכל אם יש בו קצת טעם מ"מ יש מקום להקל בתרופה שהוסיפו מעט מתיקות. שהרי כבר הבאנו מח' הראשונים בשותה שמן ע"י אניגרון, אם העיקר נקבע עפ"י מחשבת האדם או עפ"י רוב. ולדעת המג"א שהכל תלוי במחשבת האדם, הרי הלוקח תרופה בודאי נתכוין לרפואה ולא להנאה. ואף לדעת הט"ז, ברוב תרופות מסתבר שהסוכר הוא רק מיעוט התרופה. [ואין להקשות דהכא שאין מברכין על העיקר מסתבר שיברך על הטפל (לחוש לשיטת הרמ"א סי' ריב ס"א), דבמאכל א' מסתבר שהעיקר קובע שם המאכל, ואם העיקר אינו צריך ברכה כל המאכל פטור מברכה.]

ועוד כתב טעם ג' להקל, דלפי מש"כ הגרש"ז בדעת הרמב"ם לגבי מטעמת אין חיוב ברכה אף כשנהנה אלא כשמתכוין ליהנות. וא"כ בלוקח תרופה לשם רפואה אף אם נהנה מ"מ מסתבר שאינו מכוין ליהנות. וא"כ הואיל ומעיקר הדין פסק השו"ע כדעת הרמב"ם במטעמת יש להקל כל שאינו מכוין ליהנות, ואף הרמ"א שם פסק דספק ברכות להקל.