טעם מצה ודין בישול אחר אפיה
א) איתא בגמ' (לח:) "דרש רב נחמן משום רבינו ומנו שמואל שלקות מברכין עליהם בפה"א וחברינו היורדים מא"י ומנו עולא משמיה דריו"ח אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ, ור' יוסי אומר יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח [הרי שנחלקו אם בישול מבטל השם לחם, וה"ה נמי י"ל שנחלקו אם בישול מבטל השם פרי או דילמא עדיין במילתייהו קאי]. ולא היא דכ"ע שלקות מברכין עליהן בפה"א, ועד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, אבל הכא אפי' ר' יוסי מודה."
הרי מבואר למסקנא דס"ל לר' יוסי דבעינן טעם מצה. ולכאורה צ"ע, דהנה איתא בפסחים (קטו:) "אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא." וביאר שם הרשב"ם דבדיעבד לא בעינן טעם מצה רק לכתחילה, משא"כ במרור. הרי להדיא דלא בעינן טעם מצה. [ובאמת קצ"ע דמנא ליה דבעינן טעם מצה אפי' לכתחילה.] ומסתבר דמה"ט סובר ר"מ שיוצאין אף במצה מבושלת, אך דעת ר' יוסי צ"ע.
[ועי' בריטב"א וברשב"א שכתבו דאף ר"מ מודה דבעינן טעם מצה, דהא לכו"ע בעינן טעם מרור וכמבואר בהמשך הגמ' (פי' ומסתבר שאין לחלק בין מרור למצה), אלא ע"כ בהכי פליגי אם בישול מבטל טעם מצה או לא. וצ"ע מהא דבלע מצה יצא, ומה בכך דבעינן טעם מרור, הא אף רבא חילק בין מצה למרור לענין טעם. וצ"ע אמאי לא פי' בפשיטות דר"מ סבר דלא בעינן טעם מצה.]
וכתב רבינו יונה (כז. בדפי הרי"ף ד"ה משום) בשם רבני צרפת שהכוונה היא דבעינן טעם מצה עניה וליכא דזו כיון דמבושלת היא הויא לה מצה עשירה. כלומר, דלעולם לא בעינן טעם מצה כלל, אך בעינן לחם עוני, וכל שנתבשלה שוב לא הוי לחם עוני. וכ"כ התוס' בפסחים (מא. ד"ה לא).
אמנם יעויין ברמב"ם הל' חמץ ומצה (פ"ו ה"ו) שכתב "ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח, אבל מצה שבישלה אינו יוצא בה י"ח באכילתה שהרי אין בה טעם הפת." הרי משמע שהבין דברי הגמ' כפשוטם, דבעינן טעם מצה. וצ"ע מהא דבלע מצה יצא. ותי' רבינו מנוח שם דה"ט דבלע מצה יצא משום דאי בעי למיטעם מצי טעים ולחם גמור קא אכיל, אבל הכא שבישלה דשוב לא מצי טעים לא יצא. ולכאורה היה נראה דכוונתו דלא בעינן אלא שיהא ראוי לטעם מצה, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכ"כ המאירי בסוגיין (ד"ה לענין).
אך לכאורה צ"ע בזה, שהרי הק' התוס' במנחות (יח: ד"ה ואמר) דמנא ליה לר' זירא דבעינן ראוי לבילה, ותי' דהואיל וכתיב בלולה בקרא ש"מ דבעינן שיהיה ראוי לבילה, ומאי דאין בילה מעכבת בו היינו משום דלא כתיב ובללת. ומבואר מדברי התוס' דאי לאו דכתיב בקרא בלולה לא היינו צריכין אפי' ראוי לבילה. והרי הכא לגבי מצה לא כתיב אלא בערב תאכלו מצות, ומהיכא תיתי לומר דבעינן ראוי לטעם מצה. ואת"ל דהוקשו מצה ומרור להדדי משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, א"כ ליבעי טעם מצה אף לעיכובא.
לכן נראה לפרש באופן אחר, דכוונת רבינו מנוח היא דטעם מצה הוא דין לא באכילת הגברא אלא בחפצא של מצה, דכל שאין בו טעם מצה לא מיקרי מצה, וסברא בעלמא היא. וכן מדוייק מלשונו שכתב "מאחר שבשלה בטלה מתורת לחם ואינו קרוי לחם כלל ואנן בעינן טעם מצה וליכא, ואע"פ שכתב הרב למעלה דבלע מצה יצא וכו', לא דמי דהתם אי בעי למטעם מצי טעים ולחם גמור קא אכיל." הרי שהדגיש דלאחר שנתבשלה המצה פקעה תורת לחם מינה, ומאי דבלע מצה יצא היינו משום דהואיל ומצי טעים טעם מצה, לפיכך "לחם גמור קא אכיל".
ובאמת הכי משמע גם מלשון הרמב"ם שכתב דאינו יוצא במצה מבושלת "שהרי אין בה טעם הפת". וצ"ע דאמאי לא כתב כלשון הגמ' דאין בה "טעם מצה", אלא ע"כ דס"ל דאין זה דין במצה אלא בלחם, דכל שאין בו טעם מצה אין לו דין לחם וכמו שנתבאר. [ולפ"ז צ"ל דמה שלא הזכירו ענין זה לעיל בסוגיא דחביצא, דהיינו שע"י בישול לחם משתנה טעמו ופקע מיניה שם לחם, י"ל דרק לגבי מצה נתבטל טעם הפת לגמרי ע"י בישול משא"כ בלחם.]
ושוב מצאתי דהכי משמע גם מלשון הט"ז (סי' תס"א ס"ק ב) "דלא בעינן שיטעום טעם מצה, היינו שאי"צ שיהיה טעם מצה בפה כמו מרור, אבל היא עצמה צריכה שיהא בה טעם מצה." ועיי"ש בפמ"ג שכתב דכוונת הט"ז היא כמש"כ הלבוש דבעינן ראוי לבילה. אך לא משמע הכי מלשון הט"ז, שהרי לא הזכיר דבעינן ראוי לטעם מצה. ויותר נראה לפרש כדברינו דסבר הט"ז דאע"ג דלא בעינן טעם מצה באכילת הגברא, מ"מ בעינן טעם מצה בחפצא, דבלא זה לא מיקרי מצה וכמו שנתבאר.
אך לפ"ז צ"ע, דאם איתא דר' יוסי סבר אף למסקנא דבישול מבטל תורת לחם מן המצה, א"כ היכי מצי סבר דמברך שהכל על השלקות. וע"כ צ"ל דסברה הגמ' למסקנא דר' יוסי דבישול מבטל טעם פת שבמצה, אך אינו מבטל טעם ירק, ולכן עדיין מברך בפה"א על שלקות. [וכבר העלו הב"ח (סי' שיח) והט"ז שם (ס"ק ו) חילוק כזה בין מצה לירק.]
והעיר האגלי טל (אופה סי' טו אות ב') דיש להביא ראיה לפירוש רבינו יונה. דהנה איתא בהמשך הגמ' (לח:) "מתיב רב יצחק בר שמואל ירקות שאדם יוצא בהן י"ח בפסח יוצא בהן ובקלח שלהן אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין, ואי ס"ד במילתייהו קאי, שלוקין אמאי לא, שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא." והרי מדברי הגמ' בפסחים מוכח דבעינן טעם מרור יותר מטעם מצה, וא"כ אמאי פריך ממרור, הרי אם כבר אמרנו דע"י בישול ליכא טעם מצה פשוט הוא דמאי דאין יוצאין בירקות מבושלין היינו משום דבעינן טעם מרור וע"י בישול פקע טעם מרור. אבל לדעת רבינו יונה ניחא, דמאי דאמרינן דבעינן טעם מצה פירושו דבעינן לחם עוני, ופשוט הוא דזה לא שייך אלא במצה ולא במרור.
אך לפי מה שביארנו בדעת הרמב"ם (לפי' רבינו מנוח) אין ראיה כלל, שהוא הבין דבתחילה קמשני הגמ' דר' יוסי סבר דבישול מבטל השם לחם עי"ז שמפקיע טעם המצה, ומ"מ אף ר' יוסי מודה שמברך בפה"א על שלקות משום דלא נתבטל טעם הירק ע"י בישול. ומה"ט גופא קפריך ממרור, דאם בישול אינו מבטל טעם הירק אמאי אינו יוצא במרור מבושל, ומשני דבעינן טעם מרור וליכא, פירוש הדבר דאף אם בישול אינו מבטל טעם הירק, מ"מ הרי הוא מחליש מרירות הירק, וכדי לצאת חובת מרור צריך לטעום מרירות הירק.
ב) והוסיף עוד האגלי טל שם דלפירוש רבינו יונה יש ליישב גם קושית הראבי"ה על היראים לגבי בישול אחר אפיה בשבת. דהנה כתב המרדכי בשבת (פ"ג סי' שב) בשם הרא"מ דאע"ג דאין בישול אחר בישול, מ"מ יש בישול אחר אפייה וצלייה כדאמרינן בפסחים (מא.) "צלאו ואח"כ בשלו חייב" ומוקי לה כר' יוסי דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח, אלמא דיש בישול אחר אפיה וה"ה נמי יש בישול אחר צליה. מיהו הראבי"ה כתב דלאו מילתא היא דבפ' כיצד מברכין (לח:) מייתי להך דר' יוסי ומסיק דע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא לגבי מצה דבעינן טעם מצה בפיו וליכא. הרי דאף ר' יוסי סבר דאין בישול מבטל אפייה. וכתב הב"י (או"ח סי' שיח ס"ה ד"ה וההיא) דקושית הראבי"ה היא קושיא חזקה על הרא"מ.
אמנם האגלי טל שם כתב דלפי מה שפי' רבינו יונה לא נתכוונה הגמ' לומר דמודה ר' יוסי דאין בישול מבטל אפייה, אלא עיקר כוונתה היתה דאין יוצאין במצה מבושלת לר' יוסי משום דבעינן לחם עוני, ואם בישל המצה שוב אינה בכלל לחם עוני. כלומר, דבישול מבטל אפיה להחשב מצה עשירה אבל לא מפיק ליה מתורת לחם לגמרי. וא"כ קושית הראבי"ה לק"מ, דיתכן דאף למסקנת הגמ' בסוגיין לעולם בישול מבטל אפייה להחשיבו כמצה עשירה, וא"כ אף לענין שבת י"ל דבישול מבטל אפייה אע"פ שאינו מבטל השם לחם. וכנראה שהבין הראבי"ה כדעת הרמב"ם דלמסקנא דר' יוסי אין בישול מבטל אפייה כלל, אלא רק מסלק טעם מצה בלבד. [ואף לפי' רבינו מנוח צ"ל דאין בישול מבטל אפייה, דרק לגבי מצה אמרינן שבישול מסלק טעם מצה משא"כ בלחם וכמו שנתבאר.]
אבל הט"ז (סי' שיח ס"ק ו) תי' באופן אחר, דאולי הרא"מ סבר כדעת הי"א שהביא הרמ"א שם (ס"ד) דיש בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן אם מצטמק ויפה לו. וה"ט משום דכיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש יש בו משום בישול, דמלאכת מחשבת אסרה תורה (וכ"כ הט"ז שם סוף ס"ק ד). ולפ"ז אף אם נאמר כדעת הרמב"ם דלמסקנת הגמ' ר' יוסי מודה דלעולם אין בישול מבטל אפיה היינו רק לענין שאין בישול מבטל תורת לחם שעל המצה, וה"ה נמי אינו מבטל תורת פרי לענין ברכה, אלא בישול רק מוסיף טעם חדש בדבר [ומה"ט אינו מגרע לברכת הפרי אבל מ"מ אין אדם יוצא במצה מבושלת], ואף אם אין בישול מסלק טעם לחם [אלא רק טעם מצה], מ"מ הרי הוא מוסיף טעם בלחם. ונפק"מ לענין שבת דכל שנשתנה טעם האוכל ע"י בישול ונהנה האדם מזה יש בו משום בישול.
[וקצת קשה, שהרי הרא"מ למד דיש בישול אחר אפיה מקרבן פסח. ואם נאמר דלעולם אף הרא"מ מודה דאין בישול מבטל אפיה, ורק לגבי שבת ס"ל דחייב משום בישול על הוספת הטעם, א"כ היאך יליף דין זה מקרבן פסח. וע"כ צ"ל שהבין רא"מ דלא פליגי הך סוגיא דפסחים אסוגיא דברכות, אלא לעולם אף בפסחים ידעו דה"ט דר' יוסי משום דבענין טעם מצה וליכא, רק סברה הגמ' דמה"ט גופא יש בישול אחר צליה אף בקרבן פסח, דאף אם בישול אינו מבטל אפיה (ועדיין יברך המוציא על מצה מבושלת) וגם אינו מבטל דין צליה, מ"מ מקרא ד"בשל מבושל" ילפינן דכל שאכל קרבן פסח שיש בו אפי' רק טעם בישול חייב, וממילא שפיר איכא למילף מקרבן פסח לבישול בשבת, שגם בישול בשבת תלוי בטעם.]
ונראה לבאר עפ"י מה שיש לחקור בגדר מלאכת בישול אוכלין בשבת – האם חייב רק כשמכשיר את האוכל ע"י האור ועושהו ראוי לאכילה, או דילמא חייב כל שמתקן את האוכל ע"י האור. והנה כתב הרמב"ם בהל' שבת (פ"ט ה"ג) "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור." ומשמע מדבריו שאם בישל דבר שהיה רק מבושל כמאכל בן דרוסאי חייב מה"ת. אבל המ"מ שם הביא בשם הרשב"א דכל שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בו משום בישול מה"ת.
ואפשר לפרש שנחלקו בשאלה הנ"ל. דעת הרשב"א היא דכל שבישל האוכל עפ"י דין, דהיינו שעשאו ראוי לאכילה (אף אם אינו נאכל אלא ע"י הדחק), שוב אין בו משום בישול מה"ת, דבישול בשבת פירושו להכשיר אוכל ע"י האור. אבל הרמב"ם סובר דכל שלא נתבשל כל צרכו, הרי הבישול עדיין מתקן את האוכל אף אם אינו מכשירו לאכילה, ולכן שפיר יכול להתחייב עליו מה"ת משום בישול בשבת.
ונראה שהט"ז הבין דרא"מ אזיל בשיטת הרמב"ם דבישול בשבת תלוי בתיקון המאכל, ולכן ס"ל דכל שמוסיף טעם חדש באוכל ע"י הבישול, אף אם אינו מכשירו לאכילה עי"ז, שפיר יש בו משום בישול בשבת. ומה"ט אף אם בישול אינו מבטל התורת לחם דאפייה, מ"מ שפיר נכלל במלאכת בישול בשבת. ואולי הראבי"ה אזיל בשיטת הרשב"א דאף בישול בשבת תלוי בהכשר האוכל ולא בתיקונו, ומש"ה ס"ל דלא איכפת לן במאי דנשתנה טעם הדבר ע"י בישול, אלא כל שלא הכשיר את האוכל ועשהו ראוי לאכילה ע"י הבישול אינו חייב עליו מה"ת משום בישול בשבת.
[וע"ע בב"ח (סי' שיח) שיישב קושית הראבי"ה באופן ג', דהואיל ובגמ' פסחים (מא.) לא משני דע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, א"כ י"ל דגם בגמ' ברכות לא הוצרכו לומר הכי, דהוה מצי לתרוצי דשאני מצה מירק, דלעולם בישול מבטל אפייה, ורק אינו מבטל שם ירק וטעמו (ומה"ט קיי"ל דמברכין בפה"א על שלקות), ורק לרווחא דמילתא משני דאינו יוצא במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה וליכא.]
0 comments Leave a Comment