החיוב להקדים חובת שעתיה לתפילת תשלומין

איתא בגמ' (כו:) "ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל בליל שבת שתים, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ"ש שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה, ורמינהו טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא."

ולכאורה הואיל ונשאר בקושיא משמע דלמסקנא אם הבדיל בשניה, ראשונה עלתה לו לתפילת חול (הואיל ובדיעבד יוצא ידי תפילת חול במוצ"ש אף אם לא הבדיל בתפילה) ושניה עלתה לו לתפילת שבת. אבל הרא"ש (סוף סי' ב) הביא בשם רב האי גאון דכיון דלא קאמר תיובתא לאו משבשתא היא, דטעמא דמסתבר הוא דכיון דאבדיל בשניה גליא דעתיה דכיון בראשונה לשם תשלומין ושניה משום חובה ואין להקדים של תשלומין לחובת הזמן, וממילא צריך להתפלל אותה של תשלומין פעם שנית, אבל אם לא הבדיל בא' מהם או שהבדיל בשניהן אין מחזירין אותו דאין כאן גילוי דעת דראשונה לתשלומין. וכ"כ רש"י כאן והרי"ף (יח. בדפיו).

ומדברי הראשונים משמע שהדבר תלוי בגילוי דעת, דהיינו שצריך לעשות מעשה המגלה שמחשבתו בתפילה ראשונה לשם תשלומין. אך עי' בטור (סי' קח) שכתב דאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, הראשונה מנחה והשניה לתשלומין. וכתב עליו הב"י שאם היפך לא יצא ידי תפילה שהרי הקדים תפילת התשלומין. והעיר הד"מ (סי' קח ס"ק א) דמשמע דכל שהיה בדעתו שהראשונה תהא לתשלומין לא יצא. ולכאורה כוונתו דהרי כשמתפלל ב' שמו"ע בחול אין הוכחה מתוך תפילתו שמתכוין בראשונה לשם תשלומין, וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל להב"י שאין הדבר תלוי בגילוי דעת אלא בעצם מחשבתו.

וכבר השיג עליו הט"ז שם (ס"ק ב) דאין לדמות טעה ולא התפלל מנחה בחול לטעה ולא התפלל מנחה בשבת, דהתם עשה שינוי בפועל ממש במה שלא הבדיל בראשונה, וכלשון הרי"ף דגלי דעתיה, משא"כ בחול שלא עשה שום שינוי אלא רק בלבו לא נתכוין כראוי. וכ"כ המג"א שם (ס"ק ב) דמלשון הרי"ף משמע דדוקא אם גילה דעתו לא עלתה לו. והוסיף דלולי דברי הד"מ היה אפשר לבאר דהב"י מיירי שגילה דעתו כגון שהתפלל תחילה בלא אשרי ועכשיו אמר אשרי וי"ח כדרך שאומרים במנחה. אלא שנסתפק אם זה מיקרי גילוי דעת הואיל ולא גילה דעת בתוך התפילה.

נמצא דישנן ג' שיטות בזה. לדעת הט"ז צריך איזה גילוי דעת ע"י מעשיו. לדעת המג"א אולי צריך גילוי דעת דוקא בתפילה. ולדעת הרמ"א הכל תלוי במחשבתו. וצ"ע בביאור הדבר דאמאי לא אזלינן בתר מחשבתו.

ועוד קשה, שהרי כתב המג"א שם (ס"ק יד) שאם שכח מלהבדיל בראשונה, אך כיון במחשבתו שהראשונה לחיובא והשניה לתשלומין א"צ לחזור ולהתפלל, והביאו המשנ"ב (ס"ק כט). וכתב המג"א דה"ט מפני שלא גילה דעתו. ולכאורה כוונתו דכאן הגילוי דעת היה בטעות. אך צ"ע דאמאי אזלינן בתר מחשבתו כדי לקבוע שהגילוי דעת היה בטעות, הא לדעת המג"א לא אזלינן בתר מחשבתו כלל בקביעות השם תפילה.

וע"כ צ"ל [וכ"כ בס' מורשת משה (עמ' קסט)] דאף המג"א לא ס"ל דמחשבתו אינה קובעת שם התפילה אלא לגבי תפילת תשלומין. וה"ט משום דסתם תפילה היא חובת שעתיה ולא תשלומין. ולכן כדי לקבוע תפילה כתשלומין לעוקרו מן הסתמא צריך גילוי דעת (דהיינו מעשה). [והוא מעין מאי דקבעי לגבי קטן (חולין יג.) דאע"ג דאין לו מחשבה מי יש לו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. הרי שע"י מעשה מתחזקת המחשבה.] יאבל כדי לקבוע תפילה כחובת שעתיה סגי במחשבה הואיל וסתם תפילה הוא חובת שעתיה. [ובזה הוא דפליגי הט"ז והמג"א אם כדי לאפוקי תפילה מסתמיה צריך דוקא גילוי דעת מתוך עצם התפילה או דסגי בגילוי דעת כל דהו.]