כינויי נדרים
א) יש לעיין אם כינויי נדרים נחשבים כלשון גמור או דילמא לעולם אינם כלשון גמור ומ"מ חלין משום דילפינן מגזיה"כ דלבטא בשפתים דבנדרים סגי בביטוי שפתים, דהיינו בדיבור בעלמא, ולא בעינן לשון גמור. ואמנם לגבי נדר לא סגי באומדנא גרידתא בלי שום דיבור, אבל מאידך לא בעינן לשון גמור כמו למשל לגבי ק"ש דאית ביה דין קריאה.
והנה בגמ' נדרים (י.) הובא מח' ר' יוחנן וריש לקיש אם כינויים לשון נכרים הם (וקונם קונח קונס הם שיבושי לשון) או לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בהם. ויש לדון בגדר כינויים בין לריו"ח בין לר"ל, ועוד דלדעת ריו"ח איכא ב' מיני כינויים – דהיינו לשונות נכרים ושיבושי לשון, ויש לדון אם יש לשניהם גדר א' או לא.
בשיטת ר"ל מצינו מח' הראשונים. עי' בר"ן (ב.) שכתב "ולריו"ח דאמר לשון נכרים הם ודאי הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון, ואפי' לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאור', שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה, ולא גרעא הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם, הלכך הוו להו מדאורייתא." הרי שהבין דלשונות נכרים חשיבי כלשון גמור, ומדמשוה לשון שבדו חכמים להני לשונות, ש"מ שגם אלו חשיבי כלשון גמור. דאם נאמר דלשון שבדו להם חכמים מהני רק משום שבנדרים העיקר הוא כוונת הלב ול"צ דיבור אלא מדין לבטא בשפתים, לכאורה אין צורך להשוות לשאר לשונות אלא פשיטא דלשון שבדו להם חכמים מהני שהרי גם זה חשיב כדיבור וסגי אי פירושו כמו פירוש נדר.
אולם עי' בתוס' שם שהק' דהיאך לר"ל מביא קרבן על כינויי נזירות, הרי אין לשון זה אלא מדרבנן. ובנזיר (ב.) הביאו בשם ר' יחיאל דלעולם ר"ל קאי רק לענין מלקות ולא לענין קרבן, וכן הביאו בתוס' לקמן (ג.). אבל הכא תי' התוס' בסוף דבריהם "ועי"ל כיון שתיקנו חכמים הני לישני, כוונת הנודר לנדר גמור, וגמר בלבו לעשותו כעיקר הלשון." ומשמע דהעיקר בנדרים הוא הגמירות דעת בלב, דהיינו כוונת הנודר. וסגי בדיבור בעלמא אפי' אי לא חשיב כלשון מה"ת.
ב) ובדעת ר' יוחנן נראה לומר דכו"ע מודו דכינויים הוו כלשון גמור. דהנה איתא בגמ' (ג.) "ותניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות." כך היא הגירסא בספרים שלנו. אבל הר"ן והרא"ש שם כתבו דל"ג כינויי נזירות כנזירות, דממ"נ לאו מקרא נפקי, דאי לשון נכרים הם לא צריכי קרא וכו'. ולכאורה אם כינויים מועילים מדין לבטא בשפתים, דהיינו משום דסגי בהפלאה שאינה גמורה, אמאי לא בעינן קרא לזה, הא ליכא דין כזה בכהת"כ. אלא מחוורתא דס"ל להר"ן דכינויים הם כלשון גמור ומהני בכהת"כ. ומש"ה לא בעינן קרא למילף כינויים, אלא מסברא בעלמא ידעינן ליה, דאע"ג דשאר לשונות אינם לשונות מצד העצם, מ"מ הא שפיר הוו לשונות מצד הסכם המדינה, וה"ה נמי לגבי שיבושי לשון י"ל מסברא דדינם כאותו לשון שנשתבש. והיינו דאזיל הר"ן לשיטתו במש"כ (ב.) דלשונות נכרים דין לשון יש להם מצד הסכמת כל אומה ואומה. ואפי' התוס' (ג.) כתבו דל"ג כינויים, ומשמע דעכ"פ בדעת ריו"ח מודו דכינויים הם כלשון גמור ולכך לא בעינן קרא משום דאתו מסברא בעלמא.
אולם עי' בירושלמי ריש פרקין שהביאה גזיה"כ לכינויי נדרים שבועות חרמים ונזירות. וקשה להגיה בד' מקומות, וכן העיר בשירי קרבן שם. ואמנם מדברי הרמב"ן ריש פ"ב דנדרים משמע שגרס ידות, מ"מ זה נראה דחוק [ועי' בחי' הגרי"ז לנזיר שהביא שהגר"א גרס בירושלמי "כינויי"]. ומשמע דס"ל להירושלמי דבעינן גזיה"כ גם לכינויים, וע"כ צ"ל דכינויים מהני מדין לבטא והעיקר בהפלאה אף לדעת ריו"ח הוא מחשבת הנודר. ובאמת כן נראה גם מירושלמי ריש נזיר, "במה אנן קיימין (לגבי כינויי נזירות כנזירות) אי במתכוין ליזור אפי' אמר שאזכיר פת אהא נזיר, נזיר וכו'." והרי לכו"ע אין הלשון פת נחשב כלשון נזיר, ולא נראה לומר שהתורה נתנה כח לכל א' להגדיר לשון מדעת עצמו [אבל עי' קר"א ריש נדרים שביאר כן בדברי הירושלמי]. אלא ע"כ צ"ל דסברה הירושלמי דהעיקר בנדר הוא כוונת הנודר, ולא הלשון. וא"כ נראה שהבבלי והירושלמי חלוקים בעיקר גדר כינויים לדעת ריו"ח.
ויש שרצו לדחות דכוונת הירושלמי לומר דיכול לקבל נזירות אלאחר זמן, דהיינו שמתנה דכשיאמר פת יחול נזירות עליו מכח הפלאתו הראשונה "שאזכיר פת אהא נזיר". אבל בפשטות לא נראה כן. ועוד שמעתי לדחות דאולי שאני נזירות דלא בעינן פיו ולבו שוים כדמשמע מגמ' נזיר (ב:) "סד"א בעינן פיו ולבו שוים קמ"ל". ובאמת זוהי מח' הראשונים. עי' רמב"ם בפיהמ"ש ריש נזיר שאמנם פי' דלא בעינן פיו ולבו שוים, אלא העיקר בנזירות הוא כוונת הלב. [ואם נאמר כן אין הכרח גם מדברי התוס' לנדרים (ב.) שהבאנו לעיל דדעת ר"ל היא דהעיקר בנדרים הוא כוונת הלב, דאולי שאני נזירות מנדרים]. אבל עיי"ש בתוס' שלמדו אחרת בקמ"ל דלעולם אף בנזירות בעינן פיו ולבו שוים, ורק דע"י שנזיר עובר לפניו יש פיו ולבו שוים.
ג) עוד יש לעיין לדעת ריו"ח אם יש חילוק לגבי גדר כינויים בין שאר לשונות לשיבושי לשון. ונראה דבזה פליגי הראשונים. דהנה הק' הר"ן בנדרים (ב.) לדעת ריו"ח דכינויים לשון נכרים הם, אמאי נקטה מתני' קונם קונח קונס ולא קאמרה בפשיטות דהנודר בכל לשון נדרו נדר. והביא בשם ר' יהודה בר' חסדאי דרבותא אשמעינן דלא מיבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא אפי' בשיבושי לשון הוה נדר, דסד"א שהנודר בהן לא הוה נדר כיון דאינו לשון גמור קמ"ל "דכיון שהנכרים מדברים בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם וכו' הרי הוא נדר גמור." ומשמע דאף שיבושי לשון הם כלשון גמור, דאל"כ אמאי הדגיש הא דהנכרים מדברים בהם, הו"ל למימר הואיל ונתכוין לנדר הוה נדר, וכמו דאיתא בירושלמי נזיר. אלא משמע דהוה נדר גמור ממש.
אמנם עי' ברמב"ם הל' נדרים (א:ט"ז) שכתב "יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידים את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר, הולכין שם אחר הכינוי וכו' האומר הרי הן עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן." ובהל' ק"ש (ב:י) כתב קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו לשון וכו'." הרי דלענין ק"ש מחלק הרמב"ם בין שאר לשון לשיבושי לשון, ואפי' בלשון הקודש כתב שם שצריך לדקדק [ואע"ג דכתב הרמב"ם שצריך לדקדק בשאר לשונות כמו שמדקדק בלשה"ק, ולגבי לשה"ק כתב דאין הדקדוק מעכב בדיעבד, צ"ל דשיבושים גרעי טפי מדקדוקים ופסלי אפי' בדיעבד]. ובהל' נדרים כתב דאף שיבושי לשון מהני מדין כינויים. וביאר הגרי"ז בשיעוריו למס' נזיר דס"ל להרמב"ם דשאר לשונות יש להן דין לשון גמור, ולפיכך מהני אף לק"ש, משא"כ שיבושי לשון דמהני בהל' נדרים בלבד מדין לבטא בשפתים, אבל בק"ש דבעיא לשון גמור לא מהני.
ונראה להביא ראיה לדברי הגרי"ז לחלק בדעת הרמב"ם בין שאר לשונות לשיבושי לשה"ק ממש"כ בהל' שבועות (ב:ה) שאף שיבושי שאר לשונות חשיבי ככינויים (כמו שיבושי לשה"ק) ולא ככינויי כינויים, אע"ג דגם שאר לשונות מועילים רק מדין כינויים לריו"ח. ונראה לבאר דדעת הרמב"ם היא שאין כל כינוי לכינוי מקרי כינויי כינויים. אלא גדר כינויי כינויים היינו לשון שנשתבש מלשון המועיל רק מדין לבטא. וה"ט דלשון כזה מותר לב"ה משום דכל לשון שאינו אלא מקצת דיבור מתחילה, אם נשתבש עוד שוב לא חשיב אפי' כמקצת דיבור ואינו מועיל לאסור מדין נדר. ולפ"ז דמו שיבושי לשה"ק לשיבושי שאר לשונות אע"ג דשיבושי שאר לשונות הם כינויים לכינויים, שהרי לפי דיוק הגרי"ז מהני שאר לשונות מדין לשון גמור, ומש"ה שיבושי שאר לשונות מהני ג"כ לאסור ולא מקרי כינויי כינויים. משא"כ שיבושי שיבושי לשה"ק, דהואיל ושיבושי לשה"ק מהני רק מדין לבטא, ממילא שיבושי אותן שיבושים חשיבי כינויי כינויים ומותרים לב"ה.
ד) עוד דנו הראשונים אם כדי שיחול הנדר בשאר לשונות צריך שידברו באותו לשון באותו מקום. עי' בריטב"א (ב.) שכתב דצריך הבנת אנשי המקום, ואילו מדברי הרמב"ם שהבאנו בהל' נדרים (א:ט"ז) משמע שרק בשיבושים צריך שיבינו אנשי המקום. ונראה לפרש שהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו שיש לחלק בין שיבושי לשון לשאר לשונות בעצם גדרם, שרק לשאר לשונות יש דין לשון, אבל לשיבושים אין דין לשון ומאי דמהני לענין נדרים היינו מדין לבטא בשפתים דסגי אפי' בדיבור כל דהו. והיינו מה שמחלק ביניהם לגבי הבנת אנשי המקום, דהואיל ושיבושי לשון מהני רק מדין לבטא ממילא צריך הבנת אנשי המקום משום דבלא"ה לא חשיב כביטוי שפתים באותו מקום, משא"כ בשאר לשונות סבר הרמב"ם שיש להם דין לשון מצד העצם.
ולדעת הריטב"א י"ל דאיהו סבר דגם שאר לשונות מהני רק מדין לבטא א"נ סבר שצריך הבנת אנשי המקום אף כדי לשוייה לדין לשון משום שרק ללשון הקודש יש דין לשון מצד העצם ואילו לשאר לשונות יש דין לשון רק מצד הסכם המדינה (וכן כתב הבה"ל בהל' ק"ש סי' סב). ולפי דברינו יש להשיג על מש"כ בבה"ל להל' ק"ש שאינו יוצא י"ח בק"ש בשאר לשונות אא"כ מבינים אנשי אותו מקום באותו לשון וכמבואר בריטב"א, שהרי לדעת הרמב"ם יש לשאר לשונות דין לשון מצד העצם ול"צ הבנת אנשי המקום כדי לשוייה לדין לשון.
0 comments Leave a Comment