סוף זמן תפילת שחרית – ב'

א) הבאנו מה שנחלקו הרא"ש והרמב"ם אליבא דר' יהודה אם יכול להתפלל תפילת שחרית בין ד' שעות לחצות רק בתורת תשלומין או דילמא אף אם מתפלל אחר ד' שעות עדיין מקיים עיקר חיוב תפילת שחרית אלא דמיקרי תפילה שלא בזמנה, ונפק"מ אם הזיד ולא התפלל עד לאחר חצות. ויש להוסיף דנפק"מ גם לענינים אחרים. א', מי שהיה אונן מתחילת זמן תפילת שחרית ונקבר מתו לאחר ד' שעות. דהנה מבואר ביו"ד (סי' שמא ס"ב) שאם מת לו מת קודם הלילה ולא נקבר עד למחר אינו מתפלל תשלומי ערבית, דכל שהיה אונן בשעת עיקר חיוב התפילה אינו בכלל תשלומי אותה תפילה. ומעתה יש לדון לענין תפילת שחרית. ונחלקו בזה הפוסקים. דעת המג"א (סי' עא ס"ק א) היא שאם נקבר קודם חצות מתפלל. אבל השע"ת שם (סוף ס"ק ב) הביא בשם הזרע אמת שאינו מתפלל י"ח. ונראה דלדעת הזרע אמת מה שמתפלל בין ד' שעות לחצות הוא רק בתורת תשלומין, ולכן כל שהיה פטור באותה שעה שוב אינו מתפלל. ובדעת המג"א י"ל דהוא סובר דעד חצות הוא חלק מעיקר החיוב.

ב', האם יכול לברך ברכות ק"ש לאחר ד' שעות. איתא במתני' (ט:) הקורא ק"ש לאחר ג' שעות לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ובגמ' שם (י:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך לפניה ולאחריה. וכתב הרא"ש (פ"א סוף סי' י) בשם רב האי גאון "אף כל שעה רביעית אע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה". ודייק מדבריו דמשמע דוקא שעה ד' שהוא זמן תפילה לר"י אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות. וכן פסק השו"ע (סי' נח ס"ו).

וצ"ע בעיקר דברי הגמ', דמה שייך לברך ברכות ק"ש לאחר זמן ק"ש. וכתב בביאור הגר"א שם (ס"ק טו) ד"ברכות לא שייכא לקריאת שמע, כמו שכתב הרשב"א בתשו' (ח"א סי' מז), והרי הם כמו תפילה, לפיכך דינם כמו בתפילה." וכך הם דברי הרשב"א שם "דברכות של ק"ש אינן ברכות ק"ש ממש כברכת התורה וכברכת המצות, שא"כ היה לנו לברך לקרוא את שמע כמו שמברכין על קריאת התורה וכו' אלא ברכותיהן נתקנו בפני עצמן אלא שתקנו לאומרן לפני ק"ש ולאחריו וכו'." והוסיף עליו הגר"א דברכות ק"ש הן חלק מתפילה, שנתקנו כחלק מסדר התפילה (לכאורה פירושו כהקדמה לתפילה).

אך א"כ צ"ע, דאם ברכות ק"ש הן חלק מתפילה, אמאי אינו קורא הברכות לאחר ד' שעות, הרי מתפלל גם לאחר ד' שעות. וכן הק' החת"ס בהגהותיו על השו"ע שם. וביארו האחרונים [עי' בארץ צבי (סי' לו) ועוד] שהרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל שיכול להתפלל אחר ד' שעות רק מדין תשלומין, וממילא לא אמרינן הכי אלא בתפילה שיש לה תשלומין, משא"כ בברכות ק"ש דלא מצינו תשלומין להן. אבל לפי הרמב"ם מסתבר שיוכל לומר אף ברכות ק"ש בין ד' שעות לחצות.

[אלא דצ"ע בדעת השו"ע, שהרי השו"ע פסק (סי' פט) כדעת הרמב"ם דאף אם עבר ולא התפלל עד ד' שעות מ"מ מתפלל עד חצות, ומאידך פסק דלאחר ד' שעות אינו יכול לברך ברכות ק"ש. וצ"ל דס"ל להשו"ע שלא תיקנו ברכות ק"ש אלא בעיקר זמן תפילה, ודו"ק.]

ונראה דלזה נתכוין המשכנ"י (סי' פ) שכתב דנראה לו שיכול לברך הברכות עד חצות משום דדעת הרמב"ם עיקר. ולכאורה מה ענין מח' הרי"ף והרמב"ם לקריאת הברכות. אך לדברינו ניחא, דרק לדעת הרמב"ם שעיקר זמן תפילת שחרית נמשך בדיעבד עד חצות אף לר"י יכול גם לברך ברכות ק"ש, משא"כ לדעת הרא"ש וכמו שנתבאר.

ולענין הלכה כתב הבה"ל (סוף סי' נח ד"ה קוראה) דאע"ג דהרא"ש הביא בשם רב האי גאון דלאחר ד' שעות אין לברך, מ"מ המשכנ"י בתשו' חולק עליו, ואולי יש להקל ולברך אם נאנס, שהרי המהרי"ל כתב שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות [ובפרט דלדעת הרמב"ם בהל' ק"ש (פ"א הי"ג) יכול לברך כל היום, וכן הביא הכס"מ שם בשם רבינו מנוח, וכן העלה הפר"ח (סי' נח ס"ק ז) להלכה]. וכן כתב בהליכות שלמה (פ"ז אות ט"ו) בשם הגרש"ז אויערבאך.


ב) אלא דצ"ע בביאור דעת הרמב"ם דלר"י אם מתפלל שחרית מד' שעות עד חצות נחשב כמקיים עיקר חובת תפילה, רק שאינו מקיים מצות תפילה בזמנה, הרי לאחר זמן תפילה כבר ביטל עיקר חובת התפילה, ושוב אינו יכול לקיים מצות תפילה אלא בתורת תשלומין.

וראיתי מי שרצה ליישב שהרמב"ם סובר דאע"ג דלכתחילה צריך להתפלל דוקא בזמן שהקריבו הקרבן בפועל בביהמ"ק, מ"מ בדיעבד יכול להתפלל אף בזמן הראוי להכשר הקרבן, ואף ר"י מודה דכל הבוקר כשר להקרבת תמיד של שחר, רק שבפועל לא הקריבוהו עד ד' שעות, וממילא בדיעבד יכול להתפלל גם אחר ד' שעות.

ועי' ברמב"ם הל' תמידין ומוספין (פ"א ה"ב) שכתב "ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל המזרח, ופעם א' דחקה שעה את הציבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום." וכתב המשכנ"י (סוף סי' פ) דמלשון הרמב"ם משמע שיכול להקריב תמיד של שחר עד חצות, ורק שמעשה שהיה כך היה שהקריבו התמיד בד' שעות, אך לעולם היו יכולים להקריבו גם אח"כ עד חצות. וכבר העיר על כך הלח"מ שהרמב"ם כתב בפיהמ"ש דהעדות שתמיד של שחר קרב בד' שעות היתה מפי המעשה (ודלא כהראב"ד שפי' דהיתה עדות מפי השמועה, דהיינו שקיבלו שאפשר להקריב התמיד עד ד' שעות), ולדידיה אין הכרח לומר שראוי להקריב התמיד רק עד ד' שעות.

ולפירוש זה יתיישב היטב מה שראיתי מקשים [עי' בערוה"ש (סי' רלג ס"ה) שהק' כן לגבי תפילת מנחה] דהיאך אפשר לומר שנחלקו ר"י ורבנן מתי הקריבו התמיד בביהמ"ק, וכי נחלקו במציאות. ולפ"ז י"ל דלעולם כו"ע מודו שראוי להקריב הקרבן עד חצות, אבל בפועל לא הקריבוהו אלא עד ד' שעות, ונחלקו אם חכמים קבעו זמן תפילה רק עפ"י הזמן שהקריבו הקרבן בפועל או אף עפ,י הזמן שראוי להקריבו.

אך נראה דלכאורה א"א לפרש כן בדעת הרמב"ם, שהרי פסק הרמב"ם (פ"ג ה"ז) שאם התפלל תפילת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ומשמע שיצא חובת תפילה בזמנה בדיעבד. הרי מבואר שאם התפלל בזמן הראוי להכשר הקרבן יוצא בדיעבד אף חובת תפילה בזמנה, ואילו מלשון הרמב"ם שם (ה"א) מבואר דס"ל שאם התפלל לאחר ד' שעות לא קיים מצות תפילה בזמנה כלל. אלא ע"כ צ"ל דלאחר ד' שעות שוב אין הזמן ראוי לתמיד של שחר, ומש"ה אינו יוצא חובת תפילת שחרית בזמנה אף בדיעבד.

ואמנם כ"כ המנ"ח (מ' תא) שהזמן הראוי להקרבת תמיד של שחר הוא מעלות השחר עד ד' שעות, ומה שלא שחטוהו עד שהאיר פני המזרח היינו רק דילמא אתו למיטעי. וכ"כ הלח"מ שם דאע"ג דכתב הרמב"ם שהעדות מפי המעשה היתה, י"ל דמכח המעשה קיבלו ההלכה דאין שחיטת תמיד של שחר כשירה לאחר ד' שעות. וכן העלה גם הרדב"ז שם בדעת הרמב"ם. [ולענין תחילת הזמן, מדברי הרמב"ם בהל' עבודת יוה"כ (סוף פ"א) מבואר שהתמיד כשר מעלות השחר – אלא שכבר העיר הגרי"ז בקונטרס יומא (כח:) דמלשון הרמב"ם בהל' תו"מ שם משמע דמעיקר הדין אין התמיד ראוי להקרבה אלא משהאיר פני המזרח.]

ואע"ג דמדברי הרמב"ם שם לא משמע כפירוש הלח"מ, מ"מ ע"כ צריך לפרש כך כדי שלא יסתרו דברי הרמב"ם זה על זה וכמו שנתבאר. וצ"ל דלעולם נחלקו ר"י ורבנן בזמן שהקריבו את התמיד בפועל, וזה תלוי בזמן הראוי להקריבו, שכשנדחקה השעה דחו הקרבת התמיד עד הזמן האחרון. ושוב העירוני שכ"כ הרא"ה (כו. ד"ה רבי) שנחלקו ר"י ורבנן בזמן הראוי להקרבת התמיד, ולר"י בוקר היינו עד ד' שעות [וכן מבואר בגמ' לקמן (כז.) דלאחר שאף הצל חם שוב לא נקרא בוקר]. וי"ל שזוהי כוונת הרמב"ם, דהואיל ופעם א' שחטוהו בד' שעות ש"מ דאף זה נקרא בוקר, אבל לעולם אחר ד' שעות דלא מיקרי בוקר אינו ראוי להקרבת הקרבן.

[ונראה עוד, דאף בלאו הך טעמא שיסתרו דברי הרמב"ם זל"ז, מ"מ צריך לפרש שנחלקו ר"י ורבנן בזמן הראוי להקרבת תמיד של שחר. דהא אמרינן בגמ' (כז.) דקיי"ל כר"י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. ואם איתא דכו"ע מודו דעד חצות ראוי להקרבת הקרבן, א"כ מאי ראיה מייתי מזה שהקריבו התמיד בד' שעות, הא עדיין יש מקום לפסוק כרבנן דתפילת שחרית עד חצות מפני שראוי להקריב הקרבן עד חצות. אלא ע"כ דלר"י לאחר ד' שעות שוב אינו ראוי להקריב הקרבן.]

אלא דלפ"ז שוב הדרה קושיא לדוכתה, דמאיזה טעם פסק הרמב"ם שיכול לקיים חובת שחרית גם אחר ד' שעות אע"פ שאין הזמן ראוי להקרבת הקרבן. ולפי מה שיתבאר בשיעורים לקמן בגדר מצות תפילה תתיישב גם קושיא זו.