חלות תוספת מאליה ושיעור תוספת

א) כתב רבינו יונה (יח: בדפי הרי"ף ד"ה רב) בשם הר"י מאורלינ"ש דאע"ג דתוספת שבת די בכל שהוא, אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר בכלל תוספת הוי וחייב עליו, אע"פ שאפשר שאינו אלא מדרבנן (פי' התוספת) מ"מ אסור לעשות בו שום דבר כמו בתוספת כל שהוא, וכיוצא בזה אמרו לענין תרומה שאע"פ שחטה א' פוטרת את הכרי אפ"ה אם תרם הרבה הכל דיינינן ליה תרומה.

ודייק הגרצ"פ פראנק במקראי קודש (ימים נוראים סי' לח) דמזה שהשוה תוספת שבת לתרומה משמע דקדושת התוספת לא חלה ממילא בע"כ בלא קבלת אדם, אלא כמו שקדושת תרומה (אף על חטה א') אינה חלה מאליה בע"כ רק ע"י קריאת השם ה"ה נמי קדושת תוספת שבת.

והכי משמע גם ממש"כ הריטב"א בסוגיין ובר"ה (ט. ד"ה יכול) דאין דין תוספת חל בדברים וביטול מלאכה בלבד אלא שיוסיפו בדברים של קדושה. וע"ע בחידושיו לשבת (לה.) שכתב הריטב"א להדיא ד"בלא תפילת שבת או קדוש אין התוספת חל מאליו.

אמנם מלשון התוס' בר"ה (ט. ד"ה ור"ע) משמע דס"ל דתוספת שבת חלה מאליה, שהרי הק' דבגמ' פסחים (נד:) קבעי למימר דהא דיוה"כ ספיקו אסור מיירי בביה"ש שלו. ואמאי הא אפי' בודאי יום סמוך לחשיכה אסור בכניסתו או ודאי לילה סמוך ליום ביציאתו משום תוספת. ולדעת הר"י מאורלינ"ש והריטב"א ודעימייהו יש ליישב בפשיטות דאיצטריך לומר דספיקו אסור היכא שלא קיבל על עצמו תוספת יוה"כ. אבל מקושית התוס' מבואר דס"ל דתוספת חלה מאליה [רק שיכול להוסיף על התוספת אם רוצה].

ולדעת רוב ראשונים צריך ליזהר לקבל דין תוספת לפני השקיעה, דמאליה לא חלה תוספת עליו. [וע"ע בזה בס' חמדת ימים (סי' יט).]


ב) עוד מוכח מדברי הר"י מאורלינ"ש דשיעור תוספת הוא בכל שהוא. אמנם לאו כו"ע מודו לזה. דהנה מבואר בגמ' ביצה (ל.) דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אף בדאורייתא, דהא תוספת יוה"כ דאורייתא ואכלי ושתו עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי. וכתבו שם התוס' (ד"ה דהא) דמזה משמע שיש שיעור לתוספת יוה"כ מדהצריך להפסיק מבעו"י, דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה שאינם יכולים לצמצם דעבדי איסורא דאורייתא, ואעפ"כ אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו'. וסיימו התוס' שם "ותוספת זה לא הוברר השיעור, ולכן יש ליזהר ולהפסיק מבעו"י."

ועיי"ש בשטמ"ק לביצה שכתב דשיעור תוספת הוא חצי שעה. והא דאמרינן דספק חשיכה אין מדליקין את הנר, הא קודם לכן משמע דמותר להדליק, היינו ע"י גוי, דכל שבות לא גזרו בזמן תוספת שבת, אבל הישראל בעצמו אסור להדליק אף לפני ביה"ש מדין תוספת שבת.

אמנם לא ברור מאין להשטמ"ק דשיעור תוספת הוא חצי שעה. ועי' בריטב"א לר"ה (ט. ד"ה יכול) שכתב "רצה לעשותו כולו קודש עושה רצה לעשותו מקצתו בלבד עושה כיון שהוסיף דבר הניכר שיש בו משום קדושה". ויש לדון מה נחשב "דבר הניכר". ומדברי האג"מ (ח"א סי' צו) מבואר דס"ל דזמן תוספת שבת הוא לכל הפחות ב' דקות.

וכתב המשנ"ב (סי' רסא ס"ק כב) דשיעור תוספת עם ביה"ש עולה כמעט חצי שעה [והיא דעת הח"א]. ומשמע דס"ל דשיעור תוספת הוא לכל הפחות כמו עשר דקות. ועוד כתב שם (ס"ק כג) שמי שפורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה יוצא בזה ידי כל הראשונים. וביאר בשעה"צ שם (ס"ק כא) דאם פירש שליש שעה קודם שקיעה יקיים שיטת ר"א ממיץ דביה"ש הוא ג' רבעי מיל לפני שקיעה [ולכאורה זהו המקור למנהג להדליק נרות י"ח דקות לפני השקיעה], ועוד יקיים מצות תוספת שבת להרבה אחרונים. ויש להוסיף דאם מפסיק חצי שעה לפני השקיעה יקיים מצות תוספת שבת אף לדעת השטמ"ק (לפי הגר"א דביה"ש אינו מתחיל עד שקיעה).