כל שיש בו מחמשת מיני דגן (ב')

א) מבואר בתוס' (לו:) והרא"ש שם שאם נותן קמח כדי לדבק אין מברכין עליו במ"מ. ויש לעיין בגדר דין זה – האם פירושו דכל היכא שנותן קמח רק כדי לדבק, אין לו החשיבות של דגן שעליו אמרינן דכל שיש בו וכו' מברכין במ"מ, אבל הדין הכללי דעיקר וטפל שייך בו, או דילמא כל שנותן הקמח רק לדבק פקע מיניה כל חשיבותו ולא שייך שיחשב כעיקר כלל אא"כ הוא ניתן לתערובת לשם מאכל. ונפק"מ אם הדגן הוא הרוב אלא שניתן רק לדבק, דמדין הכללי של עיקר וטפל עדיין חשיב כעיקר, אבל אם מה שניתן לדבק ולא למאכל לעולם לא נחשב לעיקר, א"כ אף כשהוא רוב לא יחשב לעיקר.

וכבר נחלקו בזה האחרונים. עי' בשעה"צ (סי' רח ס"ק יג) שהביא בשם הט"ז (שם ס"ק ד) דאף כשהם רוב מ"מ כל שניתן לדבק אין לו חשיבות מאכל ואין מברכין עליו במ"מ. וכ"כ הב"ח שם (עמ' שכג), והביא ראיה מדברי הגמ' לקמן (לט.) "הדר אמר אידי ואידי בפה"א והאי דקא שדו בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה." אך השעה"צ שם (ס"ק יג) כתב דלענין הלכה אין להקל שהרי המגן גבורים והמטה יהודה חולקים בזה וסוברים דאף אם נותן הקמח לדבק מ"מ מברכין עליו במ"מ אם הוא הרוב.

[ובאמת המעיין בט"ז שם יראה שהוא מסתפק אם מברכין במ"מ כשהקמח הוא הרוב (דאולי נהנה מריבוי הקמח) וכמו שנתבאר לעיל, ועפי"ז יישב סתירה בשו"ע שהביאו דברי התוס' בס"ג שאם נותן קמח לדבק יש לגמעו בתוך הסעודה עיי"ש. וקצ"ע דהא לכאורה מבואר בגמ' דתבשילא דלפתא דמפשו בה קמחא מברך עליו בפה"א וא"צ לגמעו בתוך הסעודה. ואולי י"ל דסבר הט"ז דהתם היה ברור שאינו נהנה מריבוי הקמח, א"נ י"ל דלעולם אף התם לא מיירי שהקמח הוא הרוב אלא "מפשו בה קמחא" פירושו שנותן הרבה לתוכו אך עדיין אינו הרוב. וע"כ צ"ל כך לדעת הפוסקים (שהביא השעה"צ) הסוברים דכל שיש רוב קמח מברכין עליו במ"מ אף שניתן לדבק – דקשה לומר דהתם היה ברור שאינו נהנה מריבוי הקמח ואילו בעלמא ברור שנהנה.]

עוד יש לדון מה נקרא "לדבק". כבר הבאנו דיון בפוסקים אם להטעים את התבשיל נקרא לדבק או לא. ועי' באבנ"ז (או"ח סי' לח) שנשאל בזקן שקשה ללעוס ועושין לו מאכל מבשר טחון מעורב בו קמח ולחם לבן, והוא חקר אצל העושים מאכל זה ואמרו שהטעם שמערבין הלחם הוא כדי לדבק הבשר ויהיה רך יותר וקל לאכול, ועוד אמרה אמו שהוא כדי שהנפוח יהיה רב יותר (דהיינו שיהא נראה גדול יותר).

ועל זה השיב שאם מוסיפים הקמח כדי שיהא רך ויתר נקל לאכול את הבשר לא חשיב כמוסיף לכוונת אכילה אלא הוי בכלל לדבק. ולענין הנפוח, אם הכוונה הוא שיאכל יותר היינו שיאכל גם הדגן, א"כ יש בו כוונת אכילה. אבל אם הוא כדי שיראה יותר גדול ויהיה קל יותר לאכול את הבשר אז לא חשיב זה ככוונת אכילת הדגן ואינו מברך עליו במ"מ. והביא שכ"כ בפסקי ריא"ז (פ"ו ה"ח) "תבשיל שללפת שנותנין בו קמח כדי להעבותו אין מברכין עליו במ"מ אלא בפה"א, שהרי אין נותנין שם קמח להטעים אלא להעבות התבשיל." וכ"כ גם המאירי (לז. ד"ה כל) "אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל וכו' אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו." [יש לפרש הכוונה "להעבות" היינו להופכו מדבר לח לדבר גוש (כחילוק בין שתיתא עבה לשתיתא רכה), אבל האבנ"ז הבין דנכלל בזה גם אם רוצה שיהא נראה יותר גדול, דהתם לא מיירי בדבר לח.]

עוד כתב הבאר היטב (סי' רח ס"ק ג) שהביא מהפר"ח (יו"ד סי' קיב ס"ק יז) דמאכל שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבין עמו קמח ומתעבה, כיון שמלבד מה שמדבק ומקפה התערובת גם מכשירו ומתקנו לאכילה, לכן יש לברך עליו במ"מ. ומבואר דס"ל דאם נותן הדגן כדי לדבק וגם כדי להכשיר את הדבר לאכילה (דהיינו שהקמח יוצר כל עיקר צורת המאכל – וזה יותר מסברת הרשב"א שהבאנו לעיל) מברך עליו במ"מ (אע"פ שלא ניתן שם להכשיר הדגן לאכילה אלא להכשיר שאר המרכיבים לאכילה).

ומעתה יש לדון בברכה על מה שקורין "ליקוריש". והנה בס' וזאת הברכה (עמ' 110) כתב שמברך עליו שהכל הואיל והקמח ניתן בו רק לדבק. ובס' פתחי הלכה (לוח הברכות הע' 36) כתב דהואיל והקמח ניתן בו רק לsubstance ולא לטעם ממילא יש לברך עליו שהכל. ולכאורה כוונתו למש"כ האבנ"ז בשם הריא"ז ד"להעבות" פירושו כדי שיהא דבר גוש (דהיינו שנותנין בו קמח לא רק כדי לדבק הצוקע"ר אלא כדי שיהיה דבר גוש).

אך שמעתי שמוסיפים כ"כ הרבה קמח ב"ליקריש" עד שהוא אפי' יותר מרוב התבשיל. וא"כ יש לדון אם בכה"ג אמרינן דאם נותן קמח לדבק אין מברכין עליו במ"מ. ולדעת הפוסקים שהביא השעה"צ יש לברך עליו במ"מ הואיל ויש בו רוב קמח.

ובס' מקור הברכה (סי' לח אות ב', עמ' עא) הביא מכתב מהרב ברנרד ליווי ז"ל שמוסיפים קמח for taste and body, ולכן פסק הגרמ"פ שמברכין עליו מזונות. והנה על מה שכתב שמוסיפים אותו לטעם יש לדון. חדא, דלכאורה אין טעם דגן נרגש בו וגם אין בו כזית בכא"פ, ולכן לדעת הבה"ל יש להקל. ועוד, דאין ספק שאין הקמח עיקר המאכל אלא הצוקער, וא"כ אף אם מוסיפים קמח לטעם, מ"מ אין מברכין עליו במ"מ. ומה שכתב שמוסיפים קמח לbody לכאורה כוונתו למש"כ הפר"ח שאם הקמח מכשיר האוכל לאכילה ויוצר עיקר צורת המאכל אז נחשב הוא לעיקר, וכאן הרי בלא הקמח אין כלום, ואין זה רק להעבות המאכל שכבר נמצא אלא כדי ליצור עיקר צורת המאכל.

ויש לדחות גם זה [וכ"כ ב"וזאת הברכה" (בירור הלכה סי' יט אות ט')], דכל סברת הפר"ח לא נאמרה אלא לדעת הראשונים הסוברים דאף אם הקמח אינו עיקר התבשיל מ"מ מברכין עליו במ"מ אם נותנין אותו לטעם, דמה שמכשיר לאכילה מחשיב הקמח אף אם נותנין אותו לדבק. אבל לדעת הראשונים שאין מברכין במ"מ אא"כ הקמח הוא מעיקר התבשיל לכאורה אין לברך במ"מ על ליקריש אע"פ שהקמח מכשיר כל התבשיל, דאעפ"כ אינו עיקר התבשיל.


ב) עוד דנו הפוסקים לענין עוגת גלידה שיש בו שכבה דקה של דגן למטה. ועי' בס' מקור הברכה (סי' יט) שהביא בשם הגרמ"פ בקובץ לתורה והוראה דהואיל ועוגת גבינה עיקרו גבינה, אף אם יש רקיק דק מסביב אין לברך אלא שהכל שהעוגה בא רק לייפות את הגבינה ואינה חשובה בפנ"ע. ותמה עליו דבשלמא אם יש רק רקיק דק מלמטה אז אולי הוא רק לדבק (דהיינו להחזיק הגבינה), אבל אם יש רקיק מסביב בודאי הוא חלק עיקרי מהעוגה.

ומעין זה העלה בס' פתחי הלכה (עמ' 219) שאם הרקיק הוא קצת עב אז אינו רק לדבק ויש לברך במ"מ. ובהע' 49 שם העיר דקשה לומר אף ברקיק דק שהוא כדי להחזיק את הגבינה, שהרי אוכלים עוגת גבינה עם כפית. והביא שם בשם הגרי"ש אלישיב שיש לברך במ"מ על עוגת גבינה.

ועוד העיר שם דלפי מה שהעלה באג"מ (ח"ד סי' מג) דכל שלא היו אוכלים הרקיק לבד אין מברכין עליו א"כ אף ברקיק עב אין לברך אלא שהכל על עוגת גבינה. אכן נראה דזה אינו, שאם הרקיק עב מסתבר שהיו אוכלים אותו לבד, דהוי כמו עוגיה, ולכן אף הגרמ"פ היה מודה שמברכין עליו מזונות. אך יש לדחות, דאולי לעולם לא היו אוכלים אותו לבד (שהוא יותר מדאי מתוק), אלא רק אוכלים אותו עם הגבינה, ומה שמלקקים הפירורים לבסוף אין זה נקרא אכילה.

ונפק"מ בזה לא רק לעוגת גבינה, אלא דלפי יסוד האג"מ גם בpie, blintzes, knish, apple strudel יתכן שלא היו אוכלים הcrust בלא המילוי, וא"כ יש לברך רק על המילוי, שהכיסוי טפל למילוי. אכן כבר העיר בפתחי הלכה שם (הע' 40) דמדברי המג"א (סי' קסח ס"ק טו) מבואר לא כך, אלא שיש לברך במ"מ אע"פ שאינו מכוין לאכול העיסה, ולכאורה ה"ט כמו שביארנו לעיל שהכל נידון כתבשיל א', וגם הדגן הוא חלק מעיקר התבשיל, ולכן הואיל והוא נותן טעם בתבשיל דינו כעיקר אע"ג דאין עיקר כוונת הגברא עליו.