בגיטין [דף פ"א] כתוב שאם גירש את אשתו ולנה עמו בפונדקי צריכה הימנו גט שני. ובגמרא: "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה". והכס"מ ציין זאת כמקור לדברי הרמב"ם כאן. אך קשה שהרמב"ם האריך בזה לקמן בפ"י ואין כאן מקומו. ועי' מש"כ בס' פסקים וכתבים [לגרי"א הרצוג זצ"ל סי' קצ"ב].

בס' דברי מאיר עמ' צ"ג הציע שכוונתו לאפוקי מדבריו בהלכות מלכים שגוי יכול לגרש ע"י שיוציאנה מביתו קמ"ל שאצל יהודי אין השילוח תנאי בגירושין עיי"ש. 

בצפנת פענח [ריש גירושין]  כתב הגאון הרוגוצ'ובר דדוקא נקט מתניתין "ולנה עמו בפונדקי" אבל אם נשארה אצלו בבית, הרי עצם היותה בביתו הוא כמו נישואין ואין צריך להגיע להך דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה.

ומדייק כן מדברי הרמב"ם שכתב בפרק א' הלכה ה' זה שנאמר בתורה ושלחה מביתו אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו אלא משיגיע הגט לידה גמרו גירושיה ואע"פ שעדיין היא בביתו כו' לא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו ה"ז כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כו' כלומר דאם משאיר אותה בביתו ולנה שם עמו ה"ז קידושין מחדש מחמת עצם היחוד בביתו שזהו מהות הנישואין. כלומר - הוא לא צריך לבוא עליה בפועל וגם לא צריך שיעור יחוד כי אין הנישואין מתוקף המציאות שמא בעל אלא דין ודאי מעצם היותם ביחד בבית. עי' באורך "בצ"פ המבואר" ותבין יותר. הרי שסוף סוף יש דמיון מסויים בין גירושי בן נח לגירושי ישראל וגם בגירושי ישראל צריך שילוח מהבית, אחרת נחשב כמחזיר גרושתו וצריכה ממנו גט חדש. [עי' חבצלת השרון בראשית תק"פ]

אלא שיש לעיין אם הכוונה שאם אינו מוציאה מביתו נחשבת כשיור באישות וכאילו לא נתגרשו [וזה בסיס הדמיון בין גירושי ב"נ לגירושי ישראל] או דהוי נישואין חדשים. ויש להמשיך במסלול עיון זה ולחקור אם כהן גירש את אשתו ולא הוציאה מביתו אם נחשב כמחזיר גרושתו ועובר על לאו. עי' בס' שיעורי עץ ארז שבת עמ' ס"ז והלאה מש"כ בזה.

דין מחודש זה של הרמב"ם אינו מובא בשו"ע. ועי' סיפור מעניין בהקשר דברי הרמב"ם בס' מלך ביפיו עמ' 364.

הרמב"ם מסיים "כמו שיתבאר", ושאל הרב הרצוג [צויין לעיל] איפה באמת התבאר?
ויש לעיין בכל זה ולהרחיב היריעה.