לחם פחות מכזית שנתבשל (ב')

עי' בבה"ל (ס"י ד"ה אם) שהביא מהפמ"ג (סי' קסח א"א סוף ס"ק כח) שיש להסתפק אם נתבשל הלחם בעודו כזית ואח"כ נפרס לפחות מכזית האם מברכין עליו המוציא או לא. וצ"ע בביאור ספיקו.

והנראה לומר בזה, דהנה לכאורה עיקר החילוק בין כזית לפחות מכזית הוא בחשיבות הפת. כלומר, דכל שנתבשל כבר אזל ליה צורת הפת וכמש"כ הרא"ש ורבינו יונה [וכך הבין הב"י (סי' קסח ס"י ד"ה והג')], אלא דכל שיש בו כזית עדיין יש לו חשיבות פת, ולכן לא בטל מיניה שם לחם. אבל אם הוא גם פחות מכזית אז פקע מיניה גם חשיבות הפת ושוב אין מברכין עליו המוציא.

ויל"ע כיצד נפקע חשיבות הפת. והיה נראה לומר שהמציאות שאין בו כזית הוא זה שמבטל חשיבות הפת. אך לכאורה צ"ע, דא"כ כל שיחתוך חתיכה מן הפת אפי' מיד לפני האכילה שוב תפקע מיניה חשיבותו ולא יוכל לברך עליו המוציא. ואפשר ליישב דשאני פירור מיד לפני אכילה. וכ"כ החזו"א (סי' כו ס"ק ד, ס"ק ה ד"ה היוצא) "ואין חילוק בין אין בו כזית שנמס ונמוח בבישולו ובטיגונו ובין אם פתתו בידים אחרי בישולו וטיגונו, וכל שהוא מבושל והוא פחות מכזית בטל...היוצא מזה לדינא לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחילה בין שנמוח בקדירה לפחות מכזית ואפי' לקח פרוסה קיימת ופתתה בטלה ומברך עליה במ"מ ומעין ג', ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטילה, דאל"כ לא מש"ל פרוסה קיימת אלא כשלועס כזית שלם, וצ"ע."

אך י"ל באופן אחר, דלעולם אין חשיבות הפת מתבטלת ע"י פירור כלל, אלא מעשה הבישול הוא זה שמבטל חשיבות הפת [והיינו או דבישול מבטל גם צורת הפת במציאות וגם חשיבות הפת עפ"י דין, א"נ דבישול מבטל שם לחם עפ"י דין עי"ז שמבטל חשיבות הפת], דהואיל ועיקר הדרך להכין פת הוא ע"י אפייה [והראיה לכך הוא זה שאף בלילה רכה שאפה יש לו שם לחם כמבואר ברמ"א (סי"ד)], ממילא בישול גרע מאפייה [דדומה יותר למעשה קדירה], והרי הוא מבטל חשיבות הפת. אלא שיש תנאי בזה דצריך שהפרוסה תהיה פחותה מכזית ואז הבישול יכול לבטל חשיבות הפת, דכל שיש חסרון ופגם בחשיבות הפת שוב יוכל הבישול לבטל חשיבות הפת לגמרי.

וכבר הבאנו דדעת הרא"ש ורבינו יונה היא דעל פירורין שלא נתבשלו ולא נדבקו מברכין המוציא, דאע"ג דלית להו תוריתא דנהמא, מ"מ כיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא מתורת פת לעולם. ולכאורה צ"ע בזה, דאם נאמר דכל שנתפרר לפחות מכזית ממילא בטלה חשיבות פת, א"כ מ"ש אם הוא פת בפנ"ע או לא. אך לפי דברינו שחשיבות פת אינה מתבטלת ע"י פירור בלבד, אלא צריך מעשה בישול (או איזה תהליך המשנה עצם הפת כגון דיבוק פירורין זל"ז ע"י מרק, דזה חשיב כפנים חדשות באו לכאן), א"כ י"ל ד"פת בפנ"ע" הכוונה דלא סגי בפעולת טחינה הממעטת גודל הפרוסות כדי לבטל חשיבות פת, אלא בצירוף זה צריך גם מעשה המשנה את הפת בעצם כמו בישול וכדומה.

ונראה שבזה תלוי ספק הפמ"ג, דאם ב' דינים נפרדים הם – צורת הפת וחשיבות הפת, ובישול מבטל רק צורת הפת, א"כ מסתבר דאף אם נתפררה פרוסה לאחר הבישול לא יברך עליו המוציא. אבל אם בישול הוא זה שמבטל חשיבות הפת, א"כ כל שלא היה פחות מכזית לפני הבישול שוב לא תתבטל חשיבות הפת ע"י פירור בלבד.

ועוד יש להעיר ממה שכתבו התוס' (ד"ה אמר) "שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית". ומזה משמע דאף בכזית בעינן תוריתא דנהמא, ואין חשיבות לפרוסה כזית יותר מפרוסה שהיא פחותה מכזית, רק דבדרך כלל יש לכזית תואר לחם גם לאחר שנתבשל. וכן העלה החזו"א (סי' כו אות א') בתחילת דבריו. ולפי סברא זו יצא דמש"כ רבינו יונה דלחם שנתבשל ויש בו כזית מברך עליו המוציא אין זה משום דיש לכזית חשיבות לחם אע"ג דאין לו תואר לחם, אלא משום דאמדינן דכל שיש בו כזית עדיין יש לו תואר לחם ולא השפיע הבישול עליו. ולפ"ז פשיטא דלא מהני מה שאח"כ נפרס לפחות מכזית, אלא בעינן דוקא שיהיה פחות מכזית בשעת הבישול כדי שהבישול יוכל להשפיע עליו ולשנותו ולבטל ממנו תואר לחם.