כל שיש בו מחמשת מיני דגן

א) איתא בגמ' (לו:) "חביץ קדירה (פי' רש"י מין מאכל קפוי העשוי מקמח דבש ושמן) וכן דייסא (כעין חביץ קדירה) רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב כהנא אמר במ"מ וכו'. רב יהודה אמר שהכל סבר דובשא עיקר, רב כהנא אמר במ"מ סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ."

ולכאורה כוונת רב יוסף היא דהלכה כרב כהנא משום דאזיל בטעמא דרב ושמואל. וכן משמע מלשון הרא"ש (סי' ז) "אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו'." וכתב הרא"ש שם דעיקר החידוש דרב ושמואל "דכל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו במ"מ." פירוש הדבר, דבדרך כלל אמרינן דכל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ועיקר בתערובת נקבע עפ"י הרוב – כ"כ המג"א (סי' ריב ס"ק א), והביא ראיה לכך מפסק השו"ע (סי' רח ס"ז) שאם אורז נתערב בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל – ואילו הכא הדגן נחשב לעיקר אע"פ שאינו אלא המיעוט. ועיי"ש במעדני יו"ט (אות ו') שהעיר דהכי משמע מהלשון "כל שיש בו", דכל שיש בו ואפי' אינו הרוב.

וכן פי' הרשב"א (ד"ה דובשא) ד"דובשא עיקר" היינו שהוא הרוב. ולא מסתבר שנחלקו רב יהודה ורב כהנא במציאות אם הקמח הוא הרוב או הדבש. אלא ע"כ דבזה נחלקו, דלרב יהודה אזלינן בתר רובא כשאר תערובת של עיקר וטפל, ואילו רב כהנא סובר דאע"ג דהדבש הוא הרוב, מ"מ הקמח נידון כעיקר הואיל והוא מחמשת המינין. וזוהי כוונתו ד"סמידא עיקר" עפ"י דין ולא מפני שהוא הרוב.

והכי משמע מדברי הגמ' לקמן (לז:) "אמר רבא האי ריהטא (פי' חביץ קדירה) דחקלאי דמפשי ביה קמחא מברך במ"מ מ"ט דסמידא עיקר, דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו שהכל נהיה בדברו מ"ט דובשא עיקר, והדר אמר רבא אידי ואידי במ"מ דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ." כלומר, דאף אם הקמח הוא המיעוט מ"מ הוא נידון כעיקר מדינא דרב ושמואל. וכן העיר הב"י (סי' רח, עמ' שכג).


ב) והוסיף עוד הרא"ש שם דתבשיל שנותנין שם קמח כדי להקפות המאכל ולדבקו (כגון מה שקורין געפילט"ע פי"ש) לא חשיב עיקר ואין מברכין עליו במ"מ. והראיה לכך מגמ' לקמן (לט.) "אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא בפה"א, דלפתא דמפשו בה קמחא טפי במ"מ, והדר אמר אידי ואידי בפה"א, והאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה." הרי דאף אם מוסיפים הרבה קמח לתבשיל רק לדבק בעלמא אין מברכין עליו במ"מ.

וכ"כ התוס' (לו: ד"ה כל) שאם נותנים קמח לתוך פולין וכן לתוך שקדים שעושין לחולה, "אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ"מ, ואם לדבק בעלמא א"צ לברך במ"מ." וכן פסק השו"ע (סי' רח ס"ג).

[אלא שהתוס' כתבו בסוף דבריהם דטוב לגמעו בתוך הסעודה, ומשמע שנסתפקו אם יש לברך עליו במ"מ או לא. וצ"ע הא קיי"ל לקמן (לט.) לגבי תבשילא דלפתא שמברך בפה"א ואי"צ לגמעו בתוך הסעודה, הרי להדיא דאין כאן ספק. ותי' הט"ז (סי' רח ס"ק ג) דתוס' מיירי היכא שנתן רוב קמח לדבק. ועוד יל"פ דאולי נסתפקו התוס' אי קיי"ל כגמ' לקמן שאין מברכין במ"מ אם נתנו קמח לדבק בעלמא. ועוד ביאר הא"ר (הו"ד במ"ב ס"ק יא) שנסתפקו התוס' במאכל השקדים אם כוונתו נמי לסעוד או לא.]

והנה מדברי הרא"ש משמע דכל שלא ניתן בתערובת לדבק בעלמא מברכין עליו במ"מ. ואילו התוס' כתבו שאם ניתן לדבק אין מברכין עליו במ"מ, ואם כדי לסעוד את הלב מברכין עליו במ"מ. ונסתפקו הפוסקים מה הדין אם אינו נותן קמח כדי לסעוד את הלב אך גם אינו רק לדבק בעלמא, כגון שנותן בו רק ליתן טעם בתבשיל.

עי' ברמב"ם הל' ברכות (פ"ג ה"ו) שכתב "לפת או כרוב שבשלו וערב בו קמח של א' מה' המינים כדי לדבקו אינו מברך עליו במ"מ וכו' שכל דבר שמערבין אותו כדי לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל הרי זה טפילה לו, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר." הרי משמע דס"ל להרמב"ם דאף אם עירב קמח רק ליתן טעם חשיב כעיקר ומברכין עליו במ"מ. וכן הוא בפירוש ריב"ב על הרי"ף (כו. בדפיו).

אמנם הריטב"א (לט. ד"ה ולא) כתב לגבי קמח שמוסיפין רק לדבק בעלמא, "פי' וכיון דלאו מעיקר תבשילא אינו מברך עליו במ"מ אע"ג דמפשי ביה קמחא, משום דקמחא בההיא תבשילא לא אתי לכוונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא." ויש לדון אם כוונתו דצריך עכ"פ לסייע אכילת התבשיל (לאפוקי לדבק בעלמא), ונכלל בזה אם נותנו לטעם ותבלין, או דילמא צריך שיכוין שהדגן יהיה חלק מהתבשיל (וכוונת אכילה היינו לכוונת אכילת הדגן ולא לכוונת אכילת שאר התבשיל), וא"כ מה שנותן לטעם בלבד לא נכלל בזה. ומהמשך דבריו משמע כצד ב', שהרי כתב "והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוין בקמחא לאכילתו, אפי' פורתא מברך במ"מ." הרי להדיא דבעינן שע"י כוונתו לאכילה נחשב כחלק מעיקר התבשיל, ולכאורה לא שייך לומר הכי אם נותנו רק לטעם בלבד.

ועוד, מלשון הרא"ש משמע דאינו מברך במ"מ על תערובת דגן אא"כ הדגן נחשב לעיקר התבשיל. דז"ל "הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו במ"מ." כלומר, דרק אם הדגן נחשב כעיקר התבשיל מצד כוונת הגברא, אלא שהוא המיעוט, אז הדין ד"כל שיש בו וכו'" יכול להופכו לעיקר לדין ברכה, אבל אם הדגן אינו עיקר כלל אלא הוא טפל בין מצד הכמות בין מצד כוונת הגברא, לא שייך שהדין ד"כל שיש בו וכו'" יהפוך הטפל לעיקר. וכן משמע מלשון הריטב"א (לז. ד"ה הכוסס) "כיון דהוא מעיקר התבשיל הוא חשיב". [אלא דצ"ע לפ"ז, דהיאך מין דגן נחשב כעיקר אף בטשולענ"ט, הרי בודאי כוונת האדם גם על התפוחי אדמה והבשר, ואין העיקר רק השעורים. ואולי י"ל דל"צ שעיקר כוונת האדם יהיה דוקא על הדגן, אלא דצריך שהדגן יהיה חלק מעיקר כוונתו, דאז אינו טפל לגמרי לשאר המרכיבים, ומדין "כל שיש בו וכו'" חשיב כעיקר.]

וכן כתב המאירי מפורש (לז. ד"ה כל) "כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין במ"מ, אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין, אע"פ שהכניס בו מהן הרבה, הואיל ויש בו מחמשת המינים, ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים וכו' הולכים אחר אותו המין, והוא שאמרו סמידא עיקר." הרי להדיא דאין מברכין במ"מ אא"כ עיקר התבשיל קרוי על שם מין דגן (פי' שזוהי עיקר כוונת הגברא לאכול אותו מין). ופשוט הוא שאין התבשיל נקרא ע"ש הדגן אם נותן בו רק לטעם בלבד. [ומה שמברכים על טשולענ"ט במ"מ י"ל דלדעת המאירי העיקר הוא לא שהתבשיל יהא נקרא ע"ש הדגן, אלא שלא יהא נקרא ע"ש דבר אחר, וטשולענ"ט פירושו תערובת, וא"כ לא נקרא ע"ש מרכיב אחר, ועוד י"ל דחשיב כנקרא ע"ש כל מין שבו.]

ועי' ברשב"א (לו:) שכתב "ואי נמי [כך היא גירסת הב"י, אבל בספרים הישנים כתוב "וא"כ", ולגירסא זו ליכא ב' פירושים אלא הכל פירוש א'] עיקרו מחמת דובשו וסלתו להטעימו ולהכשירו, ומ"מ כיון דסולתו מעורב בו להכשירו מברכין על הסולת." ויש שרצו לדייק שהרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ם דכל שנותן קמח בתוך התבשיל לטעם מברכין עליו במ"מ. אך המעיין בדבריו יראה שהוא הדגיש דאינו מברך במ"מ אא"כ הדגן נותן טעם ומכשיר את התבשיל. ולכאורה כוונתו דצריך שהדגן יעשה את התבשיל, כלומר שיגרום לעיקר יצירת האוכל, וכגון לגבי טשולענ"ט שכל המאכל משתנה ע"י נתינת שעורים, לא רק מפני שהשעורים בולעים את המים אלא מפני שהם מוסיפים טעם בתבשיל. ונראה פשוט דלדעת הרשב"א אם נותן הדגן רק לטעם בעלמא לא חשיב זה כמכשיר את התבשיל.

ולענין הלכה מצינו סתירה בזה במ"ב. דהנה בסי' רח ס"ק ז כתב "דכיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מה' המינים דחשיבי הוא עיקר." הרי שנקט כדעת הרשב"א דצריך שיכשיר את התבשיל. ואילו בס"ק ח כתב דכשנתן לדבק אינו מברך במ"מ "ר"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב." ומשמע דסגי בכך שבא להטעים. וכן בסי' ריב ס"ק א כתב שאם ניתן לטעם אזלינן בתרייהו. וכ"כ בסי' רח ס"ק נז.


ג) ונפק"מ בכל זה לענין "שניצל", העשוי מחתיכת בשר עוף, ומטבילין אותו בביצים וקמח מצה ומטגנים על האש. המנהג הוא לברך שהכל, ויש שתמהו דאמאי לא אמרינן ביה כל שיש בו מה' מיני דגן מברכין עליו במ"מ. וכן הוא בדגים מטוגנים.

ובס' ברכת הנהנין להגרי"מ שטערן (עמ' קל) הביא בשם הגרש"ז דהואיל והציפוי נעשה רק לדבק, דהיינו שהמאכל יטוגן היטב (פי' שהמשקים שבתוך הבשר ישארו בפנים) ולא יוקשה הבשר, א"כ אף שבמציאות הוא נותן טעם בתבשיל, מ"מ הולכים בתר כוונת האדם, וחשיב כניתן רק לדבק בעלמא. אך יש לדון בזה דלכאורה עושים הציפוי גם כדי ליתן טעם ולא רק כדי לשמור על הבשר.

ויש לצרף כמה טעמים לפרש מנהג העולם לברך שהכל אע"פ שהדגן ניתן לטעם: א', בס' ברכת הנהנין שם (עמ' קכט) כתב דאולי מברכין שהכל על שניצל מפני שאין הדרך לאכול הציפוי הזה בפנ"ע אלא עם הבשר, וא"כ טפל הוא לבשר. [טעם זה לא שייך בonion rings דלכאורה יש לו כוונת אכילה אף על הציפוי.] ומעין זה כתב באג"מ (ח"ד סי' מג) לגבי כריכת גלידה (ice cream sandwich), דדעתו שאין דרך בנ"א לאכול העוגה לבד אלא רק עם הגלידה, ולכן אין לברך עליו.

והנה כבר הבאנו דעת הריטב"א דאם אינו נותן הדגן לכוונת אכילה אין מברכין עליו במ"מ, ומסתבר דטעם לא חשיב ככוונת אכילה. ונראה דעיקר סברת הס' ברכת הנהנין מבוססת היא על יסוד הריטב"א הנ"ל, דמזה שאין רגילין לאכול הציפוי לבד, הרי מוכח שאין מוסיפין את הדגן לשם מאכל, דאין כוונתו לשם אכילת הדגן אלא רק לסייע ולהטעים המאכל, ומש"ה אין מברכין עליו במ"מ.

[ונראה להוסיף בזה, דאע"ג דיש האוכלים חלקים קטנים מהציפוי הנשאר בקערה, מ"מ זה לא נחשב כאכילת מאכל אלא כאכילת תבלין, וכמו שלפעמים מלקקים הketchup הנשאר בקערה או שאר מירוח, ובודאי אין זה גורם להחשיבו כעיקר לקבוע ברכה עליו. וכן מי שאוכל fried chicken לפעמים אוכל הציפוי שנשאר בקערה, אך אין באכילה זו ממש. משא"כ בעוגת גבינה שהעוגה היא ממש עוגה וחשובה מצד עצמה כחלק מן המאכל, ולכן בודאי יש לברך עליה במ"מ.]

ב', בס' מקור הברכה (סי' כח, עמ' סו) הביא מש"כ הגרמ"פ בחוב' לתורה והוראה שמברכין שהכל משום "דודאי הדג והבשר העיקר והציפוין אפי' ממיני דגן אפי' נותן טעם אינו אלא להטעים אכילתן ולהקל הכנתן." וכבר תמהו רבים בכוונתו "להטעים אכילתן", הרי כל שלא נתנו הדגן רק לדבק בעלמא מסתבר לברך עליו במ"מ.

ונראה לבאר עפ"י דברי הראשונים שהבאנו לעיל. דלדעת הרא"ש אם הדגן אינו חלק מעיקר התבשיל (פי' שאין כוונת האדם לזה) אין מברכין עליו במ"מ. לדעת המאירי אם אין התבשיל נקרא על שם הדגן אין מברכין עליו במ"מ, והכא הרי נקרא breaded cutlet, הרי שהדגן רק מפרש טעם המאכל ולא עצם המאכל (משא"כ meat pie או fish pie שהעיקר הוא הpie והדג והבשר מפרשים איזה סוג pie). ולדעת הרשב"א אין מברכין במ"מ אא"כ נותן הדגן לא רק לטעם אלא להכשיר את התבשיל. ונראה דהכא אינו מכשיר את התבשיל שהרי הדג או הבשר הם בצורתם כבר בתחילה, אלא יש כאן נתינת טעם בעלמא.

וי"ל דכוונת הגרמ"פ היא או שאינו בא גם להכשיר אלא רק להטעים (פי' שהוא כמו fried chicken שאינו אלא עוף בטם מסויים, כמו עוף מבושל וצלוי וכו', וגם כאן התבשיל הוא בשר רק שיש עליו טעם מסויים ואין הדגן הופך התערובת למאכל), א"נ שאינו חלק מעיקר התבשיל, א"נ שאין התבשיל נקרא על שמו אלא הוא רק טעם ותבלין בעלמא.

[וראיתי בתשו' רבבות אפרים (ח"ג סי' קכב) שהביא בשם הגר"י קמנצקי שבשניצ"ל בעצם הוא אוכל בשר אלא שיש crust עליו, וזה לא נקרא דבר חשוב. ונראה שכוונתו לסברא הנ"ל דאין הציפוי מכשיר האוכל. ומעין זה מצינו לגבי gefilte fish, ששאלו החזו"א שיש שמוסיפים קמח לא רק לדבק אלא אף ליתן טעם, האם בכה"ג יש לברך עליו במ"מ. והחזו"א השיב "עדיין הוא דג". ולכאורה כוונתו שהקמח אינו עיקר בתבשיל כלל, והתבשיל נקרא על שם דג, ולכן אין לברך עליו במ"מ. [ונראה דכל טעמים אלו לא שייכי לגבי onion rings, דבזה הציפוי הוא חלק מעיקר התבשיל, ומסתבר שמברכין עליו במ"מ.]

ועוד יש להוסיף טעם אחר לברך שהכל על "שניצל" [עי' במקור הברכה שם בסוף דבריו ובברכת הנהנין שם (עמ' קל)]. דהנה כתב הריטב"א (לט. ד"ה ולא) דלא אמרינן כל שיש בו וכו' אלא היכא דאיכא כזית דגן בכא"פ, אבל אי לא לא חשוב, וכ"כ בהל' ברכות (פ"א הכ"ח). וכן דעת הרא"ה. ואע"פ שבשו"ע (סי' רח ס"ט) פסק כדעת רבינו יונה דגם בלא כזית בכא"פ מברכין עליו במ"מ (רק שאין מברכין עליו לבסוף על המחיה ובהמ"ז), מ"מ הרי הבה"ל שם (ס"ק מברך) מצרף דעת הרא"ה להקל בצירוף עוד טעמים. וגם האבנ"ז (או"ח סי' לח) רצה לצרף שיטת הרא"ה והריטב"א, וכתב דאילו היה לו להב"י חי' הריטב"א בודאי היה מביאו להלכה. ולכן ב"שניצל" דמסתמא אין כזית בכא"פ יש לצרף שיטה זו להקל שלא לברך במ"מ.

ולענין הלכה העלו הפוסקים שאם הציפוי הוא רק דק יש לברך עליו שהכל, אבל אם הוא עב יותר יש לברך ב' ברכות. ובכה"ג יתכן שיוכל אף לברך במ"מ תחילה ואח"כ שהכל מפני שהם נחשבים כב' מאכלים נפרדים. אכן יותר טוב לברך שהכל תחילה (ולכוין שלא לפטור הציפוי) כדי שאם הכל נחשב כמאכל א' לא יפטור הכל בברכת במ"מ.