העושה עיסתו כדי לחלקה, ודין בלילה רכה שאפאה

א) כתבו התוס' (לח: ד"ה לחם) שרבינו יחיאל נסתפק אף אם חייבין בחלה משום דתנן העושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה דלית בהו שיעורא, וה"נ לגבי ורימשיי"ש פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדירה א'.

ולכאורה צ"ע דמהו ספיקו, אם דעתו לחלקה יהיה פטור ואם אין דעתו לחלקה יהיה חייב. וביאר הדברי חמודות בהל' חלה (סי' ג אות כ') שר' יחיאל נסתפק אם הפטור של עושה עיסה כדי לחלק נאמר רק בעושה עיסה להרבה בנ"א (כמו נחתום) או אף באדם א'. [וגם מדברי השנו"א נראה שכך הבין ספק ר' יחיאל, שהרי נקט לדבר פשוט שהעושה עיסה כדי לחלקה לעצמו חייבת בחלה, ותמה על ר' יחיאל שנסתפק בזה.] ויש לבאר בטעם הדבר [עי' ביכורי אבא (עמ' סו)] דעיקר טעם הפטור דעושה עיסה כדי לחלק הוא דכיון שעומדת ליחלק אין כאן צירוף בהעיסה, וכבר מהשתא חשיב כפחות מכשיעור וכלשון התוס'. וכל זה שייך בהרבה בנ"א הואיל ובודאי יחלק. אבל באדם א' אין זה מוכרח דדילמא ימלך ולא יחלקה.

והנה הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ו הי"ט) סתם וכתב שהעושה עיסה כדי לחלקה בצק פטור. ומשמע דהיינו בכל אופן, אף אם עושה לעצמו. אבל הראב"ד שם חולק דאם אשה עשתה עיסה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה. ולכאורה נחלקו בשאלה הנ"ל האם הפטור דעושה עיסתו לחלק נאמר רק כשמחלק לאחרים או אף לעצמו.

ועי' בפ"ת יו"ד (סי' שכו ס"ק ב) שהביא בשם הרבה אחרונים שנקטו להלכה שהעושה עיסה כדי לחלקה בצק פטורה מן החלה רק אם רוצה לחלקה להרבה אנשים. ועפי"ז יישבו מנהג העולם שהנשים נוטלות חלה על העיסה שהן עושין אע"פ שמחלקין אותן ללחמים הרבה. אך הוסיף הפ"ת שהבית אפרים דחה פירוש זה, דמדברי התוס' משמע דאף בעושה ע"מ לחלק לעצמו פטור [ודלא כהל"ח שבזה גופא נסתפקו התוס' שם].

ועוד כתב הלחם חמודות שם דאולי אף אם הפטור דע"מ לחלק נאמר גם כשעושה לעצמו, מ"מ היינו רק אם מחלקה שלא לאפות הכל עכשיו, אבל אם דעתה לאפות הכל עכשיו חייבת. וביאר בס' לקט העומר (פ"ז הע' ט) דאולי כוונתו דכל שדעתה לאפות הכל בשעה א' הוי דרך עשייתו בכך, ול"צ בבת א' ממש אלא כל שדרכו בכך לא מיקרי חילוק. ובבית אפרים יישב מנהג העולם באופן ג', דדוקא כשכוונתה לחלק העיסה באופן שלא יבוא אח"כ לעולם לידי חיוב, אבל אם דעתה ליתנם בסל א', הרי שסוף כל העיסה להצטרף וא"כ ליכא פטור דע"מ לחלק.


ב) עוד כתבו התוס' דכל דבר שתחילתו סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, דקיי"ל כריו"ח דס"ל דאף מעשה אילפס (דהיינו צלי קדר) מיקרי אפייה, וכל שנאפה חייבת בחלה אף בבלילה רכה. וכן דעת הר"ש וכמו שנתבאר לעיל. וכן פסק הרמ"א (סי' קסח סי"ד). אמנם הרמב"ן בהל' חלה (אות ד') כתב דבלילה רכה לעולם אינה חייבת בחלה אף אם אפאה לבסוף. והביא ראיה לכך מדתנן "עיסה שתחילתה סופגנין וכו'", שמעת מינה דכולהו עיסה נינהו, דאי לאו עיסה נינהו הו"ל למיתני סופגנין שתחילתן וסופן סופגנין פטורים וכו'. וכ"כ רבינו דוד (תלמיד הרמב"ן) בפסחים (לז. ד"ה הסופגנין, והרב). וכן העלה המאירי בפסחים שם (עמ' קכ סוף ד"ה כל).

וראיתי בס' עם מרדכי (סי' כא אות א') שרצה ללמד זכות על מנהג המאפיות שלא להפריש חלה מעוגה הנעשית מבלילה רכה (כגון לעקי"ך, ועוגת ספוג וכדומה), דאולי סמכו אשיטת הרמב"ן ודעימיה דבלילה רכה פטורה מן החלה בכל מקרה. אך יש להעיר בזה, דהנה המאירי בפסחים שם הק' מהא דמבואר בסוגיין דטרוקנין חייבין בחלה אע"ג דאינן אלא בלילה רכה [וכ"כ הרא"ש בפסקי הלכות (פ"ו אות י"א) דטרוקנין חייבת בחלה משום דהוי בכלל תחילתו סופגנין וסופו עיסה], ותי' דשאני התם שמוסיפים הרבה קמח ועי"ז מתגבל קצת (כלשון הגמ' "גובלא בעלמא הוא"), וממילא לא חשיב כבלילה רכה, ורק "בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו".

ולפי דבריו מסתבר דבלילה רכה כעוגת ספוג לא מיקריא בלילה רכה, שהרי אינה רכה מאד כמו מים עכורים, אלא דמיא יותר לטרוקנין. דמדברי רש"י בסוגיין משמע דטרוקנין וטריתא דמו זה לזה בצורת הגיבול, רק דהואיל וטרוקנין נעשו בקרקע ממילא יש לו קצת יותר צורת הפת שאינו מתפשט לצדדין. וא"כ מסתבר דאף טרוקנין נעשה מבלילה רכה שאפשר לשפוך.

אך נראה דיש ללמד זכות על המאפיות מטעם אחר, דאולי סמכו ע"ד רבינו יונה דכל שאין הדרך לקבוע סעודה על אותה עיסה אינה חייבת בחלה. ושפיר י"ל דאין הדרך לקבוע סעודה על עוגת ספוג, וממילא פשוט דאין לחייב בחלה. אמנם כבר נתבאר דלדעת הרמב"ם עיסה חייבת בחלה אף אם אין הדרך לקבוע עליה סעודה כמו עיסה הנילושה ביין שמן ודבש. לכן נראה שקשה להקל בזה.