ברכת שהחיינו כשעושה מצוה בפעם הראשונה

איתא בגמ' (לז:) "דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וכו'." ופי' רש"י דמיירי בבעה"ב שלא הביא מנחות זה ימים רבים, ולפיכך מברך עליו שהחיינו. והק' התוס' (ד"ה היה) ד"היה עומד ומקריב" משמע דמיירי בכהן. ופי' התוס' דהואיל והכ"ד משמרות היו עובדין בביהמ"ק רק ב' שבועות בכל שנה חשיב כיש להם זמן קבוע, ולכן מברכין עליו שהחיינו. ועי' בפנ"י שפי' דרש"י סבר דזה לא חשיב כמצוה הבאה מזמן לזמן, דרק כשבאה משנה לשנה חשיב כבאה מזמן לזמן.

וע"ע ברש"י במנחות (עה: ד"ה היה) שפי' דמיירי כגון שלא הקריב כהן זה מנחה מימיו א"נ מיירי במקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר. ומבואר מדברי רש"י שעל פעם הראשונה שעושה מצוה בחייו מברך שהחיינו. ועי' ברמ"א יו"ד (סי' כח ס"ב) "מי ששוחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה." וטרח הש"ך שם (ס"ק ה) להבין למה יש לברך שהחיינו בפעם א' שעושה מצוה. ושוב הביא מהרוקח שלמד כן מהא דמנחות.

ונראה שהדבר תלוי במחייב לברכת שהחיינו. דהנה התוס' בסוכה (מו. ד"ה העושה) כתבו בתחילה שתיקנו חכמים ברכת שהחיינו על כל מצוה שיש עליה שמחה. ושוב כתבו בשם רב שרירא גאון דבעינן דוקא מידי דאתי מזמן לזמן. אלא שנתקשה במאי דאמרינן שמברכין שהחיינו אם קנה כלים חדשים, והעלה דע"כ ליתא להך דינא.

אמנם גם הר"ן שם כתב דמברכין שהחיינו רק על מצוה דאתי מזמן לזמן, אך לא נתקשה מהא דכלים חדשים. ונראה דודאי מודה הר"ן שיש לברך שהחיינו על דבר שיש בו שמחה כמו קנה כלים חדשים, ול"צ דוקא מידי דאתי מזמן לזמן, רק ס"ל לגבי מצוות דדוקא מצוה דאתי מזמן לזמן חשיב כמצוה שיש בה שמחה, ואילו התוס' סוברים שגם במצוה דלא אתי מזמן לזמן אלא שיש בה שמחה מטעם אחר שייך לברך עליה שהחיינו.

ונראה שבזה נחלקו רש"י ותוס' בסוגיין. לדעת התוס' בעינן דוקא מידי דאתי מזמן לזמן, ולכן טרחו לפרש היאך קרבן מנחה נחשב כדבר שזמנו קבוע. אבל רש"י סובר שגם אם יש שמחה במצוה מטעם אחר יש לברך שהחיינו, כגון אם לא הביא לזמן מרובה, או שעושה המצוה בפעם הראשונה.

ועיי"ש בש"ך שהק' דאמאי לא מברכין על ציצית ותפילין כשעושין אותם בפעם א', שלא מצינו מי שיכתוב שצריך לברך עליו בפעם הא', אלא רק בכיסוי. ותי' בהגהות צבי לצדיק שם דאולי הואיל ומתחנך האדם בציצית ותפילין כשהוא קטן, לכן לא תיקנו בזה שהחיינו. ואולי יל"פ דכוונתו דלא שייך חינוך בכה"ג הואיל ולכשיעשה גדול לא יברך שהחיינו עוד פעם, ולא שייך חינוך אלא בדבר שיעשה גם כשיתגדל.

ועי' בשו"ע (סי' כב ס"א) שכתב שאם קנה טלית חדשה מברך עליה שהחיינו משום דלא גרע מקנה כלים חדשים. ובבה"ל שם (ד"ה קנה) כתב דמסתבר דה"ה נמי בתפילין וכמש"כ הרמב"ם, ולכן מהנכון שיכניס עצמו להתחייב בשהחיינו מצד אחר ויכוין לפטור גם את זה, ובפרט אם הוא לובש אותם בפעם הראשונה. [ונראה דלדידן שאין אנו נוהגים לברך שהחיינו על קניית כל בגד חדש, אלא רק בקניית בגד חשוב, יש לחלק בין ציצית לתפילין, דמסתבר דתפילין חשיבי כבגד חשוב.]