סוגיא דשלקות – פירות וירקות שנתבשלו

א) איתא בגמ' (לח:) "ועל הירקות אומר וכו', קתני ירקות דומיא דפת, מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות נמי שנשתנו ע"י האור. אמר רבנאי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה"א." ופי' התוס' (ד"ה מדקתני) דלא הוי ירקות דומיא דפת, דהא פת אישתני לעילויא ויש ירקות שאין משתנות לעילויא, אלא כלומר מה פת אין בישול מגרע את הברכה אף הירקות נמי במלתייהו קיימי ולא מגרע להו הבישול.

והנה מתחילת דברי התוס' משמע שהבינו ד"מה פת שנשתנה ע"י האור" היינו דעיקר עשיית הפת היא ע"י אפייה באור. אבל לבסוף כתבו שהחידוש הוא דאין בישול מגרע ברכת הפת, וצ"ע דמה ענין בישול להכא. וצ"ל דבישול לאו דוקא אלא ה"ה אפייה, ומאי דנקטו בישול היינו משום דלדעת ר"ת חל שם לחם בבלילה עבה ושוב אין בישול מבטלו.

ובאמת אם נפרש כך, שהגמ' משוה עיקר עשיית הפת לירקות שנתבשלו, א"כ לא הוי ירקות דומיא דפת כלל, שהרי הירקות נאכלין חי ואילו פת אינה נאכלת בלא אפייה, ומה ענין זה לזה כלל. ואמנם כ"כ הרשב"א והריטב"א דלא הוי ירקות דומיא דפת משום דפת בעינן דוקא שנשתנה ע"י האור, ואילו ירקות מברכין בין נשתנו בין לא נשתנו, אלא ה"ק דירקות הוי דומיא דפת דאפי' נשתנו הירקות מברכין עלייהו כמו פת שנשתנה.

והיה נראה לפרש בפשיטות דכוונת הגמ' היא דמה פת דאפי' לאחר שנעשה ראוי לאכילה אם בישלו עדיין מברך עליה המוציא, ה"ה נמי ירקות, ואז הוי ירקות דומיא דפת ממש. וכן העיר הצל"ח. אך לפ"ז ע"כ צריך לפרש דמאי דקאמר בגמ' "מה פת שנשתנה ע"י האור" הכוונה היא דאפי' אם נשתנה ע"י האור מ"מ מברכין עליו המוציא, ואילו מסתימת לשון הגמ' משמע שהכוונה היא דבכל פת בעינן דוקא שנשתנה ע"י האור.

ועוד יש להעיר דא"א לפרש כן אלא לשיטת רש"י בחביצא, דלדידיה בין בכזית בין בפחות מכזית לחם שנתבשל אפשר לברך המוציא (דאף על פחות מכזית מברך המוציא אם יש לו צורת הפת), אבל לתוס' שמברכין המוציא רק על כזית לחם שנתבשל לכאורה א"א לפרש כן, דלא פסיקא ליה מילתא דמברכין המוציא על כל פת שנתבשל. ונראה דמש"ה לא ניחא להו להתוס' לפרש דברי הגמ' כן.


ב) עוד איתא בגמ' שם "דרש רב חסדא משום רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהם בפה"א, ורבותינו היורדין מא"י ומנו עולא משמיה דריו"ח אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, ואני אומר כל שתחילתו בפה"א שלקו שהכל נהיה בדברו, וכל שתחילתו שנ"ב שלקו בפה"א."

וביאור הדברים שנחלקו רב וריו"ח אם בישול מגרע הברכה, וכמש"כ התוס' (ד"ה מדקתני). ורב חסדא פסק דלעולם אין בישול מגרע הברכה, אבל אם אישתני לגריעותא אישתני לברכה.

ועי' בתוס' (ד"ה משכחת) שפסקו כרב חסדא, וכתבו דלכן קרא וסלקא וכרוב שטובין יותר מבשולין מחיין, כשהן חיין מברכין עליהם שהכל ומבושלין בפה"א, וכל דבר שמתקלקל בבישולו כגון תומי וכרתי כשהן חיין מברך עליהן בפה"א וכשהן מבושלין מברך עליהן שהכל, ואם טובים כ"כ מבושל כמו חי מברך עליהן בין חי בין מבושל בפה"א. והוסיפו עוד התוס' דמטעם זה יש לברך בפה"ג על יין מבושל מפני שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי (ודלא כשיטת רש"י).

אך שוב כתבו שהרי"ף פסק כרב נחמן דשלקות מברכין עליהם בפה"א אף אם נשתנו לגריעותא, דר' חייא בר אבא קאי כוותיה. וביאר רבינו יונה דסבר הרי"ף דרב חסדא פליג ארב ורב הונא ושמואל וכל אמוראי דס"ל שלקות מברכין עליהן בפה"א, ויחיד ורבים הלכה כרבים, ואילו התוס' סוברים דרב חסדא בא להכריע ולפרש דברי האמוראים. אך לכאורה צ"ע בדעת הרי"ף מצד הסברא, דאף אם אין בישול מגרע הברכה, אמאי לא אמרינן דאישתני לגריעותא אישתני לברכה, הא כבר מצינו שאם נתרסק פרי ולאו במילתייהו קיימי אין מברכין עליו בפה"ע.

ויש ליישב בפשיטות דהנה כבר הבאנו מה שנחלקו רש"י והרמב"ם בסוגיא דטרימא אם פרי שנתרסק לגמרי מפסיד ברכתו או לא. והרי לדעת הרמב"ם ליכא דין אישתני בפרי כל שהוא בעין, אף אם נתרסק. ואף לפי מה שהעלה הלבוש דכל שנימוח כו"ע מודו דאין מברכין בפה"ע היינו משום דבכה"ג שוב לא חשיב כבעין. וי"ל שהרי"ף אזיל בשיטת הרמב"ם דליכא דין אישתני בפרי כל שהוא בעין. ובזה אזיל לשיטתו שהרי כתב לעיל (לו.) דה"ט דרב נחמן דקמחא דחיטי מברך עליו שהכל משום דאין דרך אכילתו בכך, ולא כמו שפי' רש"י שם דהוא משום דאישתני וגרע. וכ"כ הגר"מ וויליג שליט"א בעם מרדכי (סי' כ אות ג').

אלא דצ"ע, שהרי השו"ע (סי' רה ס"א) פסק כדעת התוס' דעל תומי וכרתי שטובים יותר חיין מברך עליהן שהכל כשהן מבושלין אע"ג דאישתנו לגריעותא, ואילו לעיל (סי' רב ס"ז) פסק כדעת הרמב"ם דפירות שנתרסקו ונשתנו לגריעותא מברכתן בפה"ע. וע"כ צ"ל דסובר השו"ע דשאני בישול מריסוק וטחינה, דע"י ריסוק וטחינה לא חשיב אישתני משא"כ אם בישלו. ולכן רק בבישול שייך דין אישתני לגריעותא משום דע"י בישול חשיב כנשתנה משא"כ אם רק נתרסק או נטחן.

ומעין זה מצינו בדברי רבינו יונה לעיל (לז:) דפירורין דקין מברך עליהן המוציא אע"ג דלית להו תוריתא דנהמא משום דפת בפנ"ע לעולם אית לה תורת לחם. הרי דאע"ג דנשתנה במציאות עד שאין לו צורת הפת, מ"מ עפ"י דין עדיין חשיב כפת, משא"כ אם נתבשלו הפירורין. וה"ה נמי י"ל לגבי פרי, דאף אם נתרסק לא חשיב כנשתנה עפ"י דין כל זמן שלא נתבשל.