הברכה על קורא וענין לא נטעי אינשי אדעתא דהכי

א) איתא בגמ' (לו.) "קורא רב יהודה אמר בפה"א ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בפה"א פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות. א"ל שמואל לרב יהודה שיננא כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בפה"א, ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא (פי' לאכלו כשהוא רך), דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה, והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא (פי' עיקר הפרי דהיינו האביונות), ותנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א וכו'. אמר רב נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא (פי' העלין והתמרות, אלא דהואיל ואינן עיקר פרי האילן אין מברכין עלייהו בפה"ע), דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא."

ויש לעיין דהנה בתחילת הסוגיא אמרינן דה"ט דשמואל דמברכין שהכל על קורא משום דסופו להקשות (פי' דהואיל ולבסוף לא יהיה ראוי לאכילה, ממילא לא אזלינן בתר השתא אלא בתר לבסוף). אבל למסקנת הגמ' אמרינן דשאני צנון דנטעי אינשי אדעתא דהכי משא"כ קורא. [ושמעתי שבזה"ז נוטעים דקלים מיוחדים בשביל "לבבות הדקל" (hearts of palm), וא"כ יש לברך עליו בפה"א לכו"ע כמו בצנון.] ויש לדון האם הגמ' חזרה בה, והשתא סוברת שהכל תלוי אי נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא, ואי לא נטעי אדעתא דהכי מברכין עלייהו שהכל אף אם אין סופו להקשות, או דילמא למסקנא בעינן תרתי כדי לברך שהכל, דסופו להקשות וגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי.

ועי' ברבינו יונה (כה: בדפי הרי"ף ד"ה קורא) דשמואל סובר שמברך שהכל על קורא "שאע"פ שראוי לאכילה עכשיו לא נטעי אינשי אדעתא דהכי אלא כדי שיעשה אילן." הרי שלא הזכיר הא דסופו להקשות כלל. וכ"כ הרשב"א (ד"ה ואע"ג) "וטעמא דמילתא כדאמרן דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל דלא מקרי פרי." אולם הרא"ש (סי' ג) כתב "ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות וגם לא נטעי אינשי אדעתא למיכל קורא." ומשמע דס"ל למסקנא דבעינן תרתי כדי לבטל ברכתו הראויה מן הפרי.

[ועיי"ש שכתב הרא"ש דהלכתא כוותיה דשמואל "הלכך לולבי גפנים ושקדים דקין שאוכלין בקליפתן החיצונה דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הפירות כשיגמרו מברכים עליו שהכל." וכ"כ התוס' בסוגיין (ד"ה לא). וראיתי מי שהקשה דאם איתא דלדעת הרא"ש אין מברכין שהכל על פרי אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא, צ"ע דאמאי מברכין שהכל על אותן שקדים, הרי לכאורה אותן שקדים אין סופן להקשות, דהיינו שיעשו כעץ ולא יהיו ראויין לאכילה, אלא הרי הם מתבשלים. וא"כ אמאי פסק הרא"ש דהואיל וקיי"ל כשמואל, ממילא יש לברך שהכל על השקדים כשאוכלים אותן בקליפתן כשהן רכין, הא אע"ג דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, אין סופן להקשות, וא"כ ליכא תרתי לריעותא.

ונראה דלק"מ דכוונת התוס' והרא"ש היא דכשהשקדים רכין אוכלין אותן מחמת קליפתן החיצונה – כך ביאר המ"ב (סי' רד ס"ק יב), ודלא כמו שהביא בהגהות וציונים (אות ע') בשם הברכת ראש. והואיל ולא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי כלל, אלא ע"ד לאכול גרעיניהן כשיתבשלו, לפיכך מברך על הקליפה שהכל, והוי דומיא דקורא ממש דלא נטעי להו אדעתא דקורא אלא אדעתא דתמרים. ונראה דמסתבר מאד לומר דאותה קליפה מתקשה לבסוף ושוב לא הוי ראוי לאכילה ומש"ה לא נטעי להו אדעתא דהכי, וא"כ שפיר הוי תרתי לריעותא דסופו להקשות וגם לא נטעי להו אדעתא דהכי.]

ולכאורה יש להביא ראיה דלא בעינן תרתי לריעותא. דהא מקשינן מצלף דלא נטעי אינשי אדעתא דשותא ומ"מ מברכינן עלייהו בפה"א. ואם איתא דבעינן תרתי לריעותא, הו"ל לשנויי דשאני צלף דאין סופו להקשות, וכהא דאמרינן לגבי צנון דאע"ג דסופו להקשות מ"מ הואיל ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי אין מברכין עליו אלא שהכל. וכבר העיר על כך הפנ"י (ד"ה שם בגמרא וכל), ותי' דעדיפא מיניה משני דצלף נטעי אינשי אדעתא דהכי, ולכן לית ביה אפי' חדא לריעותא. ומדברי המאירי (ד"ה חריות) מבואר שהבין דגם צלף הוי סופו להקשות.

ונפק"מ בכל זה היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי אך אין סופו להקשות. והנה בשעה"צ (סי' רב ס"ק מא) הביא בשם הברכ"י דהואיל ובזה"ז לא נטעי אינשי צלף אדעתא דעלין ותמרות ממילא יש לברך עליהן שהכל. אמנם באג"מ (ח"א סי' נט) דחה דע"כ א"א לפרש ד"נטעי אינשי אדעתא דהכי" היינו במציאות, דא"כ יצא שהמקשן ורב נחמן בר יצחק פליגי במציאות. אלא ע"כ צ"ל דבזמן הגמ' לא נטעי אינשי צלף אדעתא דעלין ותמרות, וכוונת רב נחמן בר יצחק היתה דכיון דהאוכל העלין והתמרות אינו ממעט האילן בכך ממילא לא איכפת ליה לנוטע אם אח"כ יתלוש העלין והתמרות, ואז מחשבתו עכשיו לתולשן מחשיב אותן לפרי האדמה. כלומר, דענין "נטעי אינשי אדעתא דהכי" הוא שאם התלישה ממעטת ענפי האילן א"כ אין דעת הנוטע לזה, ואם אינה ממעטת ענפי האילן אז אף אי לא נטעי אדעתא דהכי מ"מ דעת הנוטע גם לזה.

וכבר העיר בשלמ"נ (סי' יח) דמדברי רש"י בסוגיין משמע כהגרמ"פ. שהרי כתב רש"י (ד"ה צלף) "צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך, דקלא לא נטעי אינשי אדעתא לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן." ולכאורה צ"ע דאמאי הוצרך רש"י לפרש למה נטעי אינשי צלף אדעתא דעלין. אלא ע"כ היינו מפני שהואיל והתולשן אינו ממעט את האילן בכך ממילא חשיב כנטעי אינשי אדעתא דהכי אף אם בפועל אינן עושין כן, וכמש"כ באג"מ.

ולכאורה מכל הדיון בברכ"י ובאג"מ נראה דנקטו בפשיטות דאף אם אין סופו להקשות מ"מ אי לא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכין שהכל, ולא בעינן תרתי לריעותא.


ב) ויש לעיין בשיטת רב יהודה, דאי פירא הוא אמאי אין מברכין על קורא בפה"ע. וכתב הרא"ה (ד"ה קורא) דה"ט משום דכל היכא דהוא גופיה לאו פירא לא שייך לברוכי עליה ולמקרייה פרי העץ אלא פרי האדמה, דחזי למיכל וגידולי קרקע הוא, מידי דהוה אירקות. כלומר, דכל מה שגדל בעץ ואינו פרי ע"כ לא חשיב כפרי העץ אלא כפרי האדמה. והוסיף עוד דהכי מפרשינן בגמ' "טעמיה דרב יהודה משום דאוכלא הוא." הרי שלא גרס פירא הוא אלא אוכלא הוא, וכן היא גירסת הגמ' בעירובין (כח:), והכוונה היא דלעולם אינו פרי אלא אוכל בעלמא הגדל באילן ולכן ברכתו בפה"א.

אכן לגירסא דידן דרב יהודה סבר פירא הוא קשה אמאי לא מברכינן עליה בפה"ע. ועוד קשה, דמצלף דמברכינן על העלין והתמרות בפה"א, והרי התמרות הם כמו תמרים ואמאי אינם נחשבים כפרי.

ובס' דרך אמונה הל' מע"ש (פ"י ה"ג, בבה"ל ד"ה והצלף) תי' דכל דבר שאינו עיקר הפרי יורד מבפה"ע לבפה"א. וכ"כ הטור (ריש סי' רב) שעל הבוסר כל זמן שלא הגיעו לכפול הלבן מברכין עליהן בפה"א "דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי מברכין עליו בפה"א." והביאו המ"ב שם (ס"ק יב). ונראה דהכי פירוש הדבר, דמה שטפל לעיקר הפרי – או מפני שאינו כ"כ טוב בטעם או אינו גדול כ"כ – אינו מברך עליו בפה"ע, אבל מ"מ אינו מברך עליו רק שהכל הואיל ונטעי אינשי גם אדעתא דהכי, רק שאינן נוטעין בעיקר לדבר זה.

ולפ"ז ניחא מה שמברכין בפה"א על קורא ותמרות של צלף אע"פ שהן גדלין באילן, שהרי אינן עיקר הפרי. וכ"כ המג"א שם (ס"ק יז) דמה שפסק השו"ע (ס"ו) שעל קפריסין מברכין בפה"א (דקיי"ל כר"ע דלאו פירא הוא) היינו מפני שאינו עיקר הפרי. וכתב הח"א (כלל נ"א ס"ה) דמדברי המג"א רואים שאין מברכין בפה"א ובפה"ע אלא על דבר שהוא עיקר הפרי, אבל מה שאינו עיקר הפרי יורד מדרגה א'. ובאמת כבר קדמו הטור בזה וכמו שנתבאר.

אלא דצ"ע, שהרי בגמ' אמרינן דה"ט דשמואל דמברך שהכל על קורא משום דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי. ואילו השתא אמרינן דמודה שמואל דאף היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי עדיין מברכין בפה"א כגון בבוסר וקפריסין ותמרות. אכן נראה דקושיא זו אינה צריכה לפנים, דבבוסר וקפריסין ותמרות נטעי אינשי אדעתא דהכי, אלא שאין זה עיקר מטרתן, דבעיקר הם נוטעין את האילן אדעתא דעיקר הפרי. אבל הואיל והן נוטעין גם אדעתא דדברים אחרים הטפלין לעיקר הפרי, ממילא מברכין עליהן בפה"א. ומה שנחלק שמואל על רב יהודה היינו בדבר דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי כלל כגון קורא, דלשמואל הואיל ולא נטעי אדעתא דהכי כלל, מברכין עליו רק שהכל דלא חשיב כפרי כלל, ואילו רב יהודה סובר דכל הגדל באילן חשיב כפרי אע"ג דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי כלל, אלא דהואיל ואינו עיקר הפרי אין לברך עליו אלא בפה"א.

והשתא יל"פ סוף דברי הגמ', דפריך "והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא", ומשני "צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא". וכי התרצן סובר דלא נטעי אינשי צלף אדעתא דפרחא (דהיינו עיקר הפרי). אלא ע"כ הפירוש הוא כך דבתחילה ס"ד דלא נטעי להו אלא אדעתא דפרחא, אבל השתא מסיק דנטעי להו אף אדעתא דשותא, אלא דהואיל ובעיקר לא נטעי להו אלא אדעתא דפרחא, לפיכך מברכין אשותא בפה"א.

ונראה דהכי מבואר מדברי הרשב"א בתשו' (ח"א סי' ת), שהביא הב"י (סוף סי' רב, עמ' שג), דפלפלי רטיבתא מברך עלייהו בפה"א כיון שאין נוטעין אותן אלא ע"ד שייתבשו ויאכלו כתבלין, וקרוב הדבר שלא יברך עליהן אלא שהכל כקורא, אלא לפי שנאכלין מעט מהם בריטבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת, לפיכך מברכין עלייהו בפה"א. הרי שהעלה הרשב"א דאע"ג דלא נטעי אינשי פלפלי אדעתא למיכליה ברטיבותיה מ"מ מברכין עליה בפה"א הואיל ונטעי להו קצת אדעתא דהכי. והן הן הדברים, דכל דלא נטעי להו אדעתא דהכי כלל מברך עליו שהכל (הואיל וקיי"ל כשמואל). אבל אי נטעי להו אדעתא דהכי קצת, אלא שאינו עיקר הפרי, מברכין עליו בפה"א.

ועי' במג"א (ס"ק ד) שכתב דה"ט שמברכין בפה"א על הבוסר משום דכל דבר הגדל באילן ואינו עיקר הפרי מברך עליו בפה"א. ובלבושי שרד שם הוסיף דאינו עיקר הפרי, פירושו דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי. וצ"ע שהרי הטור נתן טעם אחר דאינו עיקר הפרי, ולא הזכיר הך דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי. אך לפי דבריו הכל מיושב, דהלבושי שרד מוסיף טעם לדברי הטור, דהואיל ולא נטעי אינשי בעיקר אדעתא דבוסר, מש"ה לא חשיב כעיקר הפרי, אבל הואיל ונטעי להו קצת אדעתא דהכי לא חשיב כקורא, ולפיכך מברכין עליו בפה"א.

ויש להעיר דמדברי הטור לגבי בוסר והרשב"א לגבי פלפלין חזינן דאף באותו פרי גופא יש לחלק בין שלבים שונים בגידול הפרי, ולא רק בין גידולים שונים בעץ, וכל שאין נוטעין האילן בעיקר בשביל פרי כשהוא בוסר ואין נוטעין פלפלי בעיקר אדעתא למיכליה כשהוא רטוב לא מיקרי עיקר הפרי, אלא דהואיל ונטעי לאילן גם אדעתא דהכי ממילא מברכין עליו בפה"א. וכן משמע גם מדברי הגמ' לגבי צנון.

[שוב העירוני התלמידים נ"י שהריטב"א כתב בהל' ברכות (פ"א הי"ד) דפירות הראויין לאכילה אך לא נתבשלו כל צרכן מברך עליהן בפה"ע, ועל הבוסר הוא מברך שהכל הואיל ואינו ראוי לאכילה. הרי משמע דבפרי עצמו לא שייך לומר דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וכל שראוי לאכילה מברכין עליו בפה"ע אף אם אינו כ"כ טוב לאכול באותו שלב.]