איתא במשנה (ב.) המביא גט בא"י אינו צריך שיאמר ב"נ וב"נ ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ופירש רש"י דלאחר קיום חותמיו הגט כשר, "ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר [בלי קיום] דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין לקיימו כדאמרינן בגמ' (ד.) בתי דינין קבועין." והא דכתב רש"י שאם אין עליו עוררין מסתמא כשר, פי' דהגט כשר ע"פ רוב ולא בוודאות. אין ספק דהגט נכתב לשמה משום דכל בני א"י בקיאין (עיין רש"י (ב:) ד"ה א"נ ממדינה למדינה), אבל אפשר דיש להסתפק אם הוא מזויף, ואם יש קיום החתימות בודאי כשר, אבל בלי קיום, אע"פ שאין עליו עוררים הוא רק כשר מדין רוב. ומשמע מהכא דלענין החקירה אם נעשית התקנה של ב"נ וב"נ משום חשש זיוף או רק משום לעז (דהיינו ערעור שלא כדין - עיין תוס' (ב: ד"ה לפי (ב')) דרש"י סובר דנתקן משום חשש זיוף, ולכן רק כשר מדין רוב.

ויש לעיין דאם יש חשש זיוף, למה לא תקנו ב"נ וב"נ גם בא"י. ולכאורה י"ל דאיתא בגמ' (ג.) דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ופרש"י דלא חציף איניש לזיופי, והוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן (כעין סברת המהרש"ל (בתוס' ד"ה ואם) לבאר למה אין ב"ד טוענין מזוייף), אבל קשה דא"כ למה תקנו ב"נ וב"נ במביא גט ממדה"י. ועוד, קשה דרש"י לא כתב שעדים החתומין וכו', אלא כתב דעדים מצויין לקיימו. ועוד, הסברא של עדים מצויין מונע רק החשש של לעז, דכיון דקל להביא עדי קיום, הבעל לא יערער ואפי' אם הוא יערער אין לחשוש ללעז דקל להביא עדי קיום. אבל לגבי חשש זיוף איך מהני עדים מצויין לקיימו.

ועיין במהר"ם שי"ף (תוס' (ב:) ד"ה דאתיוה) בסוף דבריו שכתב "ואולי בא"י דמצויין עוברים ושבים מתיירא הוא לזייף שמא יהיה נתפס תיכף בזיוף." ועל פי דברי המהר"ם שיף אפשר ליישב שמשום עדים מצויין לא חציפי לזייף כמו שחציפי במדה"י. דהיינו ביאור לא חציף הוא משום שאנשים אינם חצופים בפני אנשים אחרים כשהזיוף יתגלה. ולכן תקנת ב"נ וב"נ מועיל נגד חשש זיוף במדה"י, אבל אין צריך לתקנה בא"י משום דזיוף אינו שכיח כ"כ, ומסתמא כשר. וכ"ז מדוייק בלשון רש"י שמוסיף דעדים מצויין תמיד לקיימו - משום דתמיד מצויין לקיימו אין לחשוש לזיוף בגט המובא מא"י.

אבל ביאור זה קשה מרש"י דף ב' ע"ב. איתא בגמ' דסיבת התקנה במדה"י לרבא הוא משום דאין עדים מצויין לקיימו, ולפי רש"י לעיל ההסבר הוא משום דאין עדים מצויין להכיר החתימות, יש חשש שחציף איניש לזיופי. אבל רש"י (ב:) כתב "אין שיירות מצוייות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים," דהיינו החשש של לעז. ועוד קשה הגמ' (ה.) "הוא עצמו שהביא גיטו אין צריך לומר ב"נ וב"נ טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר ב"נ וב"נ דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה." ומשמע דכל החשש הוי רק לעז - דאם יש חשש של זיוף עדיין צריך הבעל לומר ב"נ וב"נ לעקור החשש. ועוד, כתב הר"ן (ב. בדפי הרי"ף), ד"ה וכתב רש"י, שרש"י כתב דדין המשנה של ב"נ וב"נ שזה רק בשליח להולכה ולא בשליח לקבלה משום שהאשה נתגרשה בקבלתו ושוב א"צ ב"נ וב"נ, "וכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח לקבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט." והקשה הפנ"י דזה א"ש לשיטת תוס' (ב: ד"ה לפי) שס"ל דבאמת אין חשש זיוף או לא לשמה, רק לעז בעלמא, אבל רש"י סובר דיש חשש דשלא לשמה כדמוכח ברש"י (ב: ד"ה ורבנן) הוא דאיצריכו "משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו'," ולכן קשה על הר"ן דאיך ביאר שיטת רש"י מבלי לחשוש לזה, ומדוע לא תקנו ב"נ וב"נ אפי' לשליח לקבלה. ועוד קשה על הר"ן ממה שכתבנו לעיל דרש"י בעצמו (ב.) סובר דיש חשש של זיוף. ועוד קשה על רש"י (ב:), דאמר שיש חשש לא לשמה אצל גט שהובא ממדה"י, מגמ' (ה.) בעל שהביא גיטו וכו', הא צ"ל ב"נ וב"נ למנוע חשש לא לשמה. ובכלל, מה התקנה הזאת משום דאשכח וכו' הא מילתא דלא שכיחא הוא ומילתא דלא שכיחא רבנן לא גזרו ביה וצ"ע. ונ"ל שיש שני חלקים של התקנה של ב"נ וב"נ. יש סיבת התקנה דהבעל מערער דהגט מזויף או לא לשמה ומוציא לעז, ויש מטרת התקנה למנוע החשש זיוף או שלא לשמה לגמרי. אצל גט שהובא מא"י, אם הבעל לא יערער אין אנו חוששין לזיוף או לא לשמה, משום שעדים מצויין ולכן לא חציף איניש לזיופי כדלעיל, וכל בני א"י בקיאין ג"כ, ולכן אין תקנה של ב"נ וב"נ. וגם גט שהובא ממדה"י אין לחשוש לחשש זיוף משום לא חציף לזייף, וכן אין לחשוש שנכתב לא לשמה משום דנמצא כתוב ועומד הוא מילתא דלא שכיחא, ולכן המטרה של התקנה לא שייך. אבל במדה"י יש חשש שהבעל בא ומערער דמזוייף הוא או שלא לשמה הוא, ואם הבעל מערער צריך לחשוש שבאמת הגט מזוייף או נכתב שלא לשמה (דלא כתוס' (ב:) ד"ה לפי (ב') שכתב "דמסתמא שלא כדין יערער", דהיינו שאין לחשוש שערער באמת, "אלא לעז בעלמא," דהיינו תקנת ב"נ וב"נ רק לשמור את האשה, שבקל תנשא, וכן (ג.) תוס' ד"ה חד בסוף דבריו "ונראה לפרש ופסיל ליה (ערעור הבעל) היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ"מ הגט כשר," דהיינו שהעולם יקבלו את הערעור בטעות, אבל מ"מ הגט כשר, ועיין עוד בס' ישא ברכה אות קכ"ב).

וכן יש לבאר דברי רש"י (ב.), בהביא גט מא"י ואין עליו עוררין, דמסתמא כשר, דיש חשש גמור של זיוף ומטרת התקנה היא למנוע את זה, אבל בא"י אין לחשוש משום דעדים תמיד מצויין ולכן לא חציף, כדלעיל במהר"ם שי"ף, וגם אין לחשוש שמא יבא הבעל, משום דאפי' אם הוא בא ומצריך קיום משום חשש ממש של זיוף, עדים מצויין לקיימו. ורש"י (ב:) כתב שבחו"ל יש חשש של זיוף, אבל אין חוששין לזה משום דלא חציף וכו', אבל יש חשש שיבא הבעל ויערער, ומעורר חשש ממש, ואין כאן עדים מצויין לקיימו, ולכן צריך תקנת ב"נ וב"נ. ועפ"ז יש לבאר מה דבעל שהביא גיטו לא צ"ל ב"נ וב"נ משום דאין חשש שהוא מביא הגט ואח"כ מערער, וא"כ אע"פ שיש במציאות חשש ממש של זיוף מ"מ אין חוששין לזה אלא לאחר ערעור הבעל - וקי"ל דהוא לא בא לערער אחר שהוא בעצמו הביא את גיטו בידו. וגם רש"י, שסובר דתקנו ב"נ וב"נ משום דאשכח כתוב ועומד וכו', אינו קשה. דהם לא תקנו ב"נ וב"נ, אלא משום הסיבה של עירעור דשלא לשמה והבעל בוודאי לא מערער אחר שהוא בעצמו הביא את גיטו. ואשכח כתוב ועומד לא הוי מילתא דלא שכיחא, דפשוט דאם משום הערעור תקנו, שכיח ושכיח הוא, וע"כ לתקן כזה. וגם יש לתרץ קושית הפנ"י וקושיתנו דאם יש חשש ממש של זיוף ושלא לשמה ולכן אפי' שליח לקבלה צריך לומר ב"נ וב"נ - ואעפ"כ אין לחשוש לזה, משום טעמים דלעיל, אלא א"כ הבעל מערער, ואם הבעל נותן הגט לשליח לקבלה זה סימן שהוא גמר דעת ומגרש ולפיכך אין חשש שהוא בא לערער אח"כ, ואצ"ל ב"נ וב"נ. [ועיין בס' בית לחם יהודה אות ג' ואות כ"ג], ועפ"ז יוצא דמח' רש"י ותוס' הוא שלרש"י יש חשש לשמה וזיוף אבל רק אחר ערעור הבעל, ולתוס' אין חשש לשמה וזיוף אפי' אחר ערעור הבעל, אבל חוששין ללעז שנובע מערעורו - שניהם חוששין רק לערעורו, לרש"י למה שזה מגלה, ולתוס' למה שזה גורם. ולכאורה רש"י סובר שחז"ל לא היו מתקנין משום לעז, ותוס' סוברים שחז"ל לא תקנו משום דחששות אינם שכיחות.

השתא דאתינן להכי בשיטת רש"י אפשר להסביר השקלא וטריא בדף ג' ע"א. דאיתא בגמ' דבין לרבה ובין לרבא הדין דב"נ וב"נ מדרבנן, ובעינן ב' כעין עדות דאו', אבל משום עיגונא הקילו להצריך רק א'. רש"י כתב דהקולא הוא "להימניה לשליח" - שמשום עיגונא הימנוה רבנן לשליח כב' עדים על לשמה וזיוף. וזה רק לשיטת רש"י דיש חשש שלא לשמה או מזוייף. אבל לשיטת התוס' הקולא דמשום עיגונא אינו שהרבנן נתנו יותר נאמנות לשליח. דלפי תוס' רק צריכים למנוע לעז ולמנוע את הבעל מלבוא ולערער. אבל אם לא אמר ב"נ וב"נ ובא הבעל מערער צריכים קיום משנים. ולכן הקולא דלכתחילה צריכים רק עד אחד. דמשום שקשה למצוא שני שלוחים להוליך הגט ממדה"י לא"י הקילו משום עגונא. א"כ, ברור שאין יותר נאמנות להשליח, אלא שהרבנן הקילו עליה. אבל לרש"י הקולא מדרבנן הוא ליתן יותר נאמנות להשליח להימניה על כשרות הגט. ולכן הקשה הגמ' דמשום שיש ע"א שנאמן על כשרות הגט א"כ דילמא הבעל לא יבא ויערער, אבל אם הוא בא ועירער הוא פוסל (ממש) את הגט (משא"כ לתוס' - עיין סוף ד"ה חד). והביאור הוא שע"א מונע את החשש זיוף ולא לשמה, אבל אולי אם לאחר ב"נ וב"נ בא הבעל ומערער צריך לחשוש לפסולים אלו. ומסביר רש"י - השתא (דיש רק ע"א) "אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד." ומשמע שרש"י מדגיש העירעור ולא הפסול, משום שלעיל הוא מדגיש עצם הפסול שנמנע ע"י ע"א, ורק עכשיו הקשה הגמ' שיש סיבה אחרת לתקן ב"נ וב"נ, דהיינו למנוע אפי' ערעור הבעל דיכול לערער את החשש של לא לשמה או זיוף.

והקשה המהר"ם שי"ף על רש"י, דאם נוקי חד לבהדי חד, דל הבעל והשליח מהכא לגמרי, ועדיין יש כאן גט, ואמאי נפסול את הגט. ותירץ דיש לחשוש לפסול לא לשמה. וצ"ל לפי דברינו לעיל ברש"י דאין חשש של לא לשמה ממש אלא דיש לחשוש שמא יבוא הבעל ויערער דהוי שלא לשמה ומבטל עדות השליח. אבל ידוע מש"כ הגרי"ז בהל' גירושין למה רש"י כתב (לגבי רבה) דאוקי חד לבהדי חד, ולא פסל עפ"י סברת הגמ' (ט.) דערעור הבעל שאני דהוי כב' עדים כדין כל ערעור שבתורה, דכח "בעל השטר" פועל רק לגבי טענת מזוייף אבל אצל טענת לא לשמה הוא רק כעד אחד. ולכן אוקי חד לבהדי חד דהוי הכחשה והוי ספיקא. ועוד ראייה לדבריו משום דרש"י כתב כן רק אצל הקושיא על רבה ולא לקמן אצל הקושיא על רבא. אבל לפ"ז קשה דברינו לעיל - דאם לשיטת רש"י אין חשש של שלא לשמה רק חשש דערעור הבעל, מדוע סבר הגרי"ז דכאן אין לבעל כח של ערעור? ואפי' אם תימצא לומר דאין עירעורו ערעור לבטל הגט לגמרי מפני פסול לא לשמה, ודאי יש לו כח להכחיש ולבטל השליח (כמ"ש הגרי"ז בעצמו), מה ספיקא איכא אח"כ? בשלמא לפי המהר"ם שי"ף יש חשש של לא לשמה, אבל לפי דברינו ברש"י אין חשש אלא דהבעל מערער, והערעור הזה אינו פועל כלום אצל השטר? וצ"ע. וצ"ל דמשום דיש חשש לא לשמה רק דאין לחשוש לו (כדלעיל משום מילתא דלא שכיחא), לכן כשהבעל בא ומערער כנגד השליח הוא הכחישו ומבטלו - אבל ערעור הבעל מתחזק את הספק דמעיקרא מ"מ, ועכשיו יש לחשוש לאותו החשש דלא לשמה. וזה דומיא דשיטת הראשונים (יבמות ל"א) בתרי ותרי ספיקא דאורייתא, לפי שב' עדים הוי בירור גמור נגד החזקה ולכן א"א לומר דלא הוי ספק. ולכן ג"כ הכא, יש ספק אחר עירעור הבעל אע"פ שההכחשה עם השליח מבטל הכח שלו - וזה עדיף טפי משיטת הראשונים הנ"ל משום דיש ספק ממש מעיקרא (בלי חזקה) שיערער הבעל.

וגם צריך לבאר הגמ' (ה.) לפי שיטת רש"י, דעיין בתוס' ד"ה לפי (ב') דהקשה על רש"י מדף ה. שתי קושייות (לפי המהר"ם שי"ף עי"ש): א' - מהבריתא גופא דהוא עצמו הביא גיטו דא"צ לומר ב"נ וב"נ אע"פ שיש חשש גמור של לא לשמה. ב' - מהגמ' דמסבירה דרבה סבר דאין חשש לא לשמה בלי עירעור הבעל, אבל יש לחשוש שהבעל יערער דהוא כתב את הגט שלא לשמה דהוא יטעון דהוא לא ידע את הדין ואח"כ הודיעו לו, וראוי לתקן ב"נ וב"נ בשביל זה. וצ"ל דלרש"י לא קשיא הא' משום שהוא סובר שאנו לא חוששים ללא לשמה ממש, והקושיא הב' לא קשיא משום דסובר דכשהבעל מינקט נקיט הגט בידו לא חיישינן שהוא יחזור ויטעון, משום דהוא יודע דזה מילתא דלא שכיחא והב"ד לא יאמינו לו. ומשום שערעור כזה חששא רחוקה עד מאוד אין חוששין לערעור זה ואין מתקנין היכא דהבעל מביא את גיטו. (ולכאורה התוס' סוברים דגם זה לא הוי בגדר חששא רחוקא עד מאד וצריכים לתקן בשביל זה, אך זה לפני שהתוס' חידשו דכל החשש כאן הוא לעז.)