בענין אם המתים יודעים מהחיים

ברכות (יח.) א"ל ר' חייא דלייה כו'. עי' שבת (קנב.) כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, פליגי בה ר' חייא ור"ש ברבי ח"א עד שיסתם הגולל וח"א עד שיתעכל הבשר.

לכ' מהסוגיא כאן מוכח דר' חייא הוא דאמר עד שיתעכל הבשר. וכ"כ הרש"ש.

אבל ק' דמשמע לפי"ז דאפילו ר' חייא לא קאמר דידעי כ"א עד שיתעכל הבשר. וק' דלק' מייתי דר' יונתן הדר ביה לגבי ר' חייא ממה דא"ל הקב"ה למשה לך אמור לאברהם כו'. ושי"ל דאצל אברהם ל"ש עיכול בשר.

ועוי"ל דבלא"ה הק' מהרש"א שם דמאי ראיה מייתי דהדר ביה ר' יונתן, הא מבואר בגמ' לעי' מיניה דגם לבני ר' חייא דלא ידעי המת בצער החיים מ"מ ע"י מת אחר דאזיל ואמר להו ידעי שפיר.

ותי' המהרש"א דהש"ס פשיטא ליה דר' יונתן מעיקרא היה סובר דהמתים אינם יודעים כלל, אפילו ע"י מת אחר, מדהביא קרא דהמתים אינם יודעים מאומה. ולפי"ז גם לאחר שחזר בו ר' יונתן לגבי ר' חייא מ"מ אפשר דלא ידעי כ"א ע"י מת אחר, וה"ה דלא ידעי ע"י החיים לאחר עיכול בשר.

אבל ק' לפי"ד המהרש"א דא"כ מה מק' הגמרא "אלא מאי דידעי למה ליה למימר להו", והא גם אי ידעי דילמא הני דוקא ע"י מת אחר. ובפרט לאחר עיכול בשר.

אך באמת בילקוט פ' ברכה (רמז תתקס"ה) אי' גירסא אחרת בסוגיין, דבמקום "אלא מאי דידעי למ"ל למימר להו", גרס "ולמ"ד דידעי למ"ל למימר להו", פי' דר' יונתן באמת ס"ל דלא ידעי כ"א ע"י מת אחר, וכשיטת בני ר' חייא, רק דהדר ביה ממה שהיה סובר מקודם דאינם יודעים מאומה כלל, ולדידיה באמת ניחא למה הוצרך משה לומר להם, רק דמק' הגמ' למ"ד דידעי ממש, אפילו שלא ע"י מת אחר.

ונראה להביא ראיה לגירסא זו, ונקדים כמה קושיות אחרות, חדא דר' חייא סבירא ליה דידעי (אפילו שלא ע"י מת אחר) ואילו בני ר' חייא כשדנו אי ידע ר' חייא בצער שלהם הסיקו דאינו יודע, וזה תימה קצת, כיון דאביהם עצמו לא סבר כן.

עו"ק לדעת בני ר' חייא שהמתים אינם יודעים כ"א ע"י מת אחר א"כ איך דיבר שמואל עם אביו.

ונראה דחדא בחברתא מתרצתא, דנראה דבני ר' חייא מודו דהמת יודע מהנעשה בפניו, עכ"פ קודם עיכול בשר, ולא קאמרי דאינו יודע כ"א שלא בפניו, וכדמוכח מהא דשמואל שדיבר עם אביו. ומאידך ר' חייא לא קאמר כ"א דיודעים מהנעשה לפניהם, כי הא דלובש ציצית בביה"ק, וכמו שמשמע באמת מלשון הגמ' שבת כל שאומרים בפני המת כו'. נמצא דר' חייא ובני ר' חייא קאי בחדא שיטה, דבפניו יודע ושלא בפניו אינו יודע.

ולפי"ז יוצא דאפילו לר' חייא אין המתים יודעים כ"א מהנעשה בפניהם, או ע"י מת אחר, וכדעת בני ר' חייא. ולפי"ז יתסער מאד הקושיא, כשחזר בו ר' יונתן לגבי ר' חייא, מה מק' הגמ' "אלא מאי דידעי למה להו למימר להו", והרי אפילו ר' חייא, בר פלוגתיה דר' יונתן, לא קאמר דידעי כ"א מהנעשה בפניהם, או ע"י מת אחר.

אלא ע"כ כגי' הילקוט, דאין כאן קושיא על ר' יונתן, רק קושיא בפנ"ע, דלמ"ד דידעי - היינו דידעי ממש אפילו שלא בפניהם - א"כ למה הוצרך משה לומר להם. ואין הקושיא על ר' יונתן, וגם לא על ר' חייא, רק דכיון דשו"ט הש"ס בדעת בני ר' חייא שהמתים אינם יודעים מהנעשה בעולם, ומייתי כמה ראיות להיפך, ודחי להו, משמע דיש מקום עכ"פ לשיטה זו, ושמא היה ידוע להם שיש מי שעומד בשיטה זו, ועוד דלקמן אמרינן המספר אחרי המת כמספר אחרי האבן, ונחלקו בגמ' אם הכונה דלא ידעי או דידעי ולא איכפת להו, ובפשוטו דהמספר אחרי המת היינו שלא בפניו, דוגמת המספר אחר מיטתו של ת"ח דמייתי ע"ז בהמשך המעשה בעקביא בן מהללאל ושמעיה ואבטליון שהיה שלא בפניהם עיי"ש, וא"כ מבואר דמ"ד זה ס"ל דידעי מהנאמר אפילו שלא בפניהם, ועוד דעי' רש"י פ' חוקת פ"כ פסוק ט"ו וירעו לנו ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפרעניות באה על ישראל עיי"ש והמקור מתנחומא י"ב שכל זמן שישראל בצרה אף הם בצרה (ואין לחלק בין האבות לשאר מתים כמבואר בהמשך סוגיין וכמש"כ תוס' סוטה לד: ויובא לקמן), ולכן פריך הגמרא למ"ד זה דלמה הוצרך משה לספר לאבות כו', ומה יענה מ"ד זה לקרא דזאת הארץ וגו' לאמר וגו', ומתרץ להחזיק טובה למשה.

אבל באמת נראה דאי"צ לזה, ויש לקיים גי' ס"ש, ונקדים דעדיין יש לעיין מנא לי' להש"ס דר' יונתן קודם חזרה היה סובר שאינו יודע אפילו ע"י מת אחר. והמהרש"א נדחק דכיון דדריש ליה מקרא דהמתים אינם יודעים מאומה משמע דאינם יודעים כלל ואפילו ע"י מת אחר.

ונראה שדין סיפור ע"י מת אחר כדין סיפור בפני המת, ואם המתים אינם יודעים מהנעשה בפניהם ה"ה דאינם יודעים ע"י מת אחר, דמה שמת א' מספר לחבירו אין זה בגנזי מרומים דכל א' יש לו מחיצה בפנ"ע רק הוא כהני תרי רוחות שהיו מספרות בבית הקברות, והוא בכלל ידיעת הנעשה בפניו.

ולפי"ז ניחא מה שהיה פשוט אצל הש"ס דלפי מה שהיה סובר ר' יונתן מעיקרא דהמתים אינם יודעים מגרירת הציצית בפניהם ה"ה שאין מת א' מספר לחבירו. עד שהוכיחו דע"כ הדר ביה ר' יונתן מזה מדא"ל הקב"ה למשה כו'.

אך ק' לפי סברא זו, דסיפור ע"י מת אחר הוא בגדר ידיעת הנעשה בפניהם, א"כ איך סיפר משה להאבות והרי אפילו לר' חייא אין המת יודע מה שמדברים לפניו כ"א עד עיכול בשר. ושמא אצל האבות ל"ש עיכול בשר. אבל אי"ז מספיק דסוכ"ס לא נקבר משה אצל האבות.

אלא ע"כ דאמנם כן לדעת ר' חייא אין המתים מספרים זע"ז כ"א עד עיכול בשר, ור' יונתן לאחר חזרה ע"כ סבירא ליה טפי מר' חייא, דאפילו אחר עיכול בשר יודעים. דר' יוחנן גם לאחר חזרה לא חזר בו ממה שהיה סבור מתחילה שאין המתים יודעים מאומה מכח חיבור הרוח עם הגוף, אלא דחזר לומר דמ"מ הנשמה מצד עצמה יודעת מהנעשה בעולם.

ולפי"ז יתיישב הגירסא שלפנינו בגמרא, דמק' הגמ' לר' יונתן "אלא מאי דידעי למה ליה למימר להו", דנתקשינו לעי' דילמא גם לאחר חזרה אינם יודעים כ"א ע"י מת אחר, או עכ"פ מהנעשה לפניהם, וטפי לא, וכמו דסבירא להו לר' חייא ובניו. אבל למבואר י"ל דכיון דחזינן דלר' יונתן המתים מספרים זע"ז אפילו לאחר עיכול בשר, וגם שלא במקום קבורה, כדחזינן דדרש ר' יונתן שמשה דיבר עם האבות, ע"כ שאין סיפור זה מכח חיבור הרוח להגוף, וכיון שכן כבר אין מקום לחלק לדעת ר' יונתן בין הנעשה בפני המת לבין הנעשה שלא בפניו, דאם המתים מספרים זע"ז גם לאחר עיכול בשר ע"כ שהנשמה העולה למעלה יש לה ידיעה כללית, וממילא זה כולל גם ידיעת הנעשה בין החיים. ולכן מקשה הגמ' שפיר דלמה הוצרך משה לומר להאבות כלל. והוצרכו לתרץ להחזיק טובה למשה.

והנה עי' תוס' סוטה (לד:) דאי' שם שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו, והק' התוס' וז"ל וא"ת והאמר בפרק מי שמתו דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל כו' עיי"ש. ודברי התוס' קשים, מאי קשיא להו, והרי אדרבא מסקנת הגמ' בסוגיין היא דהמתים ידעי, לכה"פ בפניהם.

אבל נראה שכונת התוס' לשיטת ר' חייא ובניו, שנתבאר כי דעתם שאין המתים יודעים כ"א מהנעשה בפניהם, ודוקא עד עיכול בשר, ופשיטא להו שכלב כשנשתטח על קברי האבות כבר היה לאחר עיכול בשר, ואף שר' יונתן (לאחר חזרה) חולק ע"ז וסבירא להו שהמתים יודעים מהחיים אפי' לאחר עיכול בשר, אבל עכ"פ דעת ר' חייא ובני ר' חייא וסתמא דהש"ס דשקו"ט אליבייהו הוא דאינם יודעים, ולכן נקטו התוס' שזהו מסקנת הסוגיא, ודו"ק.