תפילת ערבית רשות – ב'

א) הבאנו מה שנחלקו התנאים אם תפילת ערבית חובה או רשות, ומה שכתבו התוס' ובה"ג בביאור הדיעה דתפילת ערבית רשות. וכל זה מעיקר הדין. אבל כבר כתב הרי"ף (יט. בדפיו) "והאידנא נהגו עלמא לשוייה כחובה." וכ"כ הרמב"ם בהל' תפילה (פ"א ה"ו) "ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה."

ולכאורה היה נראה לומר דלאחר שקיבלוהו עלייהו לחובה שוב ליכא נפק"מ בין התוס' והבה"ג, אלא לכו"ע תפילת ערבית חובה. אמנם כבר העירו שנחלקו בזה המפרשים [ועי' בכל זה בס' ארחות ימים (סי' יז)]. דהנה כתב הטור (סי' קפח) בשם אחיו רבינו יחיאל שהמברך בהמ"ז בסעודה שלישית בשבת ושכח רצה, למאן דמצריך פת מסתבר דמחזירין אותו ולמאן דס"ל דיוצא במיני תרגימא אין מחזירין אותו. וכתב הב"י שם בשם הראבי"ה דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שוויה עליה כחובה (פי' שחייב להזכיר רצה), וכה"ג פסק בה"ג גבי תפילת ערבית אע"פ שהיא רשות כיון שהתחיל להתפלל שוייה עליה כחובה. והעיר הד"מ שם (ס"ק ח) "ונראה לי דוקא בסעודה ג' איכא למימר כה"ג מאחר דאיכא למאן דמאר דחובה לאכול פת דומיא דתפילת ערבית דאיכא למאן דאמר דחובה להתפלל, ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שויה עליו חובה, אבל בר"ח ליכא למ"ד שהוא חובה ולכן לא שייך לומר שהוא שויה חובה."

הרי שהעלה הרמ"א דלא שייך לומר שויה עליה כחובה אלא כשיש דיעה הסוברת מעיקר הדין שיש חובה. ולכאורה טעמו הוא ד"שויה עליה חובה" פירוש הדבר דניהוג חשיב כהכרעה ופסק כמ"ד חובה, ופשוט הוא דלא שייך לפסוק חובה אלא כשיש דיעה הסוברת כן מעיקר הדין. נמצא דלדעת הרמ"א לכאורה מוכח דבזה"ז דכבר שויה עליה לתפילת ערבית כחובה הרי היא חובה ממש כמ"ד תפילת ערבית חובה מעיקר הדין. וכן מוכח גם מלשון הרשב"א בשם גאון "דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובה ונוהג בה כל מילי דתפילת חובה".

אמנם מדברי הרמב"ם לא משמע הכי. שהרי כתב הרמב"ם בהל' תפילה (פ"י ה"ו) "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע ברכה, ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה. והשיג עליו הראב"ד שם "אין כאן נחת רוח". וביאר הכס"מ שם דדעת הראב"ד היא דאע"ג דתפילת ערבית היתה רשות, עכשיו כבר קבעוה חובה (וא"כ מסתבר שצריך להפסיק באמצע תפילתו דאין להתפלל חצי תפילת חובה וחצי תפילת נדבה). אך הוסיף שם הכס"מ דאין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבנו מאחר שמתחילתה היתה רשות.

וביאר בחי' רבנו חיים הלוי שם דס"ל להרמב"ם דתפילת ערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה חובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפילת רשות ונדבה, אבל התפילה בעצמותה רשות ונדבה היא כיון דבעיקר תקנת וחובת התפילה לא היתה אלא רשות ונדבה. והכי מוכח גם ממש"כ הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ג ה"ז) שיכול אדם להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, דהואיל ותפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. הרי להדיא דס"ל דאף לאחר שקבעוה חובה, מ"מ תפילת ערבית בעצמותה עדיין היא תפילת רשות. ומה"ט נמי שפיר מצטרפת היא עם תפילת נדבה, דחד מינא נינהו, משא"כ שאר תפילות דהויין חובה בעיקר מילתייהו.

[והוסיף שם הגר"ח דמש"כ הרי"ף דמשהתחיל היחיד להתפלל ערבית שוייה עליה חובה זה הוי דין בעצמותה של התפילה, דנעשית חובה מאליה אם התחיל להתפלל. ולדעת הרי"ף מסתבר שאם נזכר שכבר התפלל לא יוכל להמשיך להתפלל בתורת נדבה, דהואיל והתחיל להתפלל חשיב חצי הראשון כתפילת חובה. והעיר שם הגר"ח דאולי כך סובר הראב"ד. אבל הרמב"ם לא ס"ל כן, אלא דנעשית חובה רק מפני שנהגו להתפלל, ולטעם זה לא נהפכה התפילה להיות תפילת חובה בחפצא.]

ובדעת הראב"ד י"ל דס"ל דהואיל וקבעוה חובה, ממילא חשיב כתפילת חובה, ושוב אינה מצטרפת עם תפילת נדבה. ועוד אפשר לבאר דאולי הראב"ד אזיל בשיטת התוס' דלמ"ד תפילת ערבית רשות אין זה רשות גמורה, אלא מצוה היא, וממילא פשיטא דאינה מצטרפת עם תפילת נדבה. [ועיי"ש בחי' רבנו חיים הלוי שהוסיף עוד לבאר דעת הראב"ד באופן אחר.]

והנה נחלקו הראשונים אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית. דר' יוחנן סובר (ד:) דצריך לסמוך גל"ת אף בערבית. וכן פסקו התוס' שם (ד"ה דאמר), ומה שאנו אומרים השכיבנו וי"ח פסוקים הכל כגאולה אריכתא דמיא. וכתב רבינו יונה (ב: בדפי הרי"ף ד"ה ויש) דמה שנוהגין לומר ברוך ד' לעולם היינו מפני שבתחילה שהיתה תפילת ערבית רשות אמרו אותן י"ח פסוקים במקום שמו"ע, ואע"ג דעכשיו קבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון, ולא מקרי הפסק בין גל"ת כיון דמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה. והוסיף רבינו יונה שהרמב"ן לא אמר ברוך ד' לעולם כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה אף בערבית. [ועי' במעשה רב (אות ס"ז) שהגר"א לא היה נוהג לומר ברוך ד' לעולם ולא ושמרו.]

ומכל זה משמע שאסור להפסיק בין גל"ת אף בתפילת ערבית. אך שוב כתבו התוס' שם שבסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפילת שמו"ע לאשמעינן דלא בעינן לסמוך גאולה דערבית לתפילה משום דתפילת ערבית רשות. וכ"כ התוס' (כז: ד"ה והלכתא). [ולפ"ז מותר לדבר בין גל"ת, וכ"ש לענות אמן לשום ברכה אף שלא מענין התפילה.]

ולענין הלכה כתב השו"ע (סי' רלו ס"ב) שאין להפסיק בין גאולה דערבית לתפילה, ומיהו מה שמכריז הש"ץ ר"ח בין קדיש לתפילת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפילה. וכתב המג"א שם (ס"ק א) בשם תשו' הרשב"א (סי' רצג) דהיינו רק משום דתפילת ערבית רשות (לאפוקי בשחרית). אבל בהגהות עטרת זקנים שם הביא שמהרש"ל השיג עליו דלא נהירא דלאחר שקבעוה חובה, שוב אין תפילת ערבית רשות.

ולפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם ניחא, דאף לאחר שקבעוה חובה, מ"מ תפילת ערבית בעיקרה היא תפילת רשות, ולא קיבלו עלייהו אלא להתפלל תפילת רשות. ומאחר דתפילת רשות היא בעצמותה, לכן יש להקל להפסיק בין גאולה לתפילה לצורך התפילה. ואמנם הרמב"ם כתב בהל' תפילה (פ"ג ה"ז) שיכול להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעה ובלבד שיקרא ק"ש בעונתה לאחר צה"כ, ומשמע דאין קפידא לסמוך גל"ת כלל בתפילת ערבית. ועל זה השיג הראב"ד שם דאין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה, דהלא צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית.


ב) ונראה להוסיף דאף אם נאמר דתפילת ערבית בזה"ז דינה כתפילת חובה ממש, מ"מ עדיין יש לחלק בין תפילת ערבית לשאר תפילות, דהואיל ונעשית כתפילת חובה רק עפ"י קבלת הציבור, ממילא מי שלא נכלל באותה קבלה אינו מחוייב להתפלל. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה להל' תפילה לענין נשים, דאף אם נאמר דרבנן חייבו נשים להתפלל יותר מתפילה א' ביום, מ"מ פטורות הן מלהתפלל תפילת ערבית משום דתפילת ערבית רשות. ואע"ג דכבר קבעוה חובה, מ"מ הנשים לא קיבלו עלייהו חובה. וכ"כ המשנ"ב (סי' קו ס"ק ד).

אך כל זה לא שייך אלא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דתפילת ערבית חובה בזה"ז משום דקיבלו עלייהו. אבל לדעת התוס' (כו.) דאף מתחילת התקנה תפילת ערבית מצוה ואין לבטלה אם לא לצורך מצוה אחרת או צורך, א"כ מסתבר שאף הנשים חייבות להתפלל תפילת ערבית אם אין להן צורך אחר ואין בזה טירחא יתירא.

ונפק"מ עוד לענין חזרת הש"ץ. דהנה כתב הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ט ה"ט) שאין הש"ץ חוזר להתפלל ערבית בקול רם "לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו."

וכ"כ בתשו' הרשב"א (ח"א סי' קפג) שאין חזרת הש"ץ במעריב משום דאין ש"ץ חוזר תפילתו אלא כדי להוציא את שאינו בקי, וכיון שכן למה יחזיר תפילת ערבית, הרי תפילת ערבית רשות, ואף לדברי הגאונים הסוברים שאם התפלל פעם א' קבלה עליו בחובה, הרי אם התפלל בקי הוא, ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא.

וצ"ע דהיאך אפשר לומר דתפילת ערבית רשות, הרי כל הציבור קיבלו עלייהו חובה. ואין לומר דהואיל ותפילת ערבית בעיקרה היא תפילת רשות, ממילא קילא טפי ואין בה חזרת הש"ץ, דמה בכך שבעיקרה היא רשות, הרי כבר קיבלו להתפלל אותה וא"כ מסתבר שהש"ץ יצטרך לחזור תפילתו כדי להוציא את שאינו בקי. וצ"ל דכאן הרמב"ם נתכוין לדבר אחר, דאע"ג דקיבלו עלייהו חובה, מ"מ הואיל ותפילת ערבית בעיקרה היא תפילת רשות לא קיבלו עלייהו לאינן בקיאין, וא"כ אין טעם לש"ץ לחזור תפילתו.

ולכאורה לדעת התוס' (כו.) דתפילת ערבית מצוה היא לכו"ע מסתבר שהש"ץ יצטרך לחזור תפילתו. אך אולי י"ל [כך העיר הר"צ סבלפסקי שליט"א] עפ"י מש"כ התוס' בשבת דלמ"ד תפילת ערבית רשות מותר לבטל תפילת ערבית אי כבר שרא המייניה משום דיש בו טירחא לחזור וללבשו. ומה"ט נמי אין הש"ץ צריך לחזור תפילתו משום דאית ביה טירחא דציבורא.

[וע"ע ברא"ה (כז:) שכתב דמסתבר דתפילת ערבית של מוצ"ש היא חובה לכו"ע משום דבעי למימר הבדלה בחונן הדעת (ונפק"מ לכל הענינים הנ"ל כגון להפסיק בין גאולה לתפילה ונשים וכו'). אכן מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ז) משמע דאף במוצ"ש תפילת ערבית רשות, ומה"ט מתפללין אותה קודם חשיכה. ועוד כתב השע"ת (סי' רסח ס"ק ב) בשם המו"ק דתפילת ערבית בשבת ויו"ט חובה. וצ"ע בטעם הדבר.]