תפילת ערבית רשות

א) איתא בגמ' (כו.) דאמר ר' יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. והק' התוס' שם (ד"ה טעה) והאמר רב לקמן (כז:) דתפילת ערבית רשות וקיי"ל כוותיה באיסורי [פי' ומדברי הגמ' משמע שחייב להתפלל תשלומין לערבית]. ועוד קשה דאמרינן לקמן (ל:) טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החודש בלילה, ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפילת ערבית רשות, וממילא אינו חייב לחזור ולהתפלל. ותי' דהא דאמרינן תפילת ערבית רשות היינו רק לגבי מצוה אחרת והיא עוברת, דאמרינן תדחה תפילת ערבית מפניה אבל לחנם אין לבטלה.

ומעין זה כתבו התוס' בשבת (ט: ד"ה למ"ד) בשם הר"י דאף למ"ד תפילת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו אי שרא המייניה (פי' שהתיר חגורו כדי לאכול דאין מטריחין אותו להפסיק כדי להתפלל) או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל. [ומדברי התוס' שם משמע דאף מצוה שאינה עוברת דוחה לתפילת ערבית. ולכאורה מה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דמצוה שאינה עוברת לא גריעא משרא המייניה, דאם אי"צ להפסיק אכילתו כ"ש דאי"צ להפסיק במקום מצוה אף אם אינה עוברת.]

ומדברי התוס' מבואר דאף למ"ד תפילת ערבית רשות לא הוי רשות ממש, אלא הכוונה היא דלא הוי חובה. ומעין זה כתב רש"י בביצה (לו:) אהא דאמרינן "כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט וכו', ואלו הן משום רשות, לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין." ופי' רש"י שם (ד"ה ואלו) "האי דקרו ליה רשות משום הנך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה, ולגבייהו קרי להנך מציעי רשות." [וכן משמע גם מלשון הרי"ף (יט. בדפיו) "ואפי' למ"ד רשות, חובה היא דליתא אבל מצוה איתא".]

ב) אמנם רבינו יונה (יח. בדפי הרי"ף ד"ה גמ') תי' בשם בה"ג דאע"ג דתפילת ערבית רשות כיון שמתפלל אותה קבעה עליו חובה, ולפיכך צריך לחזור ולהתפלל שחרית שתים, ומה"ט הוצרך לטעמא דאין מקדשין ר"ח בלילה דאל"כ היה לו לחזור כיון שקבעה עליו חובה.

ובביאור כוונת הבה"ג עי' בתוס' חגיגה (ט: ד"ה או) שנסתפקו אם כוונתו דשויה עליה חובה עי"ז שכבר התפלל ערבית בשאר לילות, או דילמא כוונתו דשויה עליה חובה באותה לילה ונפק"מ רק לטועה. [וע"ע ברשב"א (כז: ד"ה תפילת) שהביא בשם גאון "דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובה ונוהג בה כל מילי דתפילת חובה", אבל הרא"ה שם כתב "היכא דצלי לה תפילת ערבית כבר שוייה עליה חובה כלומר להאי שעתא ואי טעי הדר לרישא".]

ולכאורה לפירוש הב' א"א ליישב אלא הקושיא מהא דר"ח, דהואיל והתפלל כבר אלא שטעה ממילא שפיר יש לחייבו לחזור ולהתפלל אי לאו דאין מקדשין את החודש בלילה. ואמנם כך פי' הרי"ף (יט. בדפיו) "וקיימא לן דהלכה כרבא מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל, אבל היכא דצלי ליה לתפילת ערבית כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא." אך עדיין יהיה קשה מהא דטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, דאמאי מתפלל שחרית שתים, הא לא התפלל ערבית וא"כ לגבי דידיה לא חשיב כחובה. וכן קשה מהא דאי לא שרא המייניה מטרחינן ליה להתפלל אע"פ שעדיין לא התפלל. וכבר העירו על כך התוס' ביומא (פז: ד"ה והאמר). [ובאמת עיי"ש ברי"ף שהביא גם סברת התוס', וכבר העיר על כך רבינו יונה.]

ומאידך, אם נפרש דכוונת הבה"ג היא דהיכא שכבר התפלל ערבית בשאר לילות כבר שויה עליה חובה, ניחא הך דבטעה מתפלל שחרית שתים וגם הא דבטעה בר"ח הוצרכו לטעמא דאין מקדשין וכו'. אך קשה דאמאי אי שרא המייניה לא מטרחינן ליה, הא מסתמא מיירי כשהתפלל ערבית בשאר לילות.

ועוד קשה, דהנה איתא בגמ' יומא (פז:) "אמר רב תפילת נעילה פוטרת את של ערבית", ופריך "והאמר רב הלכה כדברי האומר תפילת ערבית רשות", ומשני "לדברי האומר חובה קאמר". ולכאורה עיקר קושית הגמ' היתה דהיאך שייך לומר דתפילת נעילה פוטרת של ערבית, הא אין חיוב להתפלל תפילת ערבית, ועל זה משני לדברי האומר חובה קאמר. אך אם נאמר דהיכא שהתפלל ערבית בשאר לילות הוי חובה עליו, א"כ הא איכא חידוש אף למ"ד תפילת ערבית רשות. ובשלמא לדעת התוס' י"ל דהתם איכא צורך להכין הסעודה למוצאי יוה"כ וא"כ הרי הוא פטור מתפילת ערבית, אבל לדעת בה"ג קשה. וכן הק' התוס' ביומא שם והרא"ש כאן (סי' ב). ועי' במאירי (כו: סוף ד"ה תפלת) שתי' דאה"נ הוה מצי לתרוצי הכי, אלא שרצה לתרצה לדעת המקשה שהיה סובר רשות גמור בלא שום קביעות חובה ובלא שום מצוה.

[ואולי יש ליישב דהנה כבר כתבו הריטב"א והרא"ה דסוגיין וכן הגמ' לקמן (ל:) אזלי למ"ד תפילת ערבית חובה. ומעין זה י"ל לדעת בה"ג דס"ל דע"כ סוגיין דהכא אזלא כמ"ד תפילת ערבית חובה, אבל הסוגיא דלקמן (ל:) אתיא אף למ"ד תפילת ערבית רשות משום דעי"ז שהתפלל תפילת ערבית קבעה חובה ללילה זה.]

עכ"פ מבואר שנחלקו התוס' ובה"ג אם תפילת ערבית רשות פירושו מצוה ולא חובה או רשות גמורה. וביאר בס' מורשת משה (עמ' קצב) דאולי נחלקו ביסוד תקנת תפילת ערבית. דדעת התוס' היא שתיקנוה כנגד האבות ומה"ט ס"ל שאינה רשות גמורה שהרי יעקב אבינו תקנה [ואף אם לא תיקן אותה יעקב אלא מחמת סיבה וכמו שביאר הנצי"ב, מ"מ מסתבר שיש בה מצוה רק שאין בה חובה]. וכן אם תיקנוה כנגד אברים ופדרים שאינן מעכבין את הקרבן הרי עדיין איכא מצוה בהקרבתן, ולכן מסתבר דתפילת ערבית אינה רשות גמורה. וכ"כ התוס' להדיא בשבת שם "אבל בחנם אין לבטלה שהרי יעקב תקנה ולמה יש לבטלה בחנם, ועוד דאמרינן בפ' תפילת השחר שהיא כנגד הקטרת אברים שהיא כל הלילה דלא מעכבי כפרה אלא מצוה ה"נ תפילת ערבית מצוה."

ובדעת בה"ג י"ל דס"ל דתפילות כנגד קרבנות תיקנום, ואע"ג דאיכא מצוה בהקטרת אברים ופדרים בלילה, מ"מ הואיל ולפעמים לא היו אימורין בלילה ולא היתה שום מצות הקטרה, ה"ה נמי אין תפילת ערבית אלא רשות. וכ"כ הרא"ה (כו: ד"ה שהרי). ואולי שאר הראשונים לא ניחא להו בזה, דאין לגרע חיוב תפילה ע"י מה שהיו עושין רק לפעמים בביהמ"ק. דבשלמא זה שאנו קובעין זמן תפילת שחרית עפ"י מה שבפועל הקריבו התמיד פעם א' בד' שעות י"ל דכל שהקריבו בפועל בשעה זו מסתבר שיוכל לצאת אז חובת תפילה. אבל מהיכא תיתי לומר דהואיל ולפעמים לא היו מקריבין בשעה מסויימת שוב א"א לחייב בתפילה.