בל יחל דנזירות

א) איתא בגמ' (ג:) "אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה, ומשני אמר רבא לעבור עליו בשנים. ופי' הר"ן בקושית הגמ' "כלומר היכי משכחת לה דאיכא בל יחל לחודה, דקס"ד דכי היכי דבנדרים ליכא אלא חד לאו הכי נמי בנזירות, ומפרקי דלעולם עובר בשני לאוין." אבל השטמ"ק (ד"ה וכתב) פי' באופן אחר, וז"ל "ובלא יחל היכא איכא, דבשלמא גבי (נזיר) [נדר] מוציא בשפתיו לשון אכילה וכו' איכא בלא יחל דמיחל מוציא שפתיו, אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד, מאי ביטול שפתים איכא. [ומשני] לעבור עליו בשתים דכיון דקאכיל או קשתי קאי עליה באיסור בל יאכל או בל ישתה, ובל יחל איכא נמי ממילא." והיינו שפי' דקושית הגמ' היתה היכי משכחת לה בל יחל בנזירות כלל, וכפשטות לשון הגמ'. ובאמת צ"ע אמאי נטה הר"ן מלפרש כן.

ואשר יראה לומר בזה, דהנה דברי השטמ"ק בנויים על ג' יסודות א) שהאיסור בל יחל תלוי בחילול דיבור; ב) שאם אין איסור חל מכח דיבורו ממש אלא הוא רק נמשך בתולדה ממנו אין איסור כזה נכלל בדיבורו לענין שיחשב העובר על האיסור כמחלל דיבורו; ג) גדר איסור נזיר הוא קבלת תואר על עצמו ורק ממילא התורה אוסרתו ביין טומאה ותגלחת (ומש"ה אם אמר רק הריני נזיר לא חשיב כאוסר את עצמו באיסורי נזיר). ובאמת יש לדון בכל א' מג' אלו, ונראה שכולם במח' שנוייה.

לגבי גדר איסור בל יחל ידוע מה שחקרו האחרונים אם איסורו מפאת חילול דיבורו גרידא או מעבירת המעשה איסור שנוצר ע"י הפלאת הנדר. עי' רמב"ן עה"ת בפר' מטות שכתב דאע"ג דהתרת נדרים אינה מפורשת בתורה מ"מ רמז יש לה מדכתיב לא יחל דברו, וז"ל "שהרי לא אמר שלא יעבור על נדרו אלא צוה שלא יחלל דברו דהיינו שלא יעשה חלול לדיבורו", ועי"ז שבא לב"ד והם פותחים לו פתח שוב לא מקרי כמחלל דיבורו. ומשמע שהבין דאיסור בל יחל הוא מפאת עצם חילול הדיבור.

וכן משמע מדברי התוס' לגיטין (לה. ד"ה ונודרת) שכתבו לגבי הא דקונם שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר, דהא דמכין אותו הוא משום דקעבר בבל יחל [ובר"ן לנדרים (טו.) פי' דלוקה משום שבועת שוא]. ולכאורה צ"ע, דהא לא עבר על שום איסור עד שישן. וביאר הגרא"ו בקוה"ע (סי' יח אות ב') דע"כ צ"ל דס"ל להתוס' שהאוסר על עצמו לעשות איזה דבר אין המעשה עצמו אסור עליו משום בל יחל אלא מה שמחלל דיבורו ע"י עשיית אותו מעשה. וא"כ אפשר לחלק בין נדר שאפשר לקיימו לנדר שא"א לקיימו, דהיכא שיכול לקיים את הנדר לא נקרא שהדיבור נתחלל עד שעושה מעשה איסור. משא"כ בנדר שא"א לקיימו י"ל דהואיל ואין דיבורו עומד להתקיים הרי הוא מחולל ועומד כשיוצא מפיו, וממילא עובר בבל יחל מיד [אך עי' ברש"י לשבועות (כא.) שנקט כדבר פשוט שבל יחל שייך רק להבא].

ועפי"ז ביאר הקה"י (סי' טו) גם הא דפליגי הרמב"ם והר"ן (טו.) במדיר את חבירו מליהנות מנכסיו ועבר וההנהו, האם המדיר לוקה או המודר. דאם נאמר שעיקר איסור בל יחל הוא עשיית מעשה האיסור פשיטא שהמודר לוקה שהרי הוא עבר על מעשה האיסור (ואמנם המדיר יעבור על הלאו דלפני עור אבל משום בל יחל לא ילקה). משא"כ אם האיסור הוא לחלל דיבורו נראה לומר שהמדיר ילקה דהואיל וגרם שהמודר יהנה חשיב כאילו הוא חילל דיבור עצמו. [ואע"ג דכו"ע מודו שאסור למודר ליהנות, נראה שלדעת הרמב"ם אין זה מדין בל יחל (שהרי בפשטות אין לחלק בין מלקות לאיסור בעיקר גדר הלאו) אלא מסתבר טפי לומר שהוא משום גזיה"כ דלאסור איסר או משום איסור מעילה החל בנדר, ועי' בזה בקה"י (סי' יד).]


ב) ולגבי יסוד השני של השטמ"ק דהיכא שהאיסור רק נמשך בתולדה מדיבור הנדר לא נכלל כחלק מדיבורו לעבור עליו מדין בל יחל, כבר העיר הקה"י שם שנחלקו הראשונים גם בזה. עי' רמב"ם בספה"מ (ל"ת קנז) שכתב ע"פ הספרי דכל היכא שעובר על הלאו דבל תאחר חייב גם משום בל יחל. והשיג עליו הרמב"ן (מ"ע צד) שאינו עובר אלא משום בל תאחר, ורק אם משכחת לה אופן שלא יוכל שוב לקיים את נדרו הרי הוא עובר בבל יחל. ובביאור דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות שנחלקו בגדר האיסור דבל תאחר, האם האיחור עצמו אסור או החילול דיבור שנמשך בתולדה ממה שמאחר להביא קרבנו, דע"י שמאחר מלהביא בזמן חשיב כאילו לא הביא. ולצד ב' הרי בל תאחר הוא רק לאו נוסף להא דבל יחל וממילא מסתבר דכל שלוקה משום בל תאחר לוקה נמי משום בל יחל הואיל וע"י שמאחר מלהביא חשיב כמחלל דיבורו במקצת. ושוב מצאתי שכן פי' המגילת אסתר (מ"ע צד) בדברי הספרי.

אולם עי' בחי' חת"ס בריש פרקין שביאר אחרת, דס"ל להרמב"ם דהואיל וכבר הזהירה התורה על בל תאחר ממילא כלול בעצם דיבור נדר גם שלא יאחר, וממילא היכא שמאחר הרי הוא מחלל עצם דיבורו. והוא כעין מש"כ הרמב"ם בהל' מכירה (כ"ב:ט"ו) וכן בהל' ערכין (ו:ל"א) דמקדיש דבר שלא בא לעולם חייב לקיים דברו מדין נדר מדכתיב מוצא שפתיך וכו'. והיינו דאע"ג דלא נדר להקדיש מ"מ כלול בדיבור ההקדשה שאם אינו יכול להקדיש הרי הוא נודר להקדיש כשיוכל לעשות כן.

ועי' במנ"ח (מ' שסח) שנסתפק במי שקיבל על עצמו נזירות שאינה גמורה כגון שקיבל ע"ע נזירות לעשרה ימים או שאמר הריני נזיר מן החרצן, דבכה"ג גזיה"כ היא שהוא נאסר בכל איסורי נזיר לשלשים יום, האם הוא עובר על בל יחל אף על חלק נזירותו שחל מדין תורה או רק בחלק מן האיסור שביטא בשפתיו. וביאר הקה"י שם שהמנ"ח נסתפק בגדר איסור בל יחל, שאם איסור בל יחל הוא מחמת חילול דיבורו מסתבר שהוא עובר רק אם אסר את עצמו ע"י דיבורו ממש, משא"כ אם האיסור הוא לעבור על מעשה איסור שנוצר ע"י דיבורו, אז יתכן שעובר בבל יחל אם עבר אפי' על איסורים שרק נמשכו בתולדה מדיבורו. אך שוב דחה שם דלפי דברינו יש לבאר ספיקו באופן אחר, דלעולם פשיטא ליה להמנ"ח דאיסור בל יחל הוא מדין חילול דיבור, ורק נסתפק אם נכלל בדיבורו גם חלק איסורי נזירות החל עליו מדין תורה.

ולפ"ז יש לפרש גם מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהל' נדרים (א:ו) אם קונמות מצטרפין היכא שאסר על עצמו אכילה מן הענבים ואכילה מן התאנים. דאם איסור בל יחל הוא לחלל דיבורו לכאורה לא יתכן שיתחייב ע"י צירוף אכילת חצי זית מכל א' שהרי בזה אינו מחלל דיבורו כלל, דהא לא הזכיר בפיו אלא אכילה מכל א' ואין אכילה פחותה מכזית. אבל אם נאמר שהאיסור הוא לעבור על מעשה האיסור שנוצר ע"י דיבורו שפיר יצטרפו אכילת ח"ש מכל א' דהא יש עליהם אותו שם איסור. אבל א"כ צ"ע שהרמב"ם סותר משנתו, דהכא משמע דס"ל דאיסור בל יחל הוא מפאת עשיית מעשה איסור, דאל"כ היאך כתב שמצטרפין. וכתב הקה"י דלפי מש"כ החת"ס בביאור דעת הרמב"ם לגבי בל יחל ובל תאחר שפיר מיושב דאע"ג דדיבורו היה רק על אכילת כזית מכל א', מ"מ יתכן דהואיל ואסרה התורה אפי' אכילת חצי זית מהן מדין ח"ש, ממילא הרי גם זה כלול בעיקר דיבורו, וא"כ שפיר יצטרפו לשיעור שלם של חפצא דאיסור אכילה.


ג) ולגבי גדר איסור נזירות, עי' בשו"ת אב"מ (סי' טו, כב) שהביא בזה מח' אחרונים אם נזיר חשיב כאיסור חפצא (מהר"י אבן לב) או כאיסור גברא (מהר"י באסן) או דהוה רק קבלת שם תואר נזיר על עצמו והתורה אוסרת עליו טומאה יין ותגלחת (מהרי"ט סי' נג, נד). ונפק"מ בתרתי, חדא אי חשיבי איסורי נזיר כלאו השוה בכל, ועוד אם נשבע שלא ישתה ואח"כ אמר הריני נזיר האם חייב מדין בל יחל על שתיית יין או דילמא כמו שאינו חייב על בל ישתה דנזיר ה"ה נמי לא יתחייב בבל יחל (דלפי המהרי"ט אין מעשה שתייה מחייב בבל יחל אלא מה שעובר באיסור נזיר דשתייה מחייבו בבל יחל, וממילא הואיל ולא חל איסור שתייה דנזיר עליו ממילא ליכא בל יחל דשתייה עליו).

ובאמת דבר זה הוא דיון בראשונים. עי' רא"ש לנדרים (ב:) שכתב "ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה." ומבואר להדיא דס"ל שאין נזיר כאיסור חפצא [ובאמת כן משמע מלשון הגמ' דהואיל ונזירות נזכרה במתני' אחר שבועות לכאורה משמע דהוה איסור גברא ולא איסור חפצא], אך לא ברור אם כוונתו לומר דחלה קדושה בגברא והתורה אסרה אותו באיסורי נזירות כדעת המהרי"ט או רק דהוה מעין איסור גברא. ועי' בזה בשלמי נדרים שם.

אכן מדברי הריטב"א לשבועות (כב: ד"ה או) מוכח כסברת המהרי"ט. דהתם מיירי לענין שבועה חלה על נזירות, וכתב הריטב"א דמסתבר דלא חלה דלא דמיא נזירות לאיסור חפצא דנדר "דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקיבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן ובטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה." הרי להדיא דנזירות אינה איסור גברא החל ישיר מכח דיבור האדם אלא דהתורה אסרה לנזיר באיסורי נזירות. [אולם כבר העירו האחרונים שדברי הריטב"א סותרין אהדדי בכמה מקומות.] וע"ע בשטמ"ק לנדרים (יז. ד"ה מתני') בשם הרנב"י שכתב להדיא דנזיר הוא רק קבלת קדושה על עצמו ומדמה לגר שנתגייר שנתחייב ממילא במצוות.

וכן דייק השלמי נדרים (ד:) מדברי הגהות מרדכי סוף שבועות (סוף סי' תשפח) שהביא גמ' נדרים (ד:) ואי אשמעינן נדר דלית ביה קיצותא. וכתב על זה דמכאן משמע שהנודר סתם אסור לעולם. והק' מ"ש מנזיר דאמרינן סתם נזירות שלשים יום. ותי' "דגבי נזיר איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליה הלכך לא גמרינן מנזירות." ומוכח דס"ל דנזיר אינו איסור חפצא. ועוד הביא השלמי נדרים בשם מהרי"ט שדייק דע"כ אזיל ההגמ"ר כסברתו, דאל"כ תיקשי ליה מגמ' נדרים (טו.) ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל, ומיירי התם לגבי שבועות. הרי דבנשבע סתם חלה השבועה לעולם אע"ג דהוה איסור גברא. אלא ע"כ סבר הגמ"ר כדעת מהרי"ט ופירוש דבריו דבשלמא בנדר דבדידיה תליא, כל שלא נתן קצבה חל לעולם. משא"כ בנזיר דהתורה קבעה דיני נזירות סברא הוא שלא שעבד על עצמו אלא הפחות מחיובי התורה.

היוצא מדברינו שיל"ע בכל א' מיסודות השטמ"ק. ונראה לומר שהר"ן פליג לפחות על א' מהן. דהיינו או דס"ל דבל יחל אינו מפאת חילול דיבורו אלא משום דקעבר אמעשה איסור, וא"כ אף בנזירות שייכא בל יחל הואיל וגם בנזירות חלים איסורי יין טומאה ותגלחת ע"י קבלת נזירותו אפי' אם אינו חלק מדיבורו ממש כדעת המהרי"ט. א"נ סבר דאע"ג דלעולם בל יחל הוא מחמת חילול דיבור מ"מ הואיל ואיסורי נזירות חלים מדין תורה על הנזיר, ממילא חשיב כאילו איסורים אלו כלולים הם בעיקר קבלת נזירותו [ואף לדעת הרמב"ן יתכן שהכא כלול בנדרו הואיל ואיסורי נזירות הם מעצם חיובי ומצות נזירות]. א"נ י"ל דפליג על המהרי"ט בעיקר גדר איסור נזירות וס"ל דלעולם לא הוה נזירות אלא או איסור גברא או איסור חפצא וממילא פשיטא דשייכא חילול דיבור אם עבר על איסורי נזירות. ומה"ט נטה הר"ן מלפרש כמו השטמ"ק אף בהו"א דגמ' משום דסבר הר"ן דשפיר משכחת לה בל יחל בנזירות, ועל כן פי' שרק לא משכחת ליה בל יחל לחודה.