קבלת שבת בטעות

א) איתא בגמ' (כז:) "והא אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי (ופי' רש"י שם אחר שכבר התפלל תפילת ערבית של שבת), ההוא טעותא הואי. וטעותא מי הדרא, והא אמר אבידן פעם א' נתקשרו שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לביהכ"נ והתפללו של מוצ"ש בשבת ונתפזרו העבים וזרחה החמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו, שאני ציבור דלא מטרחינן להו."

ופי' רש"י שם "הואיל והתפללו התפללו, ולא הצריכם להתפלל משתחשך, אלמא תפילה היא, ואע"פ שלא הותרו במלאכה התם הוא דלא לעבור על ד"ת, אבל לענין תוספת (פי' לענין תוספת אם התפללו בע"ש בטעות) אע"ג דבטעות הוה תוספת הוא ע"י תפילה הואיל ואמר תפילה קבלה היא." ומשמע דס"ל לרש"י שאם הציבור התפללו בע"ש חשיב כקבלת תוספת שבת ונאסרו אף במלאכה. וכן פי' הדברי דוד (לבעל הנחלת דוד) בדעתו. וכ"כ השלט"ג (יח: בדפי הרי"ף אות ה') בשם ריא"ז.

אבל התוס' שם (ד"ה שאני) כתבו "אע"ג דלא מטא זמן אין איסור בעשיית מלאכה אע"ג דטעותא היא." ומשמע דאין מטריחין את הציבור להתפלל עוד פעם אך מ"מ לא חלה עליהן קבלת שבת לאסור במלאכה. וכך הבין המהרש"א בדעתם, [ודלא כמהרש"ל שהשמיט תיבת "אין" ופי' דדעת התוס' כרש"י]. וגם הרא"ש (סי' ו) פי' דאף ציבור שטעו מותרין במלאכה, וכ"כ רבינו יונה (יח: בדפי הרי"ף ד"ה רב) בשם ר"מ בר יוסף נרבונ"י.

וצ"ב בדעת רש"י דהיאך חלה קבלת שבת בטעות. דבשלמא לענין תפילה י"ל דהם אמרו והם אמרו שאין להטריח הציבור, אבל היאך יתכן שתחול קבלת שבת בטעות. וראיתי בס' מורשת משה (סי' לג) שביאר עפ"י מה שיש לדון בגדר דין תוספת שבת, האם היא חלה ע"י גילוי דעת האדם שרוצה בתוספת שבת, או דילמא היא חלה ע"י הנהגת הגברא בניהוגי קדושת שבת.

ועי' בריטב"א (כז. ד"ה וא"ל) דדוקא כשקבל השבת בתפילה, אבל בדיבור בעלמא לא הוי קבלה. וכ"כ הרא"ה (כז: ד"ה אמר רב חייא). ולדידהו לכאורה פשוט דאין קבלת שבת חלה מכח גילוי דעת הגברא, אלא ע"י עצם ניהוג הגברא בקדושת שבת חלה תוספת שבת. כלומר, דמה שעושה מעשה המיוחד לשבת (שאינו עושה בחול כלל) זה גופא נחשב כקבלת תוספת שבת.

אכן המשנ"ב (סי' רסא ס"ק כא) נקט לדבר פשוט שיכול לקבל תוספת שבת אף בדיבור. וכן דעת הפוסקים. וכן מבואר בר"ן פ"ב דשבת (י: בדפי הרי"ף) וז"ל "וכיון דכל הני שמעתתא מוכחי שחכמים תקנו שתהא הדלקת הנר מלאכה אחרונה, מי שמדליק את הנר כבר הוא גומר בדעתו שלאחר מלאכה זו לא יעשה שום מלאכה אחרת ואין לך קבול שבת גדול מזה." הרי שהבין דעיקר קבלת השבת שיש בהדלקת הנר אינה בעצם המעשה אלא בגמירות דעת מכח המעשה.

ובאמת היה אפשר לפרש דס"ל להר"ן דהדלקת נרות נחשבת כניהוג של קדושה. אך נראה דזה אינו שהרי אין מדליקין את הנר אלא סמוך לשבת, ולא ביום השבת גופא. ועוד, שהרי מדליקין נרות אף בימות החול. ולכן יותר מסתבר דאין בעצם הדלקת הנר משום ניהוג של קדושה, ומ"מ ס"ל להר"ן שחלה קבלת תוספת שבת ע"י הדלקת הנר, וע"כ דעיקר קבלת תוספת שבת הוא בדעת האדם. [וכן משמע מדברי התוס' בסוגיין (כז. ד"ה דרב) שכתבו דהא דאמרינן בשבת (כג:) "ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר" (פי' שלא ידליק נרות שבת קודם הזמן) מיירי "בשאינו מקבל עליו שבת מיד, אבל הכא (מאי דרב צלי של שבת בע"ש) מיירי שמקבל עליו שבת מיד הלכך לא הויא הקדמה." הרי משמע שקבלת השבת אינה בעצם התפילה אלא בדעתו.]

ולשיטה זו יש לדון, מי אמרינן דכמו שאם מקבל תוספת שבת בדיבור הרי היא חלה מכח גילוי דעת הגברא, א"כ ה"ה נמי כשמקבל תוספת בניהוגי קדושה, או דילמא כשמקבל תוספת שבת בניהוגי קדושה הרי חלה תוספת מכח עצם הניהוג. ונפק"מ לגבי טעות.

ונראה דרש"י סבר כצד ב' דע"י תפילת שבת חלה קדושת שבת מכח עצם ניהוג הגברא, וממילא כל שתפילתו תפילה אף בטעות, ע"כ חלה קדושת השבת לגמרי אף לאסור ממלאכה, וכדמשמע מלשונו שם (ד"ה והיינו) "מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך". ואע"ג דהתם מיירי כשרוצה לקבל שבת, מ"מ ה"ה נמי להיכא שטעו הציבור.

אבל התוס' והרא"ש סוברים שאף ע"י ניהוגי הגברא אין קבלת שבת חלה אלא מכח גמירות דעת הגברא [וכדמשמע מלשון התוס' (כז. ד"ה דרב)]. ומש"ה לא שייך שתחול קדושת שבת בטעות. וע"כ צ"ל דרק לגבי תפילה לא הטריחו חכמים לציבור לחזור ולהתפלל, אבל לעולם לא חלה תוספת שבת לאסור במלאכה.


ב) עכ"פ מבואר דכו"ע מודו דיחיד שהתפלל של שבת בע"ש בטעות אין תפילתו תפילה. ולכאורה צ"ע, דאמאי אין תפילתו תפילה רק מפני שטעה וחשב שכבר הגיע חשיכה, הא לר"י יכול להתפלל מפלג המנחה, דהא אמרינן דעביד כמר עביד וכו'. ועי' במחה"ש (סי' רסג ס"ק כו) שהעולת שבת שתי' דמיירי שהתפלל מנחה לאחר פה"מ, שאם יתפלל ערבית קודם צה"כ יהיה תרתי דסתרי, לכן צריך לחזור ולהתפלל. [ולפ"ז צ"ל דמה שלא הטריחו חכמים לציבור לחזור ולהתפלל אף אם התפללו בטעות ע"כ היינו אף אם התפללו בתרתי דסתרי.] אבל מהמג"א שם משמע דהואיל והתפלל בטעות אף אם התפלל מנחה באותו יום קודם פלג המנחה, ולכתחילה יכול להתפלל ערבית לאחר פה"מ, מ"מ צריך היחיד לחזור ולהתפלל כיון שהתפלל בטעות, שרצה להתפלל רק אחר צה"כ [וע"ע במשנ"ב שם (ס"ק נה) ובבה"ל שם (ד"ה ואם)].

ולכאורה צ"ע דהיאך שייך לבטל תפילתו מחמת טעות, דבשלמא לומר שלא חלה תוספת שבת שלא מדעתו ניחא. אבל היאך אפשר לבטל תפילה שהוא דבר שבמעשה. והיה אפשר לומר דה"ט דתפילתו בטילה מדין טעות משום דמצוות צריכות כוונה. אמנם כבר נחלקו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה או לא כמבואר בר"ן סופ"ג דר"ה (ז: בדפי הרי"ף). ולענין הלכה כתב השו"ע (סי' ס ס"ד) דמצוות צריכות כוונה, אבל המג"א שם (ס"ק ג) הביא בשם הרדב"ז דהיינו במצוות דאורייתא, אבל במצוות דרבנן מצוות אינן צריכות כוונה. וא"כ היאך כתב המג"א שאם התפלל בטעות אין תפילתו תפילה, הרי תפילה אינה אלא מצוה דרבנן, ובדרבנן קיי"ל דמצוות אינן צריכות כוונה.

וי"ל דהנה כבר נחלקו הראשונים למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, מה הדין אם מכוין שלא לצאת. הר"ן שם (ד"ה אבל) הביא בשם הרשב"ם דבכה"ג שיש לו כוונה הפוכה כו"ע מודו דלא יצא. אולם הריטב"א שם (ד"ה לא) כתב דלמ"ד מאצ"כ יוצא ידי חובתו אפי' אם עומד וצווח שאינו רוצה לצאת. וכן הביא הב"י (סוף סי' תקפט) בשם הרא"ה.

ובביאור הדבר נראה לומר דהנה יש לדון למ"ד מצות א"צ כוונה, האם א"צ כוונה כלל או דילמא לעולם בעינן כוונה רק ס"ל דהיכא שעושה מצוה בסתמא חשיב כמכוין למצוה. ובס' ביכורי אבא (עמ' צט) העיר דמדברי רש"י בר"ה (כח:) משמע דס"ל כצד ב'. שהרי כתב (ד"ה אלא) "אלא מעתה דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי הישן בשמיני בסוכה שלא לשום מצוה ילקה וכו'." וצ"ע אמאי לא פי' בפשיטות כמש"כ ר"ח "אי הכי כי המצות א"צ כוונה וכו' הישן בשמיני ילקה." ומשמע דסבר רש"י דלמ"ד מאצ"כ פירוש הדבר דחשיב כמתכוין למצוה אפי' אם אינו מתכוין בפועל. [ואולי כוונתו דכל התכלית לכוונה הוא כדי לקבוע המעשה בשם "מעשה מצוה", ולמ"ד מצוות א"צ כוונה, כל מעשה מצוה מצד עצמו נקבע כמעשה מצוה אף בלא כוונה בפירוש, ולכן חשיב כאילו נתכוין לשם מצוה.]

ונראה שכך הבין הרשב"ם, ומש"ה העלה דהיכא שמכוין שלא לצאת בודאי אינו יוצא אפי' למ"ד מאצ"כ, דבודאי בע"כ לא חשיב כמתכוין לשם מצוה. ובדעת הריטב"א והרא"ה י"ל דס"ל דלמ"ד מאצ"כ פירוש הדבר דל"צ כוונה כלל אלא כל שעשה מעשה המצוה שפיר מקיים המצוה, וממילא אפי' בעומד וצווח יוצא שהרי אין בכוחו לבטל המעשה מצוה.

ומעתה י"ל דאולי המג"א אזיל בשיטת הרשב"ם דאף למ"ד מאצ"כ אם מכוין בפירוש שלא לצאת לא יצא, ובכה"ג שהתפלל בטעות חשיב כלא נתכוין לצאת, וממילא בטלה תפילתו. ומה שהע"ש נדחק לפרש דהכא מיירי דוקא שהתפלל מנחה אחר פה"מ יל"פ דהיינו משום דס"ל דלמ"ד מאצ"כ היינו אף במכוין שלא לצאת, ולכן לא מהני טעות לבטל תפילתו.


ג) והיה נראה ליישב עפי"ז מה שלכאורה קשה ע"ד הריטב"א. דהנה כבר ביארנו דמש"כ רש"י שאם הציבור התפללו של שבת בע"ש בטעות תפילתן תפילה וגם נאסרו במלאכה היינו משום דס"ל דקבלת תוספת שבת ע"י ניהוג של קדושה אינה תלויה בגמירות דעת האדם, אלא עצם זה שנוהג מעשה מיוחד לשבת נחשב כקבלת תוספת שבת. אך א"כ צ"ע, שהרי דעת הריטב"א היא דא"א לקבלת תוספת שבת בדיבור, אלא רק ע"י קידוש או תפילה בלבד. ומזה מוכח דס"ל להריטב"א דאין קבלת תוספת שבת תלויה בגמירות דעת האדם, דאל"כ אמאי אינו יכול לקבל תוספת שבת בדיבור. וקשה שהרי הריטב"א העלה שאם הציבור התפללו בטעות אינן נאסרין במלאכה (כדעת התוס' ודלא כרש"י), ואמאי לא חל איסור מלאכה הרי עצם התפילה צריכה להחיל תוספת שבת על הציבור.

והיה נראה לומר שהריטב"א סובר דמה שניהוג של קדושה גורם לחלות תוספת שבת אין זה מפני שעצם עשיית מעשה המיוחד לשבת גורמת לחלות תוספת שבת. אלא כוונתו דע"י מצות קידוש חלה תוספת שבת. והיינו מש"כ דדוקא ע"י קידוש או תפילה חלה קדושת שבת מפני שגם ע"י תפילה מתקיימת מצות קידוש באמירת מקדש השבת. ומעתה יש ליישב דברי הריטב"א, די"ל דס"ל דמצוות צריכות כוונה (ובפרט דמצות קידוש היא מצוה דאורייתא), וממילא אף אם חלה תוספת שבת ע"י עצם מעשה קידוש או תפילה, גם בלא גמירות דעת הגברא, מ"מ לא תחול תוספת שבת בטעות, דהואיל ובכה"ג ליכא כוונה לצאת מצות קידוש, לעולם לא יצא המצוה, וממילא לא יחול דין תוספת. ואף דשפיר יצא חובת תפילה היינו משום דמצוות דרבנן א"צ כוונה, והריטב"א אזיל לשיטתו דס"ל דלמ"ד מצוות א"צ כוונה היינו אף במכוין שלא לצאת או טועה.

[ולדעת רש"י צ"ל או דס"ל דמצוות אינן צריכות כוונה אף במצוות דאורייתא, א"נ י"ל דס"ל דאין דין תוספת החל ע"י ניהוג של קדושה תלוי בקיום מצות קידוש, אלא דין הוא דכל שעושה מעשה המיוחד לשבת, ממילא חלה קדושת שבת. וא"כ אף אם מצוות צריכות כוונה, ולעולם לא יצא מצות קידוש אם התפלל בטעות, מ"מ חלה קדושת שבת ע"י עצם הזכרת שבת בתפילה.]

אך לכאורה א"א לפרש כן בדעת הריטב"א, שהרי הוא פסק בר"ה (כח: ד"ה א"ל) דמצוות צריכות כוונה. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה דאמאי קבלת שבת בטעות ע"י ניהוג של קדושה לא מיקריא קבלה. וע"כ צ"ל דס"ל להריטב"א דלקבלת שבת בעינן תרתי – ניהוג של קדושה וגמירות דעת הגברא [דהיינו שגמירות דעת היא תנאי בניהוג של קדושה, דבלא גמירות דעת לא חשיב אלא כמעשה קוף בעלמא]. ומש"ה סובר הריטב"א דלא סגי בדיבור גרידא אלא צריך לקבל שבת דוקא ע"י קידוש או תפילה. אבל מאידך, סובר הריטב"א דאף אם קיבל שבת ע"י ניהוג של קדושה, מ"מ בטעות לא מהני הואיל ולמפרע חשיב כאילו לא היתה לו גמירות דעת בתחילה.