ועיין בחידושי הגרי"ז (שם) שכתב שהרמב"ם אזל לפי שיטתו, שכתב (הל' מילה ב:ד) וז"ל, המל, כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר עכ"ל. ומבואר דלא שייך הידור מצוה אלא ביחד עם המצוה, ולכן אין הידור לחתוך הציצין שאינן מעכבין אלא ביחד עם עצם מעשה המילה. אבל אם פירש, כבר נגמר מצות מילה, ושוב לא שייך לעשות הידור למצוה. אך הביא הכסף משנה את דעת רש"י והטור שחולקים על הרמב"ם, וס"ל שדין זה דאם פירש אינו חוזר הוי דוקא בשבת, דלא ניתן שבת לידחות בשביל ציצין שאינן מעכבין, דהוי הידור מצוה בעלמא, אבל בחול לעולם חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין משום הידור מצוה. ומבואר דס"ל דשייך הידור מצוה אף שלא ביחד עם עיקר המצוה, והיינו נמי שיטת הרמ"א כאן לענין נר חנוכה, דשייך הידור מצוה גם בהדלקת כאו"א.
ונראה דע"פ דברינו הנ"ל יש לפרש את מחלוקת הרמב"ם והטור בענין אחר. והיינו, דיש לחקור נמי במצות מילה, אם עיקר המצוה המעשה מילה או שיהא בנו מהול. ועיין בתוס' (ע"ז כז. ד"ה אשה) שכתב דלרב דאשה אינה כשירה למול, הא דבעינן קרא דכתיב אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה, היינו לבקש למהלו. ולכאורה הניח התוס' דזה נמי עיקר מצות האב במילת בנו, לבקש למהלו, שהרי ע"כ ממעטינן נשים מהך חיובא דרמיא על האב. ומבואר דאין עיקר מצותו המעשה מילה לבנו, אלא שיבקש למהלו, ושממילא יהא בנו מהול.
ועיין בתוס' (קידושין כט. ד"ה אותו) שהקשה אמאי בעינן קרא דאותו ולא אותה, תיפוק ליה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דאין מלין אלא ביום. ותי' דאתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, ולא חשיבה כזמן גרמא. אך תירץ התוס' רי"ד לקושיא זו על פי הנ"ל, וז"ל,
אע"ג דמילת הבן יש בו זמן, נהי דקבוע הזמן לבן הנימול, אבל האב, שצוהו הבורא להתעסק במילת בנו, העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח וכין צרכי מילת בנו. והלכך אי לאו אותו הוה מחייבין גם האשה וכו'.
והתוס' דלא תי' הכי ע"כ סברי דגדר מצות האב במילת בנו הוא עצם מעשה המילה, ולכן הוי זמן גרמא למ"ד דמילה אינה נוהגת בלילה.
ולכאורה נפקא מינה במחלוקת זו אם יש להחשיב את חיוב האב כמצוה שבגופו, שבה אמרינן דאי אפשר לצאת על ידי שליח, או דאינה מצוה שבגופו שאינו מחוייב אלא לבקש למהלו, ושפיר יש לו למנות שליח למול את בנו. ועיין בש"ך (חו"מ סי' שפ"ב:ד) שכתב להוכיח מדברי הרא"ש דאין למנות שליח למול את בנו, דקי"ל דאם היה לאדם בן למול, ובא אחר ומלו, חייב ליתן לו י' זהובים, אך אם נתנו כבר האב לאחר למול, ובא אחר ומלו, פטור. וביאר הרא"ש דהיינו משום דאם לא רצה האב למולו, חל החיוב על כל ישראל ואין לא' שום זכות יותר מלשני. וכתב הש"ך דמבואר דלא מהניא שליחות למצות מילה, ולהכי אין לזה שום זכות ("ואלו המכבדים אחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול הם מבטלין מצות עשה"). ועיין בקצות החושן (שם, אות ב') שכתב לבאר דמילה הוה מצוה שבגופו, כלבישת תפילין וישיבת סוכה, ולא שייך ביה שליחות. אך עיין בש"ך (שם) שכתב שפסק ר"ת הכי (לפטור מי שקדם לשליח האב במילת בנו) מטעם דאין גובין קנסות בזמן הזה ומעוד טעמים, ודלא כדברי הרא"ש הנ"ל. ולכאורה דבר זה תלוי על הנ"ל, דאם החיוב לעשות מעשה המילה, בדואי יש להחשיבו כמצוה שבגופו, וא"א ע"י שליח. אך אם גדר המצוה שיהא בנו מהול, שפיר אפשר על ידי שליח (אך א"כ י"ל דאף אם בא אחר ומלו נעשה ממילא כשליח האב, ועי' בקצוה"ח שדן נמי בזה).
ולפי דברינו יש לומר דעוד נפקא מינה לענין דין מהדרין בחתיכת הציצין שאינן מעכבין את המילה, דאם נניח דעיקר המצוה לעשות מעשה המילה, אז דין ההידור להדר את עצם מעשה החיתוך ולא שייך הידור מצוה לאחר שגמר את מעשה המילה, ואין לחזור על ציצין שאינן מעכבין. ולכאורה היינו שיטת הרמב"ם הנ"ל. אך לפי רש"י והטור י"ל שעיקר מצות מילה לבקש למהלו, וא"כ עיקר המצוה שיהיה בנו מהול, והחפצא של המצוה היא החלות מילה בבנו. ולפי"ז י"ל דדין מהדרין הוא להדר את החפצא של המילה, ושפיר שייך להדר את המילה על ידי חיתוך הציצין אף לאחר שנגמר עיקר מעשה המילה, דמ"מ נעשה מילה מהודרת.[‎5]

[5.]אח"כ מצאתי בשו"ת בית הלוי (ח"ב, סי' מ"ז) שפירש כעין זה בביאור מח' רש"י והטור והרמב"ם.