דין מעשה קדירה (והברכה על חטה תפוחה)

א) מבואר בגמ' (לז.) לגבי מעשה קדירה דמברכין עליו בתחילה במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג'. ובברייתא איתא "אלו הן מעשה קדירה חילקא טרגיס סולת זריז וערסן ואורז." ופי' שם רש"י דחילקא היינו חטין שחילקן חדא לתרתי, וטרגיס הוא חדא לתלת, וזריז חדא לארבע, וערסן חדא לחמש. ושוב איתא "הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א." הרי שאם אכל החטה מבלי לחלק הגרעינין מברך עליה בפה"א, ואם חלקן מברך עליהן במ"מ.

ונחלקו הראשונים בביאור הדבר. א', כתב הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ג ה"ד) "וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדירה וכו' וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה וכו' מברך עליו במ"מ." וביאר המג"א (סי' רח ס"ק ב) ד"או כתשו" מיירי שלא חילקו רק הסיר קליפתו, וסובר הרמב"ם דאף בכה"ג מיקרי מעשה קדירה אם בישלו ומברך עליו במ"מ [ומשמע דאף אם לא נתמעכו הגרעינים].

ב', התוס' (לז. ד"ה הכוסס) כתבו שנכון להחמיר שלא לאכול קליות אלא בתוך הסעודה דאז בהמ"ז פוטרתן, "אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא". ובפשוטו מיירי שהגרעינים שלמים אלא שנתמעכו ע"י בישול, וס"ל להתוס' דגם בכה"ג מברכין במ"מ אע"פ שלא נחלקו הגרעינין, אבל אם נחלקו הגרעינין מסתבר דל"צ שיתמעכו ע"י בישול כדי להחשב מעשה קדירה.

ג', וכתב רבינו יונה (כה: בדפי הרי"ף ד"ה חביץ) "וכן דייסא דכעין חביץ קדירה, שמעינן שלא יברך על הדייסא אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדרא, אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בפה"א כמו אם היה כוסס את החטה." ומתחילת דבריו משמע דלא נקרא מעשה קדירה אא"כ נדבקו החטים זל"ז ממש. ואמנם כך הביא המ"ב (ס"ק ד) בשם האחרונים, והיא הבנת המחצית השקל (על המג"א ס"ק ב) בדעת רבינו יונה דלא נקרא מעשה קדירה אא"כ נתדבקו הגרעינין זל"ז ע"י הבישול. אלא דלפ"ז צ"ע מסוף דבריו, דאמאי לא כתב שאם לא נדבקו זל"ז אינו מברך אלא בפה"א אפי' אם נחלקו הגרעינין.

ועי' באג"מ (ח"ד סי' מד, עמ' עה ד"ה אבל) שכתב שהמג"א הבין בדעת רבינו יונה היא דצריך שיתמעך הרבה עד שיהיה ראוי להיות נדבק, אך ל"צ שיתדבק ממש. אך לא מצאתי משמעות זה במג"א. ובב"י (ס"ד, עמ' שכג ד"ה והני) הביא דעת ר' יונה, והוסיף "וכן כתב הרמב"ם וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדירה וכו' מברך במ"מ." ומזה שהשוה דעת ר' יונה לדעת הרמב"ם משמע שהבין דלאו דוקא נקט ר' יונה הא דנדבקו, אלא העיקר הוא שנכתשו (דהיינו שהוסר קליפתן). ולפ"ז מדוייק היטב מה שחילק בין היכא שהגרעינין שלמין להיכא שנכתשו.

אך נראה שיש לבאר דעת ר' יונה בפשיטות עפ"י מש"כ המחה"ש שם, דר' יונה מילתא דפסיקא נקט, שאם לא הוסרה הקליפה לא שייכא המציאות שיתדבקו ע"י בישול, אבל אם הוסרה הקליפה לפעמים מתמעכים הגריעינן ומתדבקים ע"י בישול ולפעמים אין נדבקין, לכן נקט שאם הגרעינין שלמים בודאי מברכין בפה"א, ואם כתשן (והיינו שהוסרה הקליפה – וכמו שפי' המג"א שם, עי' בשעה"צ ס"ק ט) וגם נדבקו אז מברכין עליו במ"מ [עיי"ש במחה"ש שביאר באופן אחר קצת דבנכתשו אורחא דמילתא שיתדבקו ע"י בישול, ורק בהוסר הקליפה ולא נכתשו לא ברור שיתדבקו]. ולפ"ז לדעת רבינו יונה אם לא נחלקו הגרעינין בעינן דוקא שיתדבקו ע"י בישול כדי להחשב כמעשה קדירה.

ולענין הלכה עי' במ"ב (סי' רח ס"ק ג, ד, ו) ובשעה"צ שם, וכן במ"ב (ס"ק טו) ובשעה"צ שם (ס"ק כ), שנסתפקו האחרונים לדינא אי סגי בהוסר הקליפה או בעינן דוקא שיתדבקו – כלומר, אי קיי"ל כהרמב"ם או כר' יונה.


ב) ומעתה יש לדון בברכה על חטה תפוחה (puffed wheat - sugar crisp etc.). והנה לדעת הרמב"ם דכל שהוסרה הקליפה מברך עליו במ"מ לכאורה מסתבר לברך עליו במ"מ שהרי הוסרה הקליפה. אמנם לדעת התוס' ור' יונה יש לדון שהרי לא נתמעכו וגם לא נתדבקו הגרעינים. ולדינא נחלקו האחרונים כמו שנתבאר. ועי' בשעה"צ (סי' רח ס"ק כ) שהביא אחרונים הסוברים דאף הרמב"ם מודה לדעת רבינו יונה דצריך שיתדבקו הגרעינים זל"ז.

אך יש שרצו להוסיף עוד טעמים לברך במ"מ: א', הוסר גם מקצת מהגרעין. עי' במ"ב (ס"ק טו) שהביא בשם הגר"ח צאנזאר שאם הוסר הקליפה "וגם מקצת מהן גופא" ע"י טחינה אף אם לא נתמעכו, הנוהגין לברך במ"מ עליהן אין למחות בידן. פירוש הדבר, דכל שנחסר אפי' מקצת מן הגרעין חשיב כבר כנחלק הגרעין, ואף התוס' מודים דבכה"ג ל"צ שיתמעכו הגרעינין. ועפי"ז העלה בס' מקור הברכה (סי' נד) שיש לברך במ"מ על חטה תפוחה מפני שהוא בדק אצל המפעלים, והם שלחו לו מכתבים המבררים דע"י הסרת הקליפה (דהיינו הbran) לא שייך שלא ירד קצת מהגרעין (דהיינו הendosperm), וכל שהוסר אפי' משהו מהגרעין חשיב כבר כנחלק.

אך שוב דחה בשם חכ"א מלשון המג"א (סי' תנד סוף ס"ק א) שדן לענין קליפת חטין אם מחמיץ וכתב "וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים", פירוש דהואיל ונדבק בו קצת ממשות החטים ממילא מכח זה הרי הוא מחמיץ. עכ"פ מוכח מדבריו דבכל הסרת הקליפה יורד גם חלק מהגרעין, וא"כ מש"כ הגר"ח צאנזאר "שהוסר גם מקצת מהן" ע"כ לא מיירי בזה אלא כשהוסר יותר ממשהו. ובס' וזאת הברכה (עמ' 272) העיר דמלשון הערוה"ש (סט"ו) "וגם מעצם האוכל הוסר הרבה" משמע דלא סגי בהוסר רק משהו מהגרעין.

ב', אם דרכו בכך. כתב רבינו יונה (כו. בדפי הרי"ף ד"ה והפת) דאע"ג דמברכין במ"מ על פת אורז ופת דוחן, מ"מ הפרש יש בין אורז לדוחן, שעל האורז מברך במ"מ אפי' כשהוא שלם, ואילו על הדוחן שהוא שלם מברך שהכל. וה"ט "חדא שאין דרכו (פי' של דוחן) אלא ע"י כתישה או טחינה, אבל האורז דרכו לאכלו אפי' שלם, ועוד דהכי משמע בגמ' דתניא ואלו הן מעשה קדירה חילקא טרגיס וכו' ואורז, ומזה שהזכיר אורז בסתם משמע אפי' כשהוא שלם.

[ועי' ברי"ף שם שחולק וסובר דמברך שהכל על פת דוחן, וביאר הרא"ש (סי' ח) דמשמע ליה דאין דין אורז ודוחן שוה מדנקט במילתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן. אבל הרא"ש כתב דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי מדר"י בן נורי, אבל לעולם דוחן שוה לאורז דאף דוחן מיזן זיין וסועד את הלב. וכתב ר' יונה דיש לדחות באופן אחר, דמה שנקט אורז היינו מפני המעלה שיש בו יותר מדוחן.]

עכ"פ מבואר מתחילת דברי ר' יונה דכל שדרכו בכך לאכלו שלם חשיב כמעשה קדירה אף אם לא נחלק הגרעין כלל, ואף לא הוסרה הקליפה [וכנראה שבימי ר' יונה לא היה דרכו בכך לאכול חטה שלמה]. והביאו המג"א להלכה (סי' רח ס"ק י), וסיים "שמעינן מזה דכל דבר שדרך אכילתו בכך מברך במ"מ."

וכך ביאר האג"מ (ח"ד סי' מד ד"ה ואח"ז) בדעת הרמב"ם שכתב "וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדירה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה וכו' מברך עליו במ"מ." דלכאורה יש לתמוה אמאי לא הקדים הרמב"ם דעל מעשה קדירה מברך במ"מ, ואלו הן מעשה קדירה וכו' כמו שכתוב בגמ'. וכתב הגרמ"פ דס"ל להרמב"ם דמש"כ בברייתא "אלו הן מעשה קדירה" אין זה רק סימן לתבשיל שמברך עליו במ"מ, אלא הוא נתינת טעם, דה"ט שמברך במ"מ על תבשילים אלו מפני שהן מעשה קדירה, דהיינו שהדרך לבשלם לאכילה, אבל כשהגרעין שלם עם קליפתו אין דרך אינשי לבשלם לאכילה למיזן, ומש"ה מברך עליהן רק בפה"א. והוסיף עוד דמזה שהרמב"ם לא נקט חלוק או כתוש לגבי אורז (ה"י) הרי מבואר דס"ל דעל האורז מברך במ"מ אף אם בישלו כשהוא שלם. והוא מהטעם הנ"ל דכל ענין מעשה קדירה הוא דדרך בישול בכך, וממילא הואיל והדרך לבשל אורז שלם, מש"ה מברכין עליו במ"מ.

אך לדינא (שם בסוף התשו', ד"ה ולפ"מ) לא רצה הגרמ"פ לפסוק שיברכו במ"מ על חטה תפוחה אע"ג דדרך בישול בכך, דגם קלי הוא דבר טוב וחשוב, ומ"מ אין מברכין עליו אלא בפה"א משום דלא זהו העילוי דחטה. ומסיק שם שיברך בפה"א (הואיל ולא נדבקו ע"י בישול) ולאחריו בנ"ר. ומה שמעדיף לברך בפה"א יל"פ דהיינו מפני שהחטה היתה בחזקת בפה"א משעת ברייתה. ובס' ותן ברכה (ח"ב עמ' 520 הע' 17) ביאר דס"ל דכל דבר שהוא ספק במ"מ ספק בפה"א יש לברך עליו בפה"א משום דמספק הוא יורד דרגה א'. ועי' בס' וזאת הברכה (עמ' 274) שהעיר דלכאורה מקור לכך הוא מהט"ז (סי' רח ס"ק ח) דאורז שלם שאינו מעוך הוא ספק מזונות ספק האדמה, ומסתבר "דהא עכ"פ יוצא בברכת בפה"א שהיה ברכתו תחילה" [אך העיר שם שהפמ"ג ביאר דעת הט"ז באופן אחר].

ובתשו' אחרת (ח"ד סי' מה) כתב הגרמ"פ דהואיל ונטעי אינשי אדעתא דהכי יש מקום לומר שיברך עליו במ"מ (אע"פ שהעילוי היותר גדול הוא במעשה קדירה), ובפרט שנעשה למזון ולדעת הכס"מ (פ"ד ה"ו) ברכת במ"מ פוטרת תבשיל ופירות הואיל ונעשו למיזן [עי' בנשמ"א (כלל נ"ח ס"ק ב) שהאריך בזה]. ולכן מסיק דאע"פ שנראה יותר שיברך בפה"א, מ"מ גם יכול לברך במ"מ אם רוצה, אבל לאחריו יש לברך בנ"ר (לכאורה טעמו דהואיל ואינו יכול לברך במ"מ אלא בצירוף שיטת הכס"מ, ולא מהני טעם זה אלא לענין ברכה ראשונה).


ג) ויש ששדו עוד נרגא בזה, דמלשון השו"ע (ס"ו) "קמח של א' מה' מיני דגן ששלקו וכו' מברך במ"מ" משמע דבלא בישול אף אם נחלקו הגרעינין אין מברך עליו במ"מ. וכן משמע מלשון "מעשה קדירה", דבקדירה מבשלין. ומעתה יש לדון אם לא בישלו הגרעינין אלא רק חיממו אותן על האש, האם נחשב כמעשה קדירה. והביא בס' ותן ברכה (ח"ב עמ' 527 הע' 6) בשם הגרש"ז דבכה"ג לא חשיב כבישול, וכ"כ באג"מ (ח"ד סי' מו) דע"י האש (toasted, roasted) לא מיקרי מעשה קדירה. ואף אם בישלום ב"סטים" לרגע קטן דעת הגרש"ז היא דלא חשיב כבישול.

אמנם בס' וזאת הברכה (עמ' 273) הביא בשם הגרי"ש אלישיב דכיון שנעשה ראוי לאכילה עי"ז, והדרך לאכלו כך, חשיב כמעשה קדירה [והוא כסברא שהבאנו לעיל ד"מעשה קדירה" היינו כל שדרך בישול בכך והדרך לאכלו בכך, דבכה"ג הוי מאכל חשוב]. ומעין זה כתב בס' מקור הברכה (סי' סח) לתמוה על הגרמ"פ, דהטעם דקמח מברך עליו שהכל כתב המ"ב (סי' רח ס"ק כ) בשם רש"י (לו.) ד"כיון שנשתנה החטה שנטחן עומד להתעלות ולעשות ממנו פת, וקודם לזה יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא." וזה דוקא בקמח דאינו כ"כ טוב לאכול ועומד להתעלות, משא"כ אם נתקן למאכל בין ע"י בישול בין ע"י האש, ושוב אינו עומד לעילויא אחרינא פשוט הוא דחשיב כתבשיל ומברך עליו במ"מ.


ד) ולדעת הפוסקים שעל חטה תפוחה מברכין בפה"א, יש לדון עוד כיצד מברכין לאחריו. דהנה כתבו התוס' (ד"ה הכוסס) שר"ת הגיה במחזור שלו שהכוסס את החטה מברך לאחריו על האדמה ועל פרי האדמה, אך שוב חזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה, ועוד מדלא קתני לגבי הכוסס את החטה דלאחריו מברך ברכה א' מעין ג' משמע דמברך עליו רק בורא נפשות רבות. ומיהו נסתפק הר"י אם יש לברך על האדמה ועל פרי האדמה, לפיכך נכון להחמיר שלא לאכול קליות וחטים שלוקות אלא בתוך הסעודה דאז בהמ"ז פוטרתן. וכן פסק השו"ע (ס"ד).

ולענין חטה תפוחה כתב בס' ברכת הנהנין שם דאלה שאוכלים אותו לשובע יכולים לברך עליו במ"מ ולאוכלו חוץ לסעודה. אמנם באג"מ (ח"ד סי' מד, מה) שעל חטה תפוחה מברך בפה"א ולאחריו בנ"ר. ויש לתמוה אמאי לא חש לדברי התוס' והשו"ע.

ועי' בס' מקור הברכה שם שכתב דהואיל ואנו רגילין לאכול חטה תפוחה לארוחת בוקר לשבוע במקום פת, ולא ניחא לאוכליו לאכול פת, א"כ יש ספק גדול אם פת פוטרת בכה"ג, כמבואר במ"ב (סי' קעז ס"ק ג) שאם אוכל פת רק כדי לפטור עוד מאכל מברכה יש ספק אם יכול לפטור דבכה"ג אין מאכל האחר נטפל לפת. ומעתה י"ל דהואיל ובדיעבד יוצא אם בירך אחר חטה בנ"ר, וכמש"כ המ"ב (סי' רח ס"ק יח) כי כך הוא עיקר הדין, הכא דאינו יכול לאכול פת, חשיב כדיעבד.

ושוב ראיתי בס' שלמ"נ (עמ' פא) שהעיר דבחי' רעק"א (ס"ה סוף ד"ה אמנם, "וביותר י"ל וכו'") כתב דהשו"ע פסק מעיקר הדין דכוסס את החטה מברך לאחריו בנ"ר, ורק הביא דעת התוס' לחשש בעלמא להזהר לכתחילה. [כבר פסק המג"א (סי' רח ס"ק ז) דבדיעבד אם אכל חטה שלא בסעודה יכול לברך עליו בנ"ר. אבל הגרעק"א הוסיף לבאר דה"ט משום דמעיקר הדין יכול לברך בנ"ר. וכ"כ המחה"ש שם.] וכן שמע מהגרש"ז בביאור דעת השו"ע. וכן משמע מלשון התוס' ר' יהודה החסיד (לו. ד"ה אך) לגבי קמחא דחיטי. וי"ל דכך סובר גם האג"מ. ואולי כוונתו כמו שביארנו דהואיל ואינו רוצה לאכול פת בבוקר, ממילא חשיב כדיעבד.

ובס' וזאת הברכה (עמ' 273, 355 הע' ח) הוסיף עוד עצה לפטור ע"י דבר אחר שברכתו במ"מ ודבר אחר שברכתו בפה"א, וכ"כ בערוה"ש (ס"ט). וביאר הר"ר בנימין פארסט שליט"א דהואיל ור"ת סובר דמברך בנ"ר, ודעת הרמב"ם היא שמברך בנ"ר, לכן א"צ להחמיר יותר דכל שבירך בנ"ר ועל המחיה יש לסמוך שכבר פטר את החטה. ורק במקום שלא אכל מאכל אחר ויש ספק איזה ברכה אחרונה לברך, בכה"ג פסק השו"ע שאין לבחור לברך ברכה אחרונה א' משתיהן, אלא טוב יותר לאכול בתוך הסעודה.

ולענין הלכה שמעתי מהגר"מ וויליג שליט"א שעל חטה תפוחה יש לברך תחילה במ"מ ולאחריו על המחיה, דנראה להכריע כסברת רבינו יונה שהכל תלוי אם דרכו בכך. ומה"ט גופא ל"צ דוקא בישול אלא ה"ה אם הוכן ע"י האש מברכין עליו במ"מ, דאין זה הכנה גרועה אלא כך היא הדרך (ועושים מסחר גדול בזה).