36 - דובשא דתמרי ומי פירות

Speaker:
Ask author
Date:
December 17 2007
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
931
Comments:
0
 
דובשא דתמרי ומי פירות

א) איתא בגמ' (לח.) "ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מ"ט זיעה בעלמא הוא. כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר." ופי' רש"י דמר בר רב אשי אזיל בשיטת ר' יהושע דסבר זר שאכל מי פירות אינו חייב קרן וחומש משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו.

ועוד תנן בתרומות (פי"א מ"ג) "אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים." ובגמ' פסחים (כד:) מבואר דה"ט נמי משום דזיעה בעלמא הוא. ונראה דה"ט גם למאי דתנן לעיל מיניה שם "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין וכו' ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמע"ש אלא זיתים וענבים בלבד." כלומר, דהואיל ומי פירות אינן אלא זיעה בעלמא, לפיכך אסור לסחוט פרי של תרומה ומע"ש, דזה נחשב כמאבד תרומה ומע"ש בידים.

ובפשוטו היה נראה לומר דדובשא דתמרי הוי דומיא דשאר מי פירות דאין מברכין עליו בפה"ע. אמנם התוס' (ד"ה האי) כתבו בשם בה"ג דהיינו רק אם עירב לתוכו מים ואינו בעין (פי' והמים הוא הרוב דאל"כ מסתבר דעדיין חשיב כבעין הואיל ולא נתבטל הדבש), אבל אם אכל הדבש בפנ"ע מברך עליו בפה"ע. וכבר תמה עליו רבינו יונה (כז. בדפי הרי"ף ד"ה האי) דהואיל ולגבי ערלה לא חשיב משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ה"ה נמי לגבי ברכה שאר משקין לא חשיבי אלא כזיעה בעלמא אף אם לא עירב לתוכו מים. ומעין זה כתבו התוס'.

ותי' הרא"ש (סי' יב) דאולי סובר בה"ג דהואיל וכתיב בקרא דבש ולא תמרים, א"כ קרא מיירי בדבש הזב מאליו מן התמרים, ובכלל שבעת המינין הוא, ולא דמי ליוצא מן הרמונים ומן התאנים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה, אבל הזב מאליו מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק. ומשמע שהבין הרא"ש דלדעת בה"ג אף בדבש יש לחלק בין הזב מאליו להיוצא ע"י כתישה וסחיטה. וכתב הט"ז (סי' רב ס"ק ה) דהכי מבואר ממש"כ הב"י שהטור דקדק לכתוב "ועל דבש הזב מהם שהכל" לומר דאפי' בזב מאליו מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה. הרי משמע דאף אם מברך בפה"ע על דבש הזב מאליו, מ"מ היה מקום לומר שיברך שהכל על דבש היוצא ע"י כתישה. וכן משמע ממש"כ הב"י שהרמב"ם כתב דמברך שהכל על הדבש ולא חילק, הרי שאף בדבש יש מקום לחלק.

וכבר תמה עליו הט"ז דאולי כוונת הרא"ש רק להוכיח דדבש האמור בקרא היינו דבש תמרים שזב מאליו משא"כ בשאר דברים היוצאים ע"י כתישה וסחיטה, אבל לעולם לדעת בה"ג מברך בפה"ע על דבש אף אם יוצא ע"י כתישה וסחיטה. ובלא"ה דעת הב"י צ"ע, דאמאי יש לחלק בין דבש הזב מאליו לדבש היוצא ע"י כתישה וסחיטה, ואדרבה בסחיטה וכתישה יוצא גוף הפרי ממנו, ומסתבר דאם דבש הזב מאליו לא חשיב כזיעה בעלמא, כ"ש הוא שהיוצא ע"י כתישה וסחיטה לא יחשב כזיעה בעלמא.

וע"ע ברשב"א שהביא חילוק הפוך בשם הראב"ד דמאי דאמרינן הכא דמי פירות זיעה בעלמא נינהו היינו רק כשיצאו מאליהן, אבל היכא דכתשן לא דעיקר הוי. וכ"כ הראב"ד בהשגות להל' טומאת אוכלין (פ"א ה"ד) דמי פירות אינן לא אוכל ולא משקה רק אם יצאו מאליהן, אבל אם סחטן למשקין הרי הן כעיקר הפירות. וצ"ע במה נחלקו הרא"ש והראב"ד בסברות חלוקות, אם הסברא דזיעה בעלמא הוא שייכא יותר במי פירות היוצאין מאליהן או במי פירות היוצאין ע"י סחיטה.


ב) והנראה בזה [וכ"כ בביכורי אבא (עמ' נא)], דהנה יש לעיין בביאור הך סברא ד"זיעה בעלמא הוא". והנה כתב רש"י (ד"ה זיעה) "זיעה בעלמא הוא, ואינו פרי לברך עליו בפה"ע." הרי מבואר דס"ל דמי פירות לא חשיבי כפרי, ואע"פ שהן באין מן הפרי, מ"מ לא חשיבי כעצם הפרי.

ובאמת כבר הק' הקה"י (סי' כא) דלדעת רש"י בטרימא, דכל שנתרסק הפרי לגמרי חשיב כפרי שנשתנה ואין מברכין עליו בפה"ע, א"כ אמאי איצטריך לסברא דזיעה בעלמא הוא, תיפוק ליה דהוי כפרי שנשתנה. ותי' דלמ"ד בפסחים (לג:) משקין מיפקד פקידי, א"כ המשקים לא נשתנו מברייתן רק יצאו מן הפרי. ולהכי איצטריך לטעמא דזיעה בעלמא הוא, דאע"ג דלא נשתנו מ"מ אינן כגוף הפרי. [וי"ל גם למ"ד משקין מיבלע בליעי – ועי' ברש"י (לט. ד"ה אגור) דמשמע דכך סובר למסקנא – דמי פירות שיצאו לא דמו לפרי שנשתנה שהרי הן עומדין בצורתן, רק שלפני כן היו מובלעין בפרי ועכשיו יצאו ממנה, אך הואיל וזיעה בעלמא נינהו ואינן כגוף הפרי לכן אין מברכין עליהן בפה"ע.]

וכן משמע ממש"כ הריטב"א (לח. ד"ה תמרים) לגבי טרימא "ושמעינן מינה דטעמא במילתייהו קיימי הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל, וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן, ואין מברכין עליהם אלא שהכל." הרי שהבין דה"ט שאין מברכין בפה"ע על מי פירות משום דדמו לפרי שנתרסק לגמרי ועברה צורתו דלא חשיב כפרי. אלא שבהל' ברכות (פ"א ה"כ) כתב הריטב"א דמשקה היוצא מפרי אין מברכין עליו שהכל חוץ מיין ושמן "כיון שאין גוף הדבר קיים". ומשמע מדבריו דאין מברכין בפה"ע על מי פירות לא משום דחשיבי כפרי שנשתנה אלא משום דאינן גוף הפרי. וא"כ צ"ע מה היתה כוונת הריטב"א במה שהשוה מי פירות לפרי שנתרסק לגמרי.

ונראה דכוונתו רק לומר דכמו שאם נשתנה הפרי ועברה צורתו שוב לא חשיב כגוף הדבר קיים, דפנים חדשות באו לכאן, ה"ה נמי מי פירות אינן כגוף הדבר. דלא תימא דפרי מורכב מבשר ומיץ, ואף המיץ חשיב כגוף הפרי, דזה אינו, אלא גוף הפרי הוא רק הבשר, והמיץ אינו אלא זיעה בעלמא.

אלא דלפ"ז צ"ע, דמאיזה טעם יש לחלק בין מי פירות ליין ושמן, הרי גם יין ושמן אינן אלא מי פירות, ואם נאמר דמי פירות אינן נחשבין כגוף הפרי, אמאי יין ושמן נחשבין כגוף הפרי. וי"ל דהא אמרינן בחולין (קכ:-קכא.) דר' יהושע הוא דס"ל דאין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, וגמר להו לבכורים מתרומה, והדר מייתי לה לערלה פרי פרי מביכורים. הרי דמאי דנתמעטו מי פירות מערלה ותרומה היינו מגזיה"כ. ולכאורה צ"ע, דאם איתא דגמרינן לה מדרשה, אמאי איצטריך לסברא דזיעה בעלמא הוא. אלא ע"כ צ"ל דאיצטריך לתרוייהו, דמסברא דזיעה בעלמא הוא סד"א דאף היוצא מן הזיתים ומן הענבים אינן כגוף הפרי, קמ"ל הך גזיה"כ דיין ושמן הם יוצאין מן הכלל.

וכ"כ התוס' בפסחים (כד: ד"ה אלא) "דהא דאיצטריך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין איצטריך, דמן הדין (פי' מסברא) אפי' תירוש ויצהר לא היה ליה ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא וכו', והתם איצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי, והשתא א"ש הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא, דמה"ט הוא דשמעינן דמשקה אינו כפרי." הרי דס"ל להתוס' דיין ושמן הם יוצאין מן הכלל, וזה גופא קמ"ל קרא דאע"ג דמשקה אינן כגוף הפרי, מ"מ יין ושמן דינן כפרי. [אלא דבגמ' חולין מבואר דבעינן ילפותא לכל דין ודין, והרי ליכא גזיה"כ לגבי ברכה, דכל דין ברכה ראשונה אינו אלא מדרבנן. ואולי מה"ט כתב רש"י דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, דמזה הטעם תיקנו חכמים גם לגבי ברכה דיין ושמן דינן כפרי.]

אך אפשר לפרש באופן אחר, דלעולם מסברא הו"א דמי פירות הרי הן כגוף הפרי. ומאי דאמרינן דאינן אלא זיעה בעלמא ע"כ פירושו דאע"ג דמשקין הן כגוף הפרי, מ"מ אין להם חשיבות כ"כ כמו גוף הפרי, ולכן אין דינן כגוף הפרי. אך צ"ע, דאם איתא דכל משקין הן כגוף הפרי, מהיכא תיתי לומר דאין דינן כגוף הפרי. וע"כ צ"ל דזה גופא קמ"ל קרא, והסברא דזיעה בעלמא הוא אינה אלא טעמא דקרא.

ומעין זה כתב הרשב"א בסוגיין (ד"ה דבש), וז"ל "אלא משמע דטעמא קא דרשינן, דכיון דלא חאיל שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן ש"מ דלא חשוב משקה אלא זיעה בעלמא." כלומר, שהקרא גופא מלמד הך סברא דזיעה בעלמא הוא, ופירוש הדבר דלא חשיב משקה, דאילו אם מי פירות היו כמשקה שפיר היו נחשבים כגוף הפרי, אלא דהואיל ולא חשיבי כמשקה, ממילא אין דינן כפרי וכמו שנתבאר.

ונראה להביא קצת ראיה לפירוש זה, שהרי עוד נחלקו ר"א ור' יהושע במתני' בתרומות שם אם מי פירות נחשבין כמשקין להכשיר לקבלת טומאה או דילמא רק יין ושמן דינן כמשקה. ומדכללו מח' זו במתני' שם משמע דמיתלא תלי זב"ז. ולכאורה צ"ע, דאם גזיה"כ היא דיין ושמן דינן כפרי לענין ערלה ותרומה, מה ענין זה להכשר לקבלת טומאה, הרי דין ז' המשקין אינו קשור לפרי כלל. אבל אם נאמר דיין ושמן דינן כפרי מפני שיש להן חשיבות משקה ניחא היטב, דר"א ור"י נחלקו אם למי פירות יש חשיבות משקה, וכל משקה שיש לו חשיבות הרי הוא מכשיר לקבל טומאה, ודינו כפרי לענין תרומה ערלה וברכה. ואילו משקה שאין לו חשיבות, אע"ג דהוא מגוף הפרי, מ"מ לא חשיב אלא כזיעה בעלמא, וממילא מסתבר דאינו מכשיר לקבל טומאה, וגם אין דינו כפרי לענין ברכה ותרומה וערלה.

ונראה שבזה נחלקו הרא"ש והראב"ד. דעת הרא"ש היא דזיעה בעלמא הוא פירושו דמי פירות אינן נחשבין כגוף הפרי, ומש"ה רצה לחלק בין היכא שזב הדבש מאליו להיכא שנסחט, דכל שזב מאליו מן הפרי מסתבר דעדיין חשיב כחלק מהפרי, דמה שזב מאליו ומטבע מן הפרי לא חשיב כמשקה הפרי אלא כגוף הפרי, דהואיל והפרי מפליטו מצד עצמו נחשב כחלק מגוף הפרי, אבל מה שנסחט מן הפרי נידון כמשקה הפרי, דכל דבר שצריך מעשה סחיטה כדי להפרידו מן הפרי אינו נחשב כחלק הפרי, אלא מיבלע בליעי הוא בתוך הפרי.

אבל הראב"ד סובר איפכא. ואפשר לבאר בא' מב' אופנים: או דס"ל דמה שיוצא ע"י כתישה נחשב כגוף הפרי, דכל שצריך מעשה כדי להוציא, סימן הוא שהוא חלק מעצם הפרי, ואילו מה שיוצא בפני עצמו הוא נפרד מן הפרי; א"נ י"ל דס"ל דלעולם כל משקה נידון כגוף הפרי, ומאי דאין מברכין על שאר משקין בפה"ע היינו משום דאין להן חשיבות, ומה"ט מסתבר לחלק לאידך גיסא, דכל שיצאו המים מאליהן אין להן חשיבות, משא"כ אם יצאו ע"י סחיטה וכתישה, דאז הרי אחשביה האדם לאותן מים, וממילא דינן כפרי. [ועי' ברשב"א בסוגיין שהביא בשם הראב"ד דאפשר דמר בר רב אשי סבר כר' יהושע היכא דמי הפירות הוי זיעה, "אבל היכא דכתשן לא דעיקר הוי", ויש לבאר דכוונתו למה שביארנו.]

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 38a Berachot: 39a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today in honor of Rabbi Jeremy Wieder and by Aryeh and Brocha Holzer for a refuah shleimah for Mordechai Aton ben Sarah