תחילת זמן תפילת מנחה – ב'

יש לדון אם זמן מנחה מתחיל מחצות או רק משש שעות ומחצה, ונפק"מ לדיעבד. והנה מלשון רש"י (כו: ד"ה מנחה גדולה) משמע ד"כי ינטו צללי ערב" הוא משש שעות ומחצה. כלומר, דמעיקר הדין אין זמן הקרבת תמיד של בה"ע עד שש שעות ומחצה. וכ"כ גם בפסחים (נח. ד"ה ומוקמינן). [וקצ"ע ממש"כ רש"י עה"ת בפר' בא ד"בין הערבים" היינו משש שעות ומעלה מכי ינטו צללי ערב.] וכן דעת הרע"ב בפסחים שם (פ"ה מ"א). וכן משמע קצת מהכס"מ ריש פ"ג מהל' ברכות שלא הגיע זמן המנחה עד שש שעות ומחצה, ומש"ה עדיין יכול להתפלל תפילת שחרית בין חצות לשש ומחצה.

אולם מדברי הגמ' ביומא (כח:) משמע דמעיקר הדין זמן המנחה מתחיל בחצות, ורק משום דלא בקיאי כולי האי לא הקריבו תמיד של בה"ע עד שש שעות ומחצה. דאיתא התם "חל ערבי פסחים להיות בע"ש נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, ונשחטיה מכי משחרי כותלי, ומאי קושיא ודילמא כותלי דביהמ"ק בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא א"נ שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו." הרי דרק משום דא"א לכוין השעה כראוי לא היו שוחטין את התמיד בשש שעות, אבל מעיקר הדין זמן התמיד הוא מחצות. והכי מבואר מדברי התוס' בפסחים שם (ד"ה מוקמינן).

ולכאורה צ"ע ע"ד רש"י והרע"ב מדברי הגמ' שם. ואולי י"ל דהנה איתא בפסחים (צד.) "חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם". ומזה משמע דזמן ד"מכי ינטו צללי ערב" אינו מתחיל עד שש שעות ומחצה. וע"כ צ"ל דאיכא מח' הסוגיות, וס"ל לרש"י והרע"ב דמעיקר הדין הזמן דכי ינטו צללי ערב הוא רק משעה שניכר הצל קצת, והיינו דוקא משש שעות ומחצה.

ולענין הלכה העלו המג"א (סי' רלג ס"ק א) והפר"ח שם דמעיקר הדין זמן מנחה מתחיל מחצות. אלא שנחלקו אם המתפלל מחצות יצא בדיעבד [עי' במשנ"ב שם (ס"ק ב)]. לדעת המג"א הואיל ואין אנו בקיאין בשעות לא יצא אפי' בדיעבד, אבל מהפר"ח משמע שיצא בדיעבד מחצות [ומה"ט אין להתפלל שחרית אחר חצות קודם מנחה].

ועי' בערוה"ש (סי' רלג סי"ג) שהביא עוד ראיה לדעת הפר"ח שיוצא בדיעבד אף מחצות, דהא אמרינן "תפילת השחר עד חצות וכו' תפילת המנחה עד הערב." ואם איתא דאינו יוצא אלא משש שעות ומחצה הו"ל למימר תפילת מנחה משש שעות ומחצה עד הערב, אלא ע"כ דמעיקר הדין זמן מנחה מתחיל בחצות, ואם התפלל מחצות יצא בדיעבד.

ולכאורה בזה"ז שיש לכל א' שעון והשעות ידועות לכל, אף המג"א יודה שיוצא בדיעבד מחצות. אך יש לדון בזה. דהנה הק' השעה"צ שם (ס"ק ו) ע"ד המג"א דאף דאין אנו בקיאין מי גרע מספק התפלל שאינו חוזר ומתפלל. [ולכאורה צ"ע דהא אמרינן בספק התפלל שחוזר ומתפלל, ואולי כוונתו שצריך להתפלל על התנאי ואילו מדברי המג"א משמע שחייב להתפלל ומתפלל כרגיל אף בלא תנאי.] ותי' דאולי כיון שקבעו חז"ל זמני תפילות והם אמרו משש שעות ומחצה, אם יתפלל לפני כן הוי כלא התפלל בזמנה שחוזר ומתפלל.

והיה אפשר לבאר דס"ל להשעה"צ דאע"ג דבדיעבד אם הקריבו התמיד מחצות הוא כשר, מ"מ לגבי תפילה שאינה אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו של איצא אף בדיעבד לפני שש ומחצה. אך צ"ע דאם תיקנו תפילה כנגד קרבנות אמאי חילקו בין דין תפילה לדין הקרבן והחמירו יותר בתפילה.

ואולי הכוונה היא דאע"ג דטעם תקנת תפילה הוא כנגד הקרבנות, מ"מ מאחר שתיקנו זמני תפילה, מי שמתפלל קודם שש ומחצה חשיב כמתפלל שלא בזמנה, שהרי תיקנו חכמים כנגד התמיד ולעולם לא הקריבו התמיד לפני שש ומחצה. ומעין זה כתב הפר"ח שם בסוף דבריו.

אך עוד י"ל דכוונת המג"א היא דהואיל והוסיפו חכמים חצי שעה בתמיד (לתי' ב' ביומא שם), ממילא אף לא יצאו חובת קרבן תמיד אם יקריבוהו לפני שש ומחצה. [וכן משמע קצת במחה"ש שם דמש"כ המג"א דהואיל ואין אנו בקיאין לא יצא מיירי בעיקר הקרבן ולא רק בתפילה.]

ומעין זה מצינו ברבינו יונה (א. ד"ה וחכמים, ויש) שפי' שיטת חכמים דק"ש של ערבית עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה היינו אפי' בדיעבד, והק' דכיון דק"ש הוא חיוב מה"ת היאך יכולים החכמים לפטרו ממנה, ותי' שחכמים יכולים לפטור את האדם ממ"ע כל זמן שעושין כן משום סייג. וכ"כ התוס' בסוכה (ג.) שאם ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית לב"ש "לא קיימת מצות סוכה מימיך" פי' שלא קיים אף מה"ת, דכיון שגזרו חכמים שלא לישב ראשו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, א"כ מי שיושב כך אינו מקיים המצוה כלל.

וביאר הגרא"ו בקוה"ע (סי' סט) דע"כ צ"ל דמאי דאמרינן דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת פירוש הדבר שיש לחכמים כח לעקור מ"ע לגמרי. והחילוק בין שוא"ת לקו"ע הוא מצד חומר הדבר, דמ"ע קיל טפי ממצות ל"ת. ויתכן שכך סובר גם המג"א, ומש"ה העלה דאף בדיעבד אינו יוצא אם התפלל מנחה קודם שש שעות ומחצה, דאע"ג דעיקר זמן תמיד של בה"ע הוא מחצות, מ"מ כשהוסיפו חכמים חצי שעה הם קבעו שאם נקרב התמיד קודם לכן לא יצאו, וממילא ה"ה נמי י"ל לגבי תפילת מנחה.

ובדעת הפר"ח ודעימיה י"ל דלעולם אין כח לחכמים לעקור שום מצוה מה"ת. ומאי דאמרינן יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, פירוש הדבר דהיכא שגזרו חכמים נגד מצוה דאורייתא, נמצא דנגד דין תורה יש גם מצוה לשמוע דברי חכמים, וכיון שב' דינים אלו סותרין זא"ז שוא"ת עדיף. ולפ"ז לא נעקרה המצוה לגמרי, ואם יעשה אותה בודאי יצא ידי חובתו אע"פ שעבר על דברי חכמים.

ונפק"מ בכל זה למעשה, דהנה כתב הרמ"א (סי' רלג ס"א) דכל שעות דמנחה קטנה ומנחה גדולה משערינן לפי ענין היום, דהיינו בשעות זמניות. ונסתפק השעה"צ שם (ס"ק ח) אם משערינן גם החצי שעה מחצות עד שש ומחצה בשעות זמניות. דמהא דבגמ' נקטו תרוייהו כי הדדי ט' ומחצה למנחה קטנה ושש ומחצה למנחה גדולה, משמע דכמו דט' ומחצה הוא בשעות זמניות ה"ה נמי ו' ומחצה. אבל מאידך, כיון שחכמים הוסיפו חצי שעה במנחה גדולה רק כדי שלא יטעו צ"ל תמיד חצי שעה, ונפק"מ לימות החורף דחצי שעה בשעות זמניות הוא פחות מחצי שעה ממש. ועי' בס' אשי ישראל (פכ"ז הע' ה) שנהגו להחמיר בזה. אך נראה דאולי יש להקל משום דבלא"ה דעת הפר"ח ודעימיה שאם התפלל מחצות יצא בדיעבד.