טרוקנין וטריתא לענין ברכת המוציא

א) איתא בגמ' (לח.) "א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה, א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה במ"מ. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ וג' ברכות. אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה." והנה מדברי הגמ' משמע דמיירי בטרוקנין, שהרי לעיל פי' דטרוקנין היינו כובא דארעא. וא"כ לכאורה צ"ל דכוונת רב יוסף היתה דאע"ג דטרוקנין חייבין בחלה מ"מ אינו מברך עליו המוציא אא"כ קובע סעודתו עליו. ומסתבר דטריתא דפטורה מן החלה גרע טפי ואין מברכין עליה המוציא אף בדקבע עליה. וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש (אות י"א), וכן פסק השו"ע (סי' קסח סט"ו).

אך צ"ע, שהרי כבר נתבאר דטרוקנין הוא בלילה רכה, אלא דע"י אפייתו מתקבץ הכל יחד ועי"ז חלה עליו תורת לחם. ואם הוא חייב בחלה מפני שחל עליו השם לחם ע"י אפיה, אמאי אינו מברך עליו המוציא אף אם לא קבע עלייהו.

ותי' המג"א (סי' קסח ס"ק מ) דהואיל ובלילתו רכה מאד, לפיכך אין מברכין עליו המוציא אלא בדקבע עלייהו. וזה גופא צ"ע, דמה בכך שבלילתו רכה מאד, הרי ע"י האפיה חל עליו שם לחם הואיל והכל מתקבץ יחד וכמו שנתבאר. ותי' בעם מרדכי (סי' כא) דאולי כוונתו דהואיל ובלילתו רכה מאד, ממילא אין הדרך לקבוע עליו, ולכן דינו כפת הבאה בכסנין. דאע"ג דלענין חלה י"ל דל"צ שיהיה הדרך לקבוע עליו (ודלא כרבינו יונה), מ"מ לענין המוציא בודאי צריך שיהיה הדרך לקבוע עליו, וכמש"כ הכס"מ בדעת הרמב"ם.

[ויש להעיר דמדברי המג"א מוכח דלא כמש"כ המאירי דבלילה רכה מאד אינה חייבת בחלה, שהרי טרוקנין הוא בלילה רכה מאד ומ"מ חייבת בחלה. וע"כ צ"ל שהמאירי יפרש החסרון דטרוקנין לענין המוציא כדעת הרמב"ם או כדעת הלבוש וכמו שיתבאר בסמוך.]

וכתב הבה"ל שם (ד"ה קמח) דלדעת המג"א אם עירב קמח ומים יחד אך לא עשה הבלילה רכה מאד מסתבר שיש לברך עליה המוציא אף בדלא קבע עליה. אמנם יש שנתנו טעמים אחרים אמאי אינו מברך המוציא על טרוקנין בדלא קבע עליה. דעת הרמב"ם היא דאין מברכין המוציא על עיסה הנאפית בקרקע (אם לא קבע עליה) משום דאין לו צורת הפת, והלבוש סובר דה"ט משום דאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם. כלומר, דתרוייהו מודו שחל השם לחם על עיסה כזו ע"י האפייה, ומש"ה חייבת היא בחלה, אלא דמ"מ מטעמים שונים אינו לחם גמור, ומש"ה אין מברכין עליו המוציא אם לא קבע עליו.

והנה בעיקר החילוק שבין טרוקנין לטריתא הבאנו דעת הרא"ש היא דבטריתא ליכא צורת הפת. וכך י"ל גם לדעת הלבוש, דטרוקנין חייבת בחלה אע"ג דאין זה דרך אפיית לחם הואיל ועכ"פ יש לו צורת הפת משא"כ בטריתא. אבל לדעת הרמב"ם דאף טרוקנין אין לו צורת הפת מאי איכא למימר, דאם טרוקנין חייבת בחלה אמאי טריתא פטורה מן החלה. וצ"ל דב' סוגי צורת הפת איכא, וטריתא חסר בצורת הפת לגמרי, ואילו טרוקנין חסר קצת, ולכן אינו לחם גמור לברך עליה המוציא בדלא קבע עליה, אך עדיין חייבת היא בחלה.

וכבר הבאנו דלדעת הרא"ש והשו"ע אין מברכין המוציא על טריתא אף בדקבע עליה. ולכאורה ה"ט משום דבגמ' לא נקטו שמברכין המוציא בדקבע אלא דוקא בכובא דארעא, ומדברי הגמ' לעיל משמע דהיינו טרוקנין. הרי דלגבי טריתא לא קבעי אביי כלל, אלא פשיטא ליה דמברכין עליו במ"מ.


ב) אמנם המג"א (סי' קסח ס"ק מא) העלה דבין בטרוקנין בין בטריתא מברכין המוציא אם קבע עליהן. וכנראה שהוא הבין דהך כובא דארעא דעליה קבעי אביי מיירי בין בטרוקנין בין בטריתא, ולא חילקו ביניהם אלא לענין חלה. ולכאורה צ"ע, דאם טריתא פטורה מן החלה, הרי ע"כ דאין לה שם לחם, וא"כ היאך אפשר לברך עליה המוציא. וע"כ צ"ל דס"ל להמג"א דלעולם חל עלה שם לחם ע"י אפייה, אלא דמ"מ פטורה היא מן החלה הואיל ואין הדרך לקבוע עליה וגם אין לה צורת הפת.

ומקור המג"א הוא מהטור. אך באמת יש לו להטור שיטה אחרת בכל זה, שהוא כתב דעל טרוקנין מברכין המוציא אף בדלא קבע עליה דלחם גמור הוא, אבל טריתא אין עליו תורת לחם ומברכין עליו במ"מ אך אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא. וכבר תמה עליו הב"י דמנין לו שמברכין המוציא על טרוקנין אף בדלא קבע עליה, הרי בגמ' מבואר דאין מברכין על כובא דארעא אלא בדקבע עליה. עיי"ש שרצה לומר דאולי ס"ל דמר בר רב אשי פליג ארב יוסף, וס"ל דיוצאין בטרוקנין י"ח מצה משום דלחם גמור הוא ומה"ט מברכין עליו המוציא אף אם לא קבע סעודתו עליו. אך סיים דלא משמע דפליג עליה.

וכתב הב"ח דאולי הטור אזיל בשיטת הרי"ף שלא גרס טרוקנין כלל, אלא רק טריתא, וס"ל דשאלת אביי היתה על טריתא, האם היא פטורה מן החלה מפני שאין לה שם לחם כלל, או דילמא יש לה שם לחם לענין המוציא, אך פטורה מן החלה מטעמים אחרים וכמו שנתבאר לעיל.