מברך על העיקר ופוטר את הטפילה

א) כתבו התוס' (לו: ד"ה כל) דכל שנותן קמח בתוך שקדים "אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ"מ, ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך במ"מ, וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממ"נ."

והק' הגרעק"א בגליון הש"ס דלשון התוס' הוא לאו דוקא, שאם נתן קמח לדבק בעלמא לא רק שאי"צ לברך במ"מ אלא אף אינו רשאי, דהוי כמברך על השקדים במ"מ דהוי ברכה לבטלה.

ובשו"ת הר צבי (ח"א סי' ק) הביא שיש מתרצים דמזה מוכח כדעת הח"א (כלל נ"ח) דבדיעבד יוצא בברכת במ"מ על כל מידי דזיין, וא"כ שפיר יכול לברך במ"מ על השקדים. אך הק' שם דאמנם שוב אין לומר דהוי ברכה לבטלה אם מברך במ"מ, אך לשון התוס' עדיין קשה, וכי משום דבדיעבד יוצא בברכת במ"מ יברך כן לכתחילה. אלא ע"כ דאינו רשאי לכתחילה לברך כן כמו שלכתחילה אין לברך שהכל כל המינים.

ועוד תי' שם דאולי לעולם אינו יכול לברך במ"מ על שקדים, אבל הכא שאני שיש כאן תערובת קמח עם השקדים, ומה שאין מברכין במ"מ על התערובת היינו משום דכל שנותן קמח לדבק לא מיקרי עיקר, והדין הוא דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה, אבל בדיעבד אם בירך על הטפל נמי יצא (פי' לגבי הטפל) ואין זה ברכה לבטלה אלא שהוא גורם ברכה שאי"צ, דעכשיו צריך לברך גם על העיקר. ואע"ג דבעלמא אסור לגרום ברכה שאי"צ, עי' בשו"ע (סוף סי' רטו) ובמשנ"ב שם (ס"ק יח), מ"מ במקום ספק אולי מותר לגרום ברכה שאי"צ [וכן בשבת י"א שמותר לגרום ברכה שאי"צ כדי להשלים מאה ברכות].

ומעין זה מצינו בדברי הפוסקים. דהנה נחלקו המחבר והרמ"א (יו"ד סי' יט) אם שח בין שחיטה לשחיטה האם צריך לברך עוד פעם. וכתב הפר"ח שם שכדי למנוע ספק יש להזהיר השוחטים שיכוונו שהברכה תחול רק על השחיטות שעושה לפני ששח. ותמה עליו התבואות שור שם (ס"ק יז) דהיאך יוכל לכוין שלא לפטור כל הבהמות בברכת שחיטה א' [וכנראה שנחלקו אם כשיש לפניו הרבה מצוות ודעתו לעשות כולן, האם כולן נחשבות כדבר א' או כדברים חלוקים]. אך בלא"ה יש להקשות על הפר"ח דהיאך מותר לגרום ברכה שאי"צ, דאמנם לא הוי ברכה לבטלה, אך עכ"פ הוי ברכה שאי"צ. וע"כ צ"ל לדעת הפר"ח דמותר לגרום ברכה שאי"צ כדי למנוע מספק. ואולי אף לא חשיב כברכה שאי"צ אם עושה כן מחמת ספק, וכמו שהבאנו בריש פרקין מהשע"ת (סי' תרלט).

ובהר צבי שם הביא מתשו' ארץ צבי (ח"א סי' ק) שרצה לומר דלדעת הפר"ח שיכול לכוין שלא לפטור בהמה שניה בברכה ראשונה, ה"ה נמי בעיקר וטפל יכול לכוין שלא לפטור הטפל בברכת העיקר [כלומר, שיברך על כל א' ויכוין שאם הוא אינו העיקר אינו רוצה שברכת מין האחר יפטרנו]. ואע"ג דבכה"ג גורם ברכה שאי"צ, מ"מ מותר לעשות כן היכא שיש לו ספק מה העיקר ומה הטפל. ונראה דכך הבין הגרצ"פ פראנק בדעת התוס', שלא רצו לכתוב דאסור לברך במ"מ על הקמח אם ניתן לדבק, מפני שעפ"י דין יכול לכוין שלא לפטור הטפל בברכת העיקר [ואף מותר לעשות כן במקום שספק לו מהו העיקר ומהו הטפל].


ב) אך צ"ע בכל זה, דהיאך אפשר לכוין שלא לפטור הטפל בברכת העיקר, הא טפל א"צ ברכה כלל, ואם מברך עליו הוי ברכה לבטלה. וראיתי בס' וזאת הברכה (בירור הלכה סי' כ'-ב) שהעיר דלכאורה שיטה זו תלויה במה שחקרו האחרונים בגדר דין עיקר וטפל שמברך על העיקר ופוטר את הטפילה – האם פירושו שהטפל ל"צ ברכה, או דילמא אף הטפל צריך ברכה אלא שברכת העיקר פוטרתו.

והנה מבואר במתני' לקמן (מד.) שמברך על המליח ופוטר את הפת משום דהוי מליח עיקר ופת טפל. ופריך ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפילה, ומשני באוכלי פירות גינוסר שנו. ופי' התוס' שם (ד"ה באוכלי) דמיירי שאוכל הפירות שהם חשובים יותר מפת, וצריך המליח כדי להשיב לבו. אך הק' התוס' דאם הפירות הם עיקר יברך רק על הפירות ויפטור אף המליח. ותי' דמיירי שאכל פירות במעמד אחר, א"נ דבשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת מפני שלא ידע שיחלש לבו.

ודייק החזו"א (סי' כז אות ט') דמזה משמע דהא דעיקר פוטר את הטפל אין פירושו דטפל א"צ ברכה, אלא פירושו שהטפל צריך ברכת העיקר, והוי עתה העיקר והטפל ברכותיהן שוות, הלכך כשלא היה הטפל לפניו בשעת הברכה ולא היתה דעתו עליו לא מפטר בברכת העיקר.

אמנם באג"מ (או"ח ח"ד סי' מב) פסק שאם אכל מליח פחות מכזית ופת כזית אינו מברך בהמ"ז. וה"ט דכל שהוא טפל אין מברכין עליו. דאם איתא דברכת העיקר מהני אף להטפל יש לחלק דה"מ כשמברך על העיקר משא"כ אם אכל רק פחות מכשיעור דאינו מברך ברכה אחרונה, אבל הואיל וטפל ל"צ ברכה, ממילא אין לברך עליו כלל, בין לפניו בין לאחריו.

וראיתי בס' וזאת הברכה (בירור הלכה כ'-ב, עמ' 256) שהעיר דהכי מבואר מלשון בעה"מ (כט. בדפי הרי"ף), שהק' דמאי קמ"ל רב פפא דדברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונים ברכה, הא פשיטא דהם טפלים לפת. ותי' דקמ"ל דאף אם לא הביאו לפניו שאר דברים בשעה שבירך על הפת, מ"מ ל"צ לברך ד"כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה". הרי מבואר דס"ל דטפל ל"צ ברכה, ולכן אף אם לא היה דעתו עליה בשעת הברכה מ"מ אינו צריך לברך.

[אלא דלפ"ז הדרה קושית התוס' (מד.) על בעה"מ. ושוב ראיתי שהריטב"א ורבינו יונה שם פי' כוונת הגמ' באופן אחר – והצל"ח כתב דכך היא גם דעת רש"י שם – ד"מליח" במתני' היינו פירות (ולא שישנן ג' מאכלים שונים – פירות, מליח ופת), דהדרך הוא למלוח הפרי במלח (ולא לאכול דג מליח עמו) כדי להחליש מתיקותו, ולכן קושיא מעיקרא ליתא, דלעולם מברך רק על הפירות (דפשוט הוא דלא שייך לברך על המלח), ופוטר בזה את הפת שהוא טפל לפירות.]

והוסיף שם דלכאורה גם מש"כ בתשו' ארץ צבי שיכול לכוין שלא לפטור הטפל בברכת העיקר תלויה בשאלה הנ"ל, דלדעת האג"מ, היאך מהני כוונתו, הרי הטפל א"צ ברכה. אבל לדעת החזו"א יש מקום לומר דהואיל והטפל צריך ברכה, ממילא יכול לכוין שלא לפטרו בברכת העיקר. נמצא שהתוס' אזלי לשיטתייהו, דס"ל דטפל צריך ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר, ולכן לא יהא נפטר אלא כשדעתו לאכלו בשעה שבירך על העיקר, וגם יכול לכוין שברכת העיקר לא תפטרנו.

והנה פסק הרמ"א (סי' ריב ס"א) דהא דאמרינן דמברך על העיקר ופוטר את הטפל היינו רק כשאוכלן ביחד או שאוכל את העיקר תחילה, אבל אם אוכל את הטפל תחילה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחילה כדי למתק את השתיה מברך על האוכל תחילה אע"פ שהוא טפל למקשה, ואינו מברך עליו אלא שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר. ומקורו בתרוה"ד (סי' לא).

ותמה עליו הב"י דכמו שאינו מברך שהכל אם אוכל פחות מכשיעור, ה"ה נמי אמאי יברך שהכל אם אוכל גרעיני גודגדניות כדי למתק את המשקה. ותי' הד"מ שם (אות ב') דהואיל ואין עיקר הנאתו מהדבר הטפל לא מסתבר שיברך עליו ברכה הראויה לו, אלא צריך לברך עליו כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה. וכתב המג"א שם (ס"ק ד) דמסתבר דלא מברכינן שהכל אלא כשברכת המשקה היא שהכל, אבל אם שותה יין מסתבר שיברך בפה"ע על הגודגדניות. ואע"פ שמדברי התרוה"ד והד"מ לא משמע דס"ל הכי, מ"מ כך נראה עיקר.

ונראה שהרמ"א והמג"א נחלקו בגדר דין עיקר וטפל. דעת הרמ"א היא דטפל ל"צ ברכה, ולכן אע"פ שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, מ"מ מסתבר שאין לברך על הטפל ברכה הראויה לו. אבל המג"א סובר דגם הטפל צריך ברכה אלא שברכת העיקר פוטרתו. והיינו דוקא היכא שמברך על העיקר בתחילה. אבל אם אוכל את הטפל תחילה מסתבר שיברך עליו ברכה הראויה לו.