37 - עוד בענין מי פירות - מיא דסלקא כסלקא

Speaker:
Ask author
Date:
December 17 2007
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
820
Comments:
0
 
עוד בענין מי פירות - מיא דסלקא כסלקא

א) איתא בגמ' (לט.) "אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא, ומיא דלפתא כלפתא, ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי וכו'." וכתבו שם התוס' (ד"ה מיא) דמברכין על מי הירקות בפה"א אע"פ שאין בהן אלא מים וטעם הירקות, ואע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק. אך לא כתבו מה החילוק. ונחלקו בזה הראשונים.

הרא"ש (סי' יח) כתב דלא דמי למי פירות "לפי שמשקה אין לו טעם הפרי, ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן בפה"ע." הרי שהרא"ש חילק דבבישול יש טעם פרי במים משא"כ בסחיטה. ומשמע דס"ל דזיעה בעלמא הוא היינו דמשקה לא חשיב כגוף הפרי הואיל ואין בו טעם הפרי, ומה"ט חילק דע"י בישול שנכנס טעם הפרי במים יש מקום לומר שיברך בפה"ע, דזה נידון כגוף הפרי, כהא דאמרינן דטעם כעיקר. [וכבר תמהו האחרונים במש"כ הרא"ש "ואפשר שאם בישל וכו'", דהא לפי סברתו אין זה רק ספק אלא ודאי, וקשה לחלק בין פירות לירקות, עי' בזה למטה.]

ודבריו צ"ע, דלכאורה יש יותר טעם במי סחיטה מבמי בישול. ועי' במקור הברכה (סי' סב אות א') שהביא קושיא זו בשם המור וקציעה והדברי דוד. ותי' בזה הקה"י בברכות (סי' כא) דהנה כבר הק' התוס' בפסחים (כד:) דאמאי לא אמרינן טעם כעיקר במי פירות, ונשאר בצ"ע. וכתב הקה"י דאולי יש ליישב דלעולם יש טעם הפרי במיץ, אבל טעם זה לא נתהווה מעצם הפרי אלא מהאילן, דהיינו שהאילן מצמיח הפרי והמיץ שבו. וממילא מאחר דאמרינן דמיץ הוי זיעה בעלמא ואינו כגוף הפרי, מסתבר שאין לברך עליו בפה"ע אע"פ שיש בו טעם הפרי, דהואיל ואין הטעם מגוף הפרי לא שייך לומר טעם כעיקר. משא"כ במי בישול שהטעם במים בא מעיקר הפרי, לכן שייך לומר דטעם כעיקר. [ומעין זה כתב בפתחי הלכה (עמ' 327 הע' 7).]

כל זה לדעת הרא"ש. אבל הרשב"א בסוגיין תי' באופן אחר, וז"ל "ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא, דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא ע"י שליקה מי שליקתן כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהון כהן." [וכן משמע גם מלשון הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ז ה"ד) "ירקות שדרכן להשלק, שלקן מברך על מי שלק שלהן בפה"א." הרי שהדבר תלוי אם דרכו בכך לבשל הירקות.]

ונראה לבאר שהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל דזיעה בעלמא הוא פירושו דלא חשיב כ"כ אע"פ שהוא מגוף הפרי, ומה"ט העלה דכל שדרכו בכך חשיב טפי ושפיר מברכין עליה בפה"ע. [כלומר, שהראב"ד והרשב"א מודים דה"ט דאין מברכין בפה"ע על מי פירות משום דלא חשיבי, רק נחלקו כיצד אפשר לתת חשיבות למי פירות – לדעת הראב"ד ע"י כתישה וסחיטה האדם אחשביה למיץ, ואילו לדעת הרשב"א רק אם דרכו בכך למיסחטיה יש לו חשיבות.] ואדרבה אין סברא לחלק בין בישול לסחיטה על דרך הרא"ש, דאם המיץ נחשב כחלק מגוף הפרי, א"כ מסתבר שאף במיץ יש טעם הפרי.

ומה שמיאן הרא"ש מלפרש כן היינו משום דאזיל לשיטתו, דס"ל דזיעה בעלמא הוא פירושו דלא נחשב כחלק מגוף הפרי, ולכן לא מהני דרכו בכך כלל, דאף אם דרכו בכך הא עדיין לא הוי מגוף הפרי. וע"כ צ"ל שהחילוק בין מי בישול למי סחיטה הוא דמי בישול חשיב כגוף הפרי, והיינו מדין טעם כעיקר, ואילו במי סחיטה לא שייך הך דינא דטכע"ק וכמו שנתבאר.

[והיה לבאר דעת הרשב"א באופן אחר עפ"י דברי רש"י לעיל (לו.) לגבי קמחא דחיטי דכל שדרכו בכך ליסחט לא חשיב כפרי שנשתנה, וה"ה הכא י"ל דכל שדרכו בכך למיסחטיה א"כ המיץ חשיב כעיקר הפרי. אך לא מסתבר לפרש כן, דאם זיעה בעלמא הוא פירושו דחשיב כפרי שנשתנה, א"כ הרי זה כדין טרימא ומה חידש מר בר רב אשי. ועוד, דכ"ש הוא שאם פרי גופא שנכתש נחשב כנשתנה, ה"ה נמי אם נהפך הפרי למשקה חשיב כנשתנה. אלא ע"כ דזיעה בעלמא אינו ענין לנשתנה כלל וכמו שנתבאר. ואם נאמר דזיעה בעלמא הוא פירושו דהואיל ואין דרכו בכך, ממילא אינו עיקר הפרי, א"כ עיקר חסר מן הספר. אלא משמע דדין הוא דמי פירות אינן כעיקר הפרי משום דרק בשר הפרי נידון כעיקר הפרי.]


ב) ונפק"מ בין הרא"ש להרשב"א בפירות בזה"ז שדרכן ליסחט. ולדעת הרשב"א מסתבר שיש לברך בפה"ע, וכ"ש לדעת הראב"ד דס"ל דכל משקה ע"י סחיטה מברך עליו בפה"ע. ועי' בשו"ע (סי' רב ס"י) שהביא ב' הדיעות, ואילו לקמן (סי' רה ס"ב-ג) סתם כדעת הרא"ש. וכתב שם המ"ב (ס"ק יד) דלדעת הרא"ש אף בפירות שדרכן לסחיטה אין מברכין על מימיהן בפה"ע. ומה שסתם כדעת הרא"ש כתב השעה"צ (סי' רב ס"ק נד) דאולי רק מספיקא סתם הכי הואיל ובלא"ה בדיעבד יוצא בשהכל.

אמנם החזו"א (סי' לג אות ה' ד"ה ואמנם במ"ב) כתב דבדרכן לסחיטה כו"ע מודו שמברכין על מימיהן בפה"ע [כלומר שהרא"ש לא פליג על הרשב"א אלא במי בישול כשאין דרכן בבישול]. וצ"ע דמזה שחילק בין מי בישול למי סחיטה הרי מוכח דס"ל דזיעה בעלמא הוא היינו שמי פירות אינן כגוף הפרי, וא"כ מה יועיל דרכו בכך. ואולי צ"ל לדעת החזו"א שהרא"ש סובר דכל שדרכו בכך חשיב המים כעיקר הפרי.

וראיתי בס' עם מרדכי (סי' כ אות ז') שיצא ללמד זכות על מנהג העולם לברך שהכל על מיץ תפוזים וכדומה אף שרובם עומדים לסחיטה. דהנה המרדכי (סי' קכה) העלה שיטה ג' לחלק בין מיא דסלקא לדובשא דתמרי, דדוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקרו לטבול בו קאי חשיב כמאכל כמקודם, וכהא דאמרינן בפ' חבית שמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדין אחר סחיטתם לשתיה מברך שהכל.

הרי שהבין המרדכי דכל שהמשקה עומד לפעולת אכילה הרי הוא נידון כמאכל וכגוף הפרי, משא"כ אם הוא עומד לשתיה, דאז נידון כמשקה ולא כגוף הפרי. וזוהי כוונת הגמ' דזיעה בעלמא הוא, כלומר דמשקה אינו כגוף הפרי הואיל ואין דינו כמאכל. ואולי יש לצרף שיטת הרא"ש (לדעת המ"ב) והמרדכי לברך שהכל על מי פירות אף כשרובם עומדים לסחיטה.

ולפי יסוד המרדכי ניחא מה שמברכין שהכל על הקאוו"ע אע"ג דמיא דסלקא כסלקא, דעל משקה אין מברכין אלא שהכל. והכי מבואר מהפמ"ג (סי' רב מ"ז ס"ק יג) שתלה דין זה במג"א (סי' רה ס"ק ו) שהביא דעת המרדכי. [ואילו לדעת הרא"ש והרשב"א מסתבר שיש לברך בפה"ע על קאוו"ע, שהרי המים מקבלים טעם מהקאוו"ע ע"י בישול וגם דרכו בכך.]

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 38a Berachot: 39a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today in honor of Rabbi Jeremy Wieder and by Aryeh and Brocha Holzer for a refuah shleimah for Mordechai Aton ben Sarah