ימי שמחה והלל - שיטת הרמב"ם בדין שמחה בחנוכה

לזכות ישראל רפאל בן שרה נעשא לרפו"ש בתוך שאר חולי ישראל ואברהם יצחק בן אסתר ועמוס בן שושנה רייזל וישראל חיים בן חנה רחל לזרעא של קיימא בתוך שאר ישראל.

במאמר זה ננסה בעזר צור ישועתנו לברר שיטת הרמב"ם המעוררת עיון ומחשבה בדין שמחה בחנוכה. הרמב"ם היה בהיר בסגנונו ואמן הכתיבה אבל מה עמקו מחשבותיו ושיטותיו, וזה זוקק אותנו להשקיע רבות להבין תכלית כוונתו. לשם כך חיפשנו בהרבה אחרונים ואימצנו גם את שכלנו הקט כדי לראות נפלאות מתורת ה'.

א] הרמב"ם [פ"ג ה"ג] כותב: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים אלו שתחילתן בכ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן נרות על פתחי הבתים. וימים אלו נקראין חנוכה ואסורין בהספד ותענית כימי פורים.

 ב] ויש לעיין למה כתב שהשמחה מתייחסת לימים, שהם 'ימי שמחה' ולא כתב הרמב"ם שבימים אלו חייב 'אדם' לשמוח, כלומר שיש חיוב על הגברא לשמוח כמו שכתב בפ"ו הי"ז מהל' יו"ט שבפסח שבועות וסוכות "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב"?

 ג] וכתב הגאון ר' שמחה עלברג זצ"ל [שלמי שמחה ח"ב סי' כ"ג] דמצות שמחה וימי שמחה הם שני דברים נפרדים, דמצות שמחה בכל יו"ט דילפינן מ"ושמחת בחגך" היא מצוה על האדם להיות שמח ולכן צריך לעשות פעולות להרבות את השמחה, אם ע"י בשר ויין  בזמן הזה אם ע"י הבאת שלמי שמחה בזמן הבית. לעומת זאת, ימים שהם 'ימי שמחה' אין אדם מחויב לעשות שום פעולה חיובית להרבות בשמחה אלא מוזהר לא לעשות פעולות להשבית את השמחה כגון הספד ותענית. [ומצאתי שכך אמר הגרי"ז מובא בקובץ אורייתא ח"י עמ' ס"ז, וכ"כ בס' מעשה אי"ש עמ' קע"ח בשם החזון איש (והוסיף החזו"א שהמילה "הלל" שכתב הרמב"ם פירושו דברי הילול וכולל גם הודאה של על הניסים), וכ"כ בקונטרס בעניני ימי חנוכה להגאון ר' חנוך העניך קלרנשטיין זצ"ל עמ' ל"ט ע"ש]. וחיוב ההלל אינו משום מצות שמחה דהשמחה איננו מחייבת שום דבר חיובי אלא ההלל היא חיוב בפני עצמו כדאיתא בגמרא קבעום בהלל והודאה. אלא שתוצאת השמחה היא הלל כי א"א לומר הלל כאשר אינו בשמחה כמו שמצאנו שאין אומרים הלל בר"ה ויו"כ "מפני שהם ימי תשובה ויראה ופחד ולא ימי שמחה יתירה" [הל' חנוכה פ"ג ה"ו]. והרמב"ם למד את שיטתו מהגמרא [שבת כ"א:] שכתבה שקבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. ופירש הרמב"ם הלל כפשוטו, והודאה לא כפירש"י שהכוונה לאמירת על הניסים אלא לשמחה, שע"י שמחה מודים לה' על כל מה שעשה למעננו. ונמצינו למדים,  ששיטת הרמב"ם היא דלא כהמהרש"ל המפורסם שכתב שיש מצוה בריבוי סעודה בחנוכה [עי' לקמן]. ועי' שם בשלמי שמחה מה שהאריך בזה ודפח"ח. ומדויק לפי דבריו שלא הזכיר הרמב"ם שיש מצות שמחה "ומשתה". 

ג] בס' סוכת דוד [לג"ר דוד קוויאט זצ"ל חנוכה סי' י"ד] כתב שאולי הרמב"ם למד שיש חיוב שמחה ממה שכתוב בגמרא שקבעום ועשאום 'ימים טובים' והיום טוב הוא דלא כפרש"י שכתב "לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה" דהיינו שהיום טוב הוא לקרוא הלל ולומר על הניסים. אלא לפי הרמב"ם ה'ימים טובים' מאופיינים ע"י שמחה עכת"ד הסוכת דוד. ולפי דבריו קשה לשון הגמ' 'קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' שלפי הרמב"ם היה צריך להיות כתוב 'ועשאום ימים טובים והלל והודאה' שהרי הימים טובים הם מילתא באפי נפשיה [עי' נימוקי מהרא"י על הרמב"ם שיישב זאת, ועי' ישוב לזה גם בסמוך]. עוד קשה לפי פירוש זה למה הרמב"ם השמיט חיוב ההודאה שמוזכר בגמרא. אבל לפי פרש"י הכל אתי שפיר, כי אלו באמת ימים טובים בהלל והודאה דהיינו היום טוב מאופיין ע"י הלל והודאה, הלל כפשוטו והודאה הכוונה לעל הניסים.

 ד] בפסקי הריא"ז [שבת כ"א:] כתב "לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים שגומרים בהם את ההלל ומודים על הנס בהדלקת הנרות" נמצא שלדעתו כוונת הגמרא באומרה "הודאה" היא על הדלקת נרות שהיא מעשה הודאה. ובספר היקר 'שמועות משה' [לגה"צ ר' משה מיירניק זצ"ל בעמוד 185] הוכיח שכך עולה גם מדברי הרמב"ם שכתב [ד' י"ב] "מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם ליזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על כל הניסים שעשה לנו", וכך גם ממה שכתב "ומפני זה התקינו חכמים באותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות" הנה הרמב"ם הזכיר שלשה דברים א] שמחה ב] הלל ג] הדלקת נרות, והיינו מה שנאמר בגמרא "עשאום ימים טובים בהלל והודאה", ימים טובים היינו שמחה, הלל כפשוטו, והודאה היינו הדלקת נרות. ולפי זה מיושב גם מדוע  הברייתא בגמרא השמיטה חובת הדלקת נרות שהיא מעיקרי חובת חנוכה? דלקושטא דמילתא לא הושמטה כלל, שהרי חובת הדלקת נרות כלולה במילה הודאה. ואולי הגירסא הנכונה ברמב"ם היא 'ועשאום ימים טובים 'ו'הלל והודאה' [ולא 'ב'הלל והודאה כפי שגרס רש"י שציין שכוונתו לשלול גירסא אחרת].וכ"כ הגר"נ געשטטנער זצ"ל בס' להורות נתן על המועדים ח"ה עמ' כ"ב א"כ יש שלשה דברים נפרדים. ואילו רש"י גרס ימים טובים בהלל והודאה כי יש כאן יו"ט הכולל שני מרכיבים – הלל והודאה, ובלהורות נתן העלה שלדעת רש"י אין מצות שמחה בחנוכה.

 ה] ובשמועות משה עמד על מהות שמחה זו. המהרש"ל כתב [יש"ש פ"ז סי' ל"ז] אותן סעודות שעושין בימי חנוכה, נראה שהם סעודות מצוה, ולא כדברי מהר"ם שפסק שהן סעודות הרשות, דלהלל ולהודות נתקנו ולא למשתה ולשמחה, אלא כדברי הרמב"ם שהם ימי שמחה והלל.... ובתלמודא משמע דנתקנו נמי למשתה ושמחה מדאמרינן "קבעום ועשאום לימים טובים בהלל ובהודאה" ומדאמר ימים טובים ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל והודאה שמע מינה דימים טובים נמי כפשוטו הוא משתה ושמחה.

 ו] הרי שהמהרש"ל למד שסובר הרמב"ם שיש מצות סעודה בחנוכה, והיכן מצא זאת? כשנדקדק בדבריו נמצא שלא כתב שחייבים לאכול סעודה בחנוכה אלא שהסעודות שאוכלים הן סעודות רשות. כנראה שהוא למד ברמב"ם שכל פעולה שעושים להרבות בשמחה היא מצוה, כולל אכילת סעודות. אבל אין 'חיוב' סעודה וגם כל דבר אחר שעושים כדי לשמוח היא מצוה,  עכ"ד השמועות משה. ועיין עוד במשנת יעבץ סי' ע"ג וגבורת יצחק [על חנוכה] עמ' פ"ב. 

ז] וצפייה צפיתי בס' אור אברהם [הל' חנוכה עמ' קכ"ב לג"ר אברהם גורביץ שליט"א] שכתב שהרמב"ם הבין ש'ימים טובים' הכוונה למצות שמחה כדעת ה'שמועות משה' אבל הבין אחרת את מהות השמחה. לדעתו השמחה היא האמצעי כדי לומר הלל כי א"א לומר הלל בלי שמחה [עי' גם בשלמי שמחה ח"ב סי' כ"ג אות ב']. ועיין בס' אורחות חיים לר' אהרן מלוניל שכה כתב:" ובאלו שמנה ימים אין נופלין על פניהם, ואין אומרים למנצח ושיר מזמור לפי שהן כעין יו"ט אחר שגומר בהן את ההלל", וכן יעו"ש בספר הנ"ל בריש הלכות חנוכה שהביא לשון הרמב"ם דקבעום לימי שמחה והלל. והיינו כמוש"כ דענין היו"ט המוזכר כאן היינו ענין השמחה, וזהו כוונתו שהוא כעין יו"ט לפי שגומר בהן את ההלל, דפירושו דע"כ הוי כעין יו"ט לענין השמחה שבו, דאל"כ לא היה שייך שיאמרו הלל עכ"ד האור אברהם עיי"ש מה שהאריך.

ח] ויש להוסיף את חידושו של הגאון ר' לייב מינצבורג שליט"א [בקובץ 'תורתי בלבם' עמ' ק"צ] שלכל חג יש בו הלכות שהן ממהותו של היום ויש בו הלכות שהן מדיני היום. למשל, מהות חג הסוכות הוא זמן שמחתינו מקרא קודש, ודיני החג הם לקיחת ארבע מינים וישיבה בסוכה. בחנוכה, מהות הימים הם להלל והודאה, הימים עצם מהותם הינם שהם "ימי הלל", לא רק שחל בהם חובת אמירת הלל. ויש גם דין מדיני החג להדליק נרות. אבל הדלקת נרות אינה ממהותו של יום כי הימים מוגדרים כימי "הלל והודאה".

ט] ויתירה מכך, חזינן שכל המטרה של הדלקת הנרות היא כדי לבוא להוספה בהלל והודאה, כמו שאומרים בנוסח 'הנרות הללו' 'הנרות הללו שאנו מדליקים ... כדי להודות ולהלל לשמך הגדול', וכמו שכתב הרמב"ם 'מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וכו' כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו'.

י] ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים, למה לא הזכירו בברייתא תקנת הדלקת נרות, והיינו משום שבברייתא לא באו להזכיר אלא התקנות שתיקנו על עצם ומהות הימים, שהם הלל והודאה. אבל הדלקת הנרות אינה אלא מצות היום, עכ"ד ועיי"ש שהוסיף לבאר שבפורים יש הלל 'קרייתא זו הלילא' אבל אין זה אלא ממצות היום אבל מהות היום הוא 'משתה ושמחה'. וא"כ עבודת היום של חנוכה היא להודות ולהלל לה' ואילו בפורים העיקר הוא המשתה ושמחה עיי"ש וינעם לך.

י"א] ולפי דבריו מיושבת פליאה אחרת ששמעתי לפני רבות בשנים מהרב עמוס לובאן שליט"א. מדוע דיני הלל מיקומם ברמב"ם בהלכות חנוכה, הרי דיני סוכות ופסח קדמו לדיני חנוכה והיה יותר מתאים לכתוב דיני הלל שם, או אפילו בהלכות תפילה. והגר"ז מינצבורג שליט"א העמידונו בקרן אורה להבין, שבזמנים אחרים אומרים הלל בתור מצות היום, ואילו בחנוכה האמירה היא ממהות היום. [וכ"כ האדמו"ר מחב"ד זצ"ל בשערי המועדים חנוכה עמ' שס"ט, ועי' מה שכתב בזה בס' היקר 'רץ כצבי' על חנוכה עמ' 228] והרב לובאן שליט"א האיר שעצם המילה 'הלל' פירושה 'אור' כמו שנאמר 'בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך' [איוב כ"ט ג']. והשייכות לחנוכה ברורה ובהירה.

י"ב] ובאשר לקושיא החזקה שהזכרנו, מדוע לא מוזכרת בברייתא [שבת כ"א:] תקנת הדלקת נר חנוכה שהיא לכאורה העיקר בחנוכה, ראיתי דברים מופלאים מהגאון ר' יהודה גרשוני [המכונה בעולם הישיבות ר' יודל גרונר] שנכתבו בקובץ אור המזרח [כ"ג עמ' 43]: המדייק בדברי הרמב"ם יראה שינוי בלשונו הזהב: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים אלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהם את הנרות וכו' ע"כ.

י"ג] ותמוה הלשון שכתב שהתקינו חכמים שבאותו דור שיהיו אלו ימי שמחה והלל ולא כתב שתיקנו 'להדליק בהם הנרות' רק כתב 'ומדליקין בהם הנרות', ומשמע שההדלקה הזו רשות ולא חובה, ואח"כ מסיק והדלקת הנרות מצוה מדברי סופרים, ולמה לא הכניס הרמב"ם תיכף לעיל בחשבון מה שתיקנו חכמים שבאותו דור ג"כ מצוה זו של הדלקת נרות בנוסף לשמחה והלל. מכך חידשו האחרונים שבאמת בזמן שבית המקדש היה קיים לא התקינו חז"ל מצות הדלקת נרות של חנוכה כיון שאז היתה המנורה דולקת בבית המקדש, וזו היתה סימון וזכרון לנס שנעשה אז במנורה עצמה, ורק משחרב בית המקדש חששו חז"ל שמא ישכח הנס, כיון שכבה המנורה, לכן התקינו חז"ל להדליק בפתחי הבתים כהמשך להדלקת המנורה בבית המקדש, ולכן לא נזכר בגמרא שקבעו למצות נר חנוכה רק להלל ולהודאה. ובזה מבואר דברי הרמב"ם דהתקינו מקודם 'שמחה והלל' ומדליקין נרות דהיינו מצד המנהג זכר לנס אבל לא מצד התקנה רק אחר החורבן תיקנו להדליק. וזה שהוסיף הרמב"ם לבסוף ומצות נרות מצוה מדברי סופרים שהתקינו, לא אותם שהתקינו הלל ושמחה רק תקנה מאוחרת לאחר החורבן.

י"ד] ויש סמך לסברא זו מכך שיוסף פלאביוס לא הזכיר את נס הנרות אלא את נס הנצחון בלבד. והסיבה היא שבזמן המקדש כשכתב את ספרו עוד לא חגגו את נס הנרות. ובצפנת פענח [פ"ג ה"ג] כתב דלאחר שבטלה מגילת תענית ורק פורים וחנוכה נשארו תקנו רק על נס של נרות אבל בזמן שבית המקדש היה קיים שלא בטלה מגילת תענית עיקר החג היה על הנצחון.

ט"ו] ובזה מתורצת קושית הגאון ר' שלמה קלוגר, שתמה על השו"ע שלא הביא מצות שמחה בחנוכה, ועיין באחרונים שם הטעם, והרמב"ם כתב מפורש שתיקנו חכמי הדור לימי שמחה והלל. ולפי דברינו ניחא, כי התקנה של ימי השמחה היתה רק לפני החורבן שהחג נקבע על נצחון והצלת הגוף, אבל אחרי החורבן שבטלה מגילת תענית וכל הנצחונות בטלו בתור חג ונשאר רק הנס על פך השמן, נס רוחני, לא שייך על זה ימי השמחה ודוק, עכ"ד.

ט"ז] ושוב מצאתי שהגר"ש עלברג זצ"ל [בשלמי שמחה ח"ב סי' כ"ב] שדי נרגא בחידוש זה. וחיליה מהגמרא דראש השנה [י"ח:]: מתיב רב כהנא [על רב ורבי חנינא הסוברים שבטלה מגילת תענית], מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד. וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר [כי לא הסכימו עם גזירת התענית], ואמרו להם [לאלו שהתענו], צאו והתענו [כלומר תעשו תשובה] על מה שהתעניתם [שהרי כתוב במגילת תענית שאסור להתענות, ורבי אליעזר ורבי יהושע היו אחרי חורבן בית שני, וסברו שאסור להתענות, א"כ איך אמרו רב ורבי חנינא שבטלו מגילת תענית]? אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה [של הדלקת נר חנוכה – עי' ר"ח], אמר ליה אביי ותיבטל איהי ותיבטל מצותה [תבטל חנוכה ותבטל אף מצותה, שהרי המצוה של נר חנוכה טפלה ונגררת אחר החג]? עכ"ד הגמרא. ומקשה הגר""ש עלברג, אם זה נכון שהדלקת נרות לא היתה מצוה לפני החורבן, כיצד אביי שואל שאחרי החורבן נבטל את מצות ההדלקה יחד עם חנוכה?! הרי אם לא היתה אז מצוה, אין מה לבטל.

י"ז] ועוד שאל הגר"ש מדבריו המפורשים של הרמב"ם בשורש הראשון לספר המצות שכתב שהתקינו להדליק נר חנוכה בזמן בית שני, ע"כ יעו"ש עוד.                                      

י"ח] והנה לפני זמן קצר נפטר לעולמו לדאבון לב מרן הגאון האדיר ר' נתן געשטטנער זצ"ל שחיבר עשרות ספרים נפלאים. זכיתי לדבר איתו בביתו חדשים ספורים לפני פטירתו והשאיר עלי רושם בל ימחה בעדינות נפשו בהליכותיו הנעימות, ובענוותנותו. כ"כ רציתי להתקרב להאי גאון וצדיק ותכננתי לבקר אצלו עוד ולא אסתייע מילתא. בספרו הבהיר להורות נתן [מועדים חלק ה' בעמ' כ"ב-כ"ד וגם בעמ' ו'] האריך קצת בסוגיא דידן ואצטט מדברי קדשו: כדעת הרמב"ם דחנוכה הוי ימי שמחה, נראה גם מש"ס ר"ה [י"ח:] דרב ור' חנינא אמרי בטלי מגילת תענית הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום עיי"ש. ומבואר דתענית אסור משום דהוי זמן ששון ושמחה, וכיון דקי"ל אע"ג דבטלה מגילת אבל בחנוכה ופורים לא בטלי, וכמבואר בר"ה [י"ט:] דחנוכה ופורים לא בטלי עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם דאסור בהספד ותענית. א"כ משמע דגם בחנוכה איכא ימי ששון ושמחה, כיון דאסור בהספד ותענית עכ"ד. ועי' שם שמרן גם מצא מקור לרש"י וראשונים אחרים שסוברים שאין מצות שמחה נוהגת בחנוכה.

י"ט] והמשיך שנראה מדברי הרמב"ם דמצות חנוכה תקנו לא רק משום מצות הנרות אלא משום נצחון המלחמה, שהרי הקדים לומר לומר שהיונים ביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות, שזהו גזירה רוחנית, ועוד שפשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם וכו' וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצו לחץ גדול, וזהו גזירה גשמית, וכשגברו ישראל עליהם תיקנו שמחה והלל והדלקת נרות, ונראה דשמחה והלל הן על ההצלה הגשמית, והדלקת הנרות היא על הצלה הרוחנית דהיינו נס הנרות עכ"ד עיי"ש. ומצאתי שכ"כ האדמו"ר מקלויזנברג זצ"ל בשו"ת דברי יציב [ח"ב סי' רפ"ג] שעל ההצלה הגשמית תיקנו שמחה והלל ועל נס הנרות תיקנו הדלקת נרות "להראות ולגלות הנס" [כלשון הרמב"ם] שנעשה בתוך ההיכל ולא נראה לעין כל. וכל הנחלים הולכים אל הים.   

 כ] וסיכום הדעות בשאלת השמחה בחנוכה לשיטת הרמב"ם: לפי הבנת השלמי שמחה, הגרי"ז והחזו"א בדעת הרמב"ם אין מצוה לעשות פעולה מעשית אלא השמחה היא במניעת פעולות שגורמות עצבות כגון הספד ותענית. ה'שמועות משה' למד להיפך – כל פעולה שעושים כדי שהשמחה תתרבה היא מצוה. ולהבנתו ברמב"ם יש בית אב בדברי המהרש"ל שכתב שלפי הרמב"ם הסעודות שאוכלים בחנוכה נחשבות לסעודות מצוה. ולפי ה'אור אברהם' יש מצות שמחה ותפקידה להכשיר את הקרקע לומר הלל מתוך שמחה,

כ"א] וע"ע במשך חכמה במדבר י' י', בשו"ת דברי יציב ח"ב סי'  רפ"ג, ובס' עבודת משא על הרמב"ם עמ' רי"ב. ואפשר להאריך עוד בסוגיא וישמע חכם ויסיף לקח. ויה"ר שנזכה להיות תמיד בשמחה וכמו שמסיים הרמ"א את הגהותיו לשו"ע – "וטוב לב משתה תמיד" [משלי ט"ו ט"ו]!

 סיימתי נר רביעי של חנוכה התשע"א

 ירושלים העתיקה תובב"א