דין בריה לברכה אחרונה

א) כתבו התוס' (לט. ד"ה בצר) דבירושלמי איתא דר' יוחנן היכי בריך אזית, הא לא הוי שיעורא, וקאמר משום בריה, דאפי' לא אכל אלא פרידה א' של ענב או פרידה א' של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפי' על פחות מכזית. וכתבו התוס' דלכאורה הירושלמי פליגא אגמ' דידן, דהא אמרינן בבבלי דה"ט דר' יוחנן בריך אזית משום דאייתו לקמיה זית גדול, משמע דאינו מברך על זית פחות מכזית אפי' אם אכל זית שלם. [ועי' בב"י (סי' רי, עמ' שלז ד"ה והרי"ף) שהעיר דמזה שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין בריה משמע דס"ל למסקנא דהבבלי חולק על הירושלמי וקיי"ל כבבלי דליכא דין בריה לגבי ברכה.] אך ה"ר יוסף היה מפרש שהירושלמי לא פליגא אבבלי דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח, וא"כ לא חשיב כבריה, והירושלמי היה סובר שהזית היה שלם.

ומשמע שהבינו התוס' דלדעת הירושלמי לא שייך דין בריה אא"כ אוכל פרי שלם, אפי' עם הגרעין, אע"ג דבזית הגרעין אינו ראוי לאכילה. וכ"כ הרשב"א (ד"ה ההוא). [ואע"פ שהראש יוסף ביאר דלדעת הרשב"א ל"צ לאכול הגרעין, ור' יוחנן רק הניח זית שלם בפיו ואח"כ הוציא הגרעין מפיו, מ"מ מדברי הרמ"א (סי' רי ס"א) מבואר שלא פי' כך בדברי התוס' והרשב"א, עיי"ש במ"ב (ס"ק ז). ובמג"א (סי' רי ס"ק ד) פי' בדעת הרשב"א דע"כ לא אכל אלא רק תוך הגרעין, אך גם זה לא נראה מפשטות לשונו.]

אמנם הרא"ש (סי' טז) כתב דאולי מיירי הירושלמי שהיה זית שלם כשהובא לפניו, ואע"ג שהשליך הגרעין לפני שאכלו, מ"מ כיון שהובא לפניו שלם ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור. ואילו הבבלי מיירי שכבר הסירו הגרעין לפני שהביאו הזית לפניו.

ורבינו יונה (כז: ד"ה אני) העלה שיטה ג', דאם הגרעין ראוי לאכילה לא שייך דין בריה אלא כשאוכל כל הפרי עם הגרעין, אבל אם אינו ראוי לאכילה צריך שיהיה בו שיעור מלבד הגרעין, "שכיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין נמצא שלעולם לא הוי בריה שכשתוציא הגרעין כמו שדרך להוציאו לא ישאר שלם." ועי' בד"מ (סי' רי ס"ק א) שנסתפק בכוונתו, אם ר"ל דלא שייך דין בריה בפרי שאין הדרך לאכול הגרעין, או דילמא לעולם אם אכל הגרעין אף שאינו ראוי לאכילה מברך ברכה אחרונה אף על פחות מכשיעור, רק דהואיל ואין הדרך לעשות כן לפיכך כתב רבינו יונה דליכא דין בריה בפרי כזה, לפי שבדרך כלל לא יאכל גם הגרעין.

והנה אם נאמר דלדעת רבינו יונה ליכא דין בריה כלל בפרי שאין הגרעין ראוי לאכילה, א"כ ע"כ צ"ל דהבבלי חולק על הירושלמי, דהא לדעת הירושלמי ע"כ שייך דין בריה בזית אע"פ שאין הגרעין ראוי לאכילה. ומש"כ רבינו יונה דלענין הדין אפשר להעמיד התלמוד שלנו עם התלמוד ירושלמי י"ל דכוונתו דאף הבבלי מודה דשייך דין בריה לענין ברכה, אלא דס"ל דהיינו רק כשהגרעין ראוי לאכילה וכמו שנתבאר.


ב) ולכאורה צ"ע, דהא בריה הוא דין בכהת"כ, ונפק"מ לכמה ענינים: א', לענין מלקות על אכילת בריה. דתנן במכות (יג.) "כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית. אמר להן ר"ש אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה, אמר להן אף חטה א' כברייתה." הרי שאף רבנן מודים שלוקה על אכילת בריה ממאכ"א אפי' אם הוא כל שהוא. ב', לענין ביטול. דאיתא בחולין (צו:) "גיד הנשה שנתבשל, בזמן שמכירו בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורין." וגמ' שם (צט:-ק.) "וליבטיל ברובא (פי' באינו מכיר), בריה שאני." הרי דבריה חשוב הוא ומדרבנן לא בטיל אפי' בששים. ועי' בשו"ע יו"ד (ריש סי' קא) ובט"ז שם (ס"ק א).

ומעתה צ"ע, דהיכי ס"ד דהבבלי חולק על הירושלמי ולית ליה דין בריה כלל. ולכאורה י"ל דהנה התוס' בחולין (צו. ד"ה מאי) הק' דמ"ש גיד הנשה ואבר מן החי דשייך בהו דין בריה טפי מנבילה. ותי' דה"ט דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באמה"ח כאילו פירש בין גדול ובין קטן, דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים, אבל נבילה חתיכה נמי משמע נבילה. [כלומר, דמקרא דלא תאכל גיד שמעינן דלוקה בב' גווני – הא', אם אכל גיד הנשה שלם; והב', אם אכל כזית, דאין אכילה פחותה מכזית. משא"כ בנבילה דהואיל ואם יחלק עדיין שמו עליו, א"כ כל ענין בריה לא שייך גבה, וע"כ צ"ל דמאי דכתיב לא תאכל כל נבילה פירוש הדבר לא תאכלו כזית נבילה.]

הרי מבואר דס"ל להתוס' דדין בריה תלוי בשם האיסור דכתיב בקרא. ומעתה יש לעיין לענין ברכה אחרונה. ובדעת הירושלמי (וכן לדעת הבבלי למסקנת התוס') לכאורה היה נראה לפרש בפשיטות דס"ל דאסמכוהו רבנן לברכה אחרונה אקרא ד"ואכלת ושבעת וברכת", ומש"ה הואיל ושבעת המינין כתיבי בקרא לעיל מיניה, הרי המין מחייב בברכה אחרונה, וממילא דמי ממש לגיד ועוף טמא, וחשיב כאילו כתיב אם תאכל חטה ושעורה וכו' וברכת.

אך יש לדון בזה, דהנה נחלקו הראשונים אם ברכת מעין ג' היא מה"ת או לא. ואם נאמר שהיא מדרבנן, הא לא כתיב ברכה בקרא, וממילא י"ל דאינו חייב לברך על בריה. ואף אי רבנן אסמכוהו לחיוב ברכה אחרונה אקרא ד"ואכלת ושבעת וברכת", י"ל דרק לגבי עיקר אכילה אסמכוה, דהיינו שצריך לאכול כשיעור כזית כדי להתחייב, אבל בפחות מכשיעור אינו חייב אף אם אכל בריה שלימה. ויש להוסיף דאף אם ברכת מעין ג' היא מה"ת יתכן דרק בכדי שביעה הוי מה"ת דכתיב ואכלת ושבעת, אבל בפחות מכדי שביעה אין חיוב לברך אלא מדרבנן, ושוב י"ל דלא אסמכוהו רבנן אקרא אלא לענין אכילה בכזית. ונראה דמה"ט ס"ד להתוס' שהבבלי חולק על הירושלמי ולית ליה דין בריה כלל לענין בריה משום דלא כתיב בריה בקרא.

ועוד יש להעיר, דלפי מה שנתבאר יצא דאף לדעת הירושלמי ליכא דין בריה לגבי ברכה אלא רק בשבעת המינין בלבד, כיון דכתבינהו רחמנא בלשון יחיד גפן ותאנה ורמון, משא"כ בשאר מינים דלא עדיפי מחטה של טבל דלא חשיבא כבריה לרבנן הואיל ולא כתיב לא תאכל חטה. וכ"כ הפנ"י (לח: ד"ה שם אא"ב), וכבר קדמו בזה בשו"ת חות יאיר (סי' קס). וכן העלה הגרי"ד מדעת עצמו בשיעוריו לסוכה (כו:).

[וכבר העירו שיש לדייק כך מדברי הירושלמי גופא, דאיתא התם "ר' יוחנן נסיב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והוה ר' חייא בר ווא מסתכל בה, א"ל ר' יוחנן בבלייא למה את מסתכל בי, לית ליך כל שהוא ממין שבעה מברך עליו לפניו ולאחריו." ולבסוף קאמר "מה עביד ליה ר' יוחנן משום בריה." הרי משמע דרק לגבי שבעת המינין קאמר ר' יוחנן דמברך אף על פחות מכשיעור משום בריה, וכך היתה כוונתו מתחילה לומר וכי אין אתה מודה דעל ז' מינין מברך ברכה אחרונה בכל גווני. אך עיי"ש בחות יאיר שדחה סברא זו, שהרי לא מצינו אלא דאחשבה רחמנא לגפן ורמון, ומנא לן דגרגר של ענב או פרידה של רמון חשיב כבריה.]

אכן לאו כו"ע מודו לזה. עי' במג"א (סי' רי ס"ק ג) שכתב דמגמ' חולין (קיט.) משמע דאף קטנית א' מיקרי בריה. הרי דדין בריה לענין ברכה שייך אף בשאר מינים. וכן מבואר מלשון רבינו יונה שם שכתב דכל דבר שדרכו לאכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רמון או של ענבה או גודגדניות שייך ביה דין בריה. הרי דאף בגודגדניות שייך דין בריה. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה, דמנא ליה להירושלמי לחדש דין בריה לגבי ברכה, אם כל דין בריה תלוי בשם האיסור בקרא, והא לא כתיב קטניות או גודגדניות בקרא.

ובלא"ה קשה, שהרי כתב הרא"ש בחולין (פ"ז סי' לה) "הא דאמרינן דבריה לא בטלה ה"מ כשהוא שלם, אבל נתרסק או נתחתך ממנו קצת תו לא איקרי בריה ובטל ברוב", והביא ראיה לכך מגמ' מכות (טז:) ריסק ט' נמלים וא' חי והשלים לכזית לוקה שש, אלמא כשהם מרוסקים לא מיקרי בריה. ומ"ש הכא דדעת הרא"ש היא דשיין דין בריה אף אם לא אכל דבר שלם (פי' הפרי עם הגרעין).


ג) וע"כ צ"ל דאפשר לבאר דעת הירושלמי באופן אחר, דשאני דין בריה לגבי ברכה מדין בריה לגבי איסורים, דהכא תלוי רק בחשיבות הדבר, דכל שנהנה מדבר חשוב חייב לברך ברכה אחרונה. משא"כ בכהת"כ דדין בריה תלוי בשם האיסור, ממילא לא שייך דין בריה אא"כ כתיב בריה בקרא.

וכבר העירו רבים שכ"כ הראבי"ה (סי' קז) להדיא וז"ל "ואפי' לרבנן דר"ש דפליגי בחטה לענין מלקות, לענין ברכה מודו דחשוב רק דיהיה שלם." וכן העלה החות יאיר שם למסקנא, וז"ל "אלא ע"כ דעת הירושלמי דמחייב בפרי שלם משום בריה, בכל פרי שבעולם סבירא ליה כן מסברא בעלמא דחשיב הוא." ומעין זה כתב גם במגן גבורים (סי' רי ס"ק ג).

ועפי"ז לק"מ מדברי הרא"ש בחולין, דהואיל ודין בריה לגבי ברכה תלוי בחשיבות, יתכן דכל שהמאכל היה שלם כשהובא לפניו, אף אם אינו אוכל דבר שלם, מ"מ הואיל ואכל כל מה שהיה יכול לאכול חשיב כאוכל מאכל חשוב. וכ"כ הפמ"ג (סי' רי א"א ס"ק ג, ד). וגם ניחא מאי דלדעת רבינו יונה והמג"א איכא דין בריה לגבי ברכה אף שלא משבעת המינין, דאין דין בריה לגבי ברכה תלוי בקרא. ועוד יש ליישב לפ"ז מאי דקאמר בירושלמי דאפי' פרידה א' של רמון מיקרי בריה, דלכאורה תמוה הא אין זה פרי שלם. אבל אם דין בריה לגבי ברכה תלוי בחשיבות אולי ל"צ פרי שלם, אלא דבר שלם, ואף פרידה א' של רמון מיקרי דבר שלם וחשוב.

ובדעת התוס' והרשב"א ע"כ צ"ל דאף אם כל עיקר דין בריה לענין ברכה אינו אלא מדרבנן, מ"מ תיקנו חכמים דומיא דבריה דכהת"כ, דלא חשיב כבריה אא"כ אוכל דבר שלם. וכבר העירו האחרונים דמדברי רש"י בשבועות (כא: ד"ה מפרש) משמע דאף דין בריה לגבי איסורין הוא משום דהוי דבר חשוב, ולא משום דהוי כאילו כתיב בריה בקרא. וצריך להבין לפירוש זה מאי שנא חטה דלא חשיב כבריה אע"ג דהוי דבר שלם, ולכאורה היינו משום דאם יחלק עדיין שמו עליו. עכ"פ לדעת רש"י מסתבר שיש להשוות דין בריה לגבי איסורין לדין בריה לגבי ברכה, ומסתבר דאינו מברך ברכה אחרונה על בריה אא"כ אכל דבר שלם.