חציצה
דרך טבילה היא שתטבול כל גופה בפעם אחת כמו שהשמש שוקעת במים וזה מה"ת דכתיב ורחץ בשרו במים וטהר ובא השמש. פירוש דבעינן ביאת מים כביאת שמש. לפיכך אם לא טבלה כל גופה לא עלתה לה טבילה כלל. וכן צריך שלא יהיה שום דבר חוצץ. ואמרינן בעירובין ד. דחציצין הלמ"מ. ומה"ת רוב ומקפיד הויא חציצה ומדרבנן רוב או מקפיד הויא חציצה. ופירש רש"י שם שהשער קאי. והקשו תוס ור"ת דא"א לומר שבשאר גופה אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ דהא ביבמות בפרק דם חטאת לא משמע כן. אלא בין בגופה בין בשער אהלמ"מ קאי. ותירץ הריטב"א שם דכונת רש"י שמשערין את השער בפ"ע לענין רוב ואין הגוף בכלל וכן דעת הגאונים. אבל הרמב"ם סבר דהשער טפל לגוף וכשמשערים רוב צריך לצרף את כל הגוף. ודעת המאירי דכונת הגאונים דשער לאו דווקא. אלא כל אבר משערים רוב בפ"ע לחוץ.
ולענין גדר המקפיד כתב הרשב"א בתוה"ב דאזלינן בתר רוב בני אדם ובטלה דעתו נגדם. אבל המרדכי סבר דאזלינן בתר דעתו. והב"י מספקא ליה ונראה לו דהרמב"ם סבר כהמרדכי.
בשו"ת יבי"א יו"ד ב: יג נשאל בענין לק על צפרנים אי הוי חציצה. שם הביא מחלוקת בין הרמב"ם להרשב"א אם צבע שיש בו ממש ואינו רק חזותא אם הוי לנוי הוי חציצה או לא. והרשב"א כתב שאפילו אם צובעת את כל השער והוי רוב החוצץ כיון דרוצה בזה נטפל לגופה כצבעי הפרכת. ובש"ע יז פסק כהרשב"א שכן דעת הראשונים ומסתימת לשונו משמע דאפילו אם יש ממשות לא הוי חייץ. אבל הש"ך(כא) כתב דדבר שיש לו ממשות חוצץ והביא ראיה מדיו דחייץ משום הממשות. אלא דדמעיין בהש"ך יראה שזה קאי רק לענין רוב אע"פ שאינו מקפיד. דלא אמרינן דהוי כגופו אם יש בו ממשות. אבל דבר לנוי אפילו אם יש בו ממשות אם מעוט הוא כיון דאינו מקפיד אמאי חייץ. ואדרבה חוזרות הן ומחדשות נראה דלא הוי חייץ. ולכן מרן לא כתב שצובעות כל שערן דבזה תלוי אם יש ממשות או לא. אלא דהב"ח והדרישה לא סברו הכי. משום הא דאמר שמואל(נדה סז.) כחול שבתוך העין אינו חוצץ ושעל גבי העין אינו חוצץ. ופירש רש"י הטעם משום שבתוך העין הדמעות מלחלחות ואין בו ממשות אבל ע"ג העין כיון שיש בו ממשות חוצץ. משמע דאע"פ דהוי מיעוט ממשות לנוי חייץ. אלא דתימה אמאי חייץ אם לא מקפיד אלא ע"כ צ"ל דמקפדת על כחול והיינו טעמא. משום די"ל כיון שבשעה שחוזרת מהטבילה הכחול נרטב ולא הוי לנוי. משא"כ בצבע השער שאפילו אחר הטבילה הוי לנוי. ובזה ניחא אמאי כחול שבתוך העין אינו חוצץ דכבר לח הוא ובשעת טבילה לא ישתנה משא"כ הכחול שע"ג דיבש והוי דבר המקפיד עליו. א"נ יש לפרש מימרת שמואל באופן אחר דרק הקטעים שהכחול במקום הלא נכון חוצץ ולכן אם עיניה פורחות רוצה כחול בכל העין. ובזה אפשר להבין את גרסת הטור על הרמב"ם אם היו עיניה פתוחות חוצץ וזה בין בתוך העין בין ע"ג העין. דפירש את הרמב"ם כפירוש השני של רש"י דהיינו דומעות. ולכן הדמעות עושות שהכחול לא הוי לנוי. וכן ביבי"א הביא אחרונים דטעם דכחול חוצץ משום דמקפיד עליו ולא כהב"ח דמשמע דאע"פ דאינו מקפיד עליו חייץ. א"כ חידושו של שמואל לפירש"י הוא שאע"פ שמקפיד על הכחול אם אין בו ממשות כגון שהוא לח אינו חוצץ. לפיכך אם נמצא שחרורית באשה אפילו אם מקפדת עליו כיון דלית בו ממשות פסק ביבי"א דלא חייץ ולמד דין זה מכחול שבתוך העין. ונראה שבזה נתקשה הב"י על הטור דאיך חייץ בתוך עינה אפילו אם אינה מקפידה סוף כל סוף כיון דלח הוא לית בו ממשות ולא חייץ. וא"כ הרשב"א לרבותא אמר דאפילו אי נימא דמקפידה על זה אין לחוש משום דחזותא לאו מלתא היא.
ולענין הלכלוך שתחת הצפרנים הארוכות דבר זה תלוי במחלוקת הרא"ש והרמב"ם. דאמרינן בפרק ט במקואות שבצק תחת הצפורן(ב) חוצץ אבל צואה תחת הצפרן אינה חוצצת. אבל בתוספתא אמרינן דה"מ כנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר חייץ. ורמב"ם סבר דתוספתא פליגא ולא פסק כן אבל הרא"ש הבין דהתוספתא פירשה הכי. ועיקר חילוק בין צואה לבצק צריך ביאור דלכאורה או דמקפיד על שניהם או דאין מקפיד כלל. ואפשר דצואה בטל לגוף משא"כ בצק משום ממשות שבו. והתוספתא תלוי דרק אם נגד הבשר אמרינן דבטל לגופו אבל אם שלא כנגדו אין בשר לבטלו. ובתוס חילק כעין זה דבצק מהודק טפי מצואה. ובב"י נתן טעם אמאי בבצק מקפידות ובצואה אינה מקפידות. אלא דקשיא דמתניתן דאלו חוצצים באדם קאי אכל הטבילות בין באיש בין באשה וטעם הב"י דשלא תתגנה על בעלה ניחא רק לנשים.
0 comments Leave a Comment