הקינה "בצאתי מירושלים" משווה בין יציאת מצרים לחורבן ירושלים:

אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה - בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה, וְנָהָה נְהִי נִהְיָה - בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן - בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה - בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

הניגוד בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים

הקינה מיוסדת על סדר א"ב. לכל בית נושא אחד שבו משווים בדרך ניגוד בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים: באות א – הנושא המקשר הוא השירה: ומשווים בין שירת הים של משה לקינות ירמיהו, באות ב – הנושא המקשר הוא שכינת הקב"ה בענן ומשווים בין הענן ששכן על המשכן לחמת אל ששכנה כענן בזמן החורבן. וכך הלאה. זהו מבנה הרוחב של הקינה – לכל בית נושא בפני עצמו, שמעמיד את יציאת מצרים ויציאת ירושלים כשני ניגודים.

עיון במבנה האורך של הקינה מגלה עומק מעניין בקינה. אם נבחן את תהליך היציאה ממצרים המתואר בקינה נקבל שיר הלל יפהפה, המתאר את ההוד וההדר שביציאת מצרים:

אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה -בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן - גַּלֵּי יָם הָמוּ, וְכַחוֹמָה קָמוּ - דָּגָן מִשָּׁמַיִם, וְצוּר יָזוּב מַיִם - הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב - וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ, כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי - זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה - חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת, וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת - טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים - יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה, וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה - כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן, וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן - לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים, וְשִׁבְעִים זְקֵנִים - מֹשֶׁה יִרְעֵנִי, וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי - נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, וַייָ שָׁמָּה - סִתְרֵי פָרֹכֶת, וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת - עוֹלוֹת וּזְבָחִים, וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים - פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת, לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת - צִיצַת הַזָּהָב, וְהַמְשַׁל וָרַהַב - קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה, וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה - רִנָּה וִישׁוּעָה, וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה - שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְכָלִיל וּקְטוֹרָה - תּוֹרָה וּתְעוּדָה, וּכְלֵי הַחֶמְדָה - בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

מתואר כאן תהליך יציאת מצרים מאלף ועד תיו: מקריעת ים סוף, דרך המן, קבלת התורה, הקמת המשכן וכו'. לעומת זאת, אם נבחן את התיאורים של היציאה מירושלים נקבל אוסף אירועים ללא סדר, ולעתים כמעט חסר משמעות וחסר הקשר, למשל:

אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים, וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים; רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ; נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה, וְדָוָה וּטְמֵאָה – ללא ההקשר של האירועים של יציאת מצרים אין לשורות אלו כל משמעות.

הבחירה של בעל הקינה לייסד את הקינה על סדר יציאת מצרים מדגישה את הניגוד בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים שעליו מבוססת הקינה. לעומת התהליך המסודר של יציאת מצרים, שבונה את עם ישראל, מתואר תיאור אירועים כאוטי. הכאוס הוא עניינו של החורבן.

גילוי שכינה ביציאת ירושלים

אבל בעומק העניין מסתתר דבר נוסף: יש נקודת משותפת מאוד משמעותית בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים – בשתיהן יש גילוי שכינה:

בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן - בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה - בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

ודוק: הקינה אינה משווה בין הישיבה בארץ ישראל בימי דוד ושלמה כשבית המקדש בתפארתו ובין הגלות כשבית המקדש בחורבנו, אלא בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים. הקינה משווה את שתי נקודות השינוי, כאשר הקדוש ברוך מתגלה במלוא עוזו ומחולל שינוי מהותי בחיי עם ישראל. בנקודת השינוי, ואפילו ביציאת ירושלים, כולם רואים את יד ה' במציאות מחוללת את השינוי.

בנוהג שבעולם, לאחר השינוי שוקעים לתוך מציאות יומיומית שבה קשה לראות את יד ה' במציאות. לאחר השינוי הגדול מגיע הסתר פנים. אך לא כן ארץ ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה”. למדתי מסבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, שייחודה של ארץ ישראל הוא בכך שבורא העולם משגיח עליה תמיד ושכינתו גלויה שם. לעומת כל הארצות שמתנהלות בהסתר פנים בדרך הטבע (לכאורה). לכן, אנו סומכים את פרשת שמע שעניינה קבלת על מלכות שמים, לפרשת והיה אם שמוע שעניינה שכינת ה' בארץ ישראל.

אם כן, הטרגדיה של החורבן אינה רק בחורבן עצמו, אלא בעיקר, בגלות שבאה אחריו. הגלות גורמת לכך שלאחר גילוי השכינה מגיע הסתר הפנים. לעומת זאת, ביציאת מצרים לאחר גילוי השכינה, עם ישראל מיועד להגיע לארץ ישראל ולהמשיך את גילוי השכינה בחיי המעשה.

חמישה דברים אירעו את אבותינו בט' באב

המפתח להבנת הקינה הוא בנקודת ההתחלה ונקודת הסיום ההיסטורית של תהליך יציאת מצרים המתואר בקינה: מתחיל בכ"א בניסן בשנה הראשונה, בקריעת ים סוף (ולא במכת הבכורות): אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה

ומסתיים מייד לפני חטא המרגלים בחודש אב בשנה השנייה: טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים.

שפת אמת על פרשת שלח מסביר שהמרגלים צדקו. בדרך הטבע לא היו מסוגלים לכבוש את ארץ ישראל. אלא שחטאם היה בכך שחשבו שיכבשו את ארץ ישראל בדרך הטבע, ולא הבינו שהדרך היחידה לכבוש את הארץ היא בדרך שמעל הטבע.

יציאת מצרים המתוארת בקינה מתחילה בגילוי השכינה הגדול ביותר של קריעת ים סוף, שבו "וירא ישראל את היד הגדולה". והיו צריכים מתוך גילוי השכינה, להכנס לארץ ישראל, שהיא ארץ שבה גילוי השכינה הוא קבוע. ארץ שבה תמיד ניתן לראות את ידו הגדולה. אלא שבט' באב, בחטא המרגלים, ויתר עם ישראל על גילוי השכינה וביקש לראות את העולם בדרך הטבע. השורש של האירועים שאירעו בט' באב הוא הויתור של דור המדבר על גילוי השכינה הקבוע שבארץ ישראל.

תהליך יציאת מצרים נגמר בט' באב. תהליך יציאת ירושלים מתחיל בט' באב.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה, בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם

מקובלנו שלעתיד לבא: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". בהשלמת הגאולה נבין שתהליך ההשלמה של עם ישראל עובר דרך שתי נקודות של גילוי שכינה. גם גילוי השכינה שבחורבן הוא חלק מהשלמת תהליך הגאולה של עם ישראל – "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". וזהו התיקון לחטא המרגלים: קבלת על מלכות שמים - שיבה לירושלים, שגילוי השכינה בה הוא תמידי.